אמנון נבות זכה לשם כמבקר האכזרי ביותר בתולדות הביקורת הספרותית העברית. הרבה פחות ידוע שהוא חיבר גם כמה יצירות פרוזה משלו שזכו להערכה רבה.
יובל גלעד שם את נפשו בכפו ויוצא לנתח את את המבקר ואת יצירות הפרוזה שלו בסדרת מאמרים.
עם הראש בקיר – על הפרוזה של אמנון נבות
יובל גלעד
גוף עבודת הפרוזה של הסופר והמבקר אמנון נבות הינו אחד מגופי העבודה הקיצוניים, החזקים והמשוכללים בספרות העברית של העשורים האחרונים. זוהי פרוזה הרמטית בעלת פואטיקה ייחודית, פרוזה הכתובה בסגנון זרם-התודעה קיצוני, תיעוד מציאות זועמת ורוטטת כיריקה בפרצוף.
נבות החל את דרכו הספרותית כמבקר נחרץ ונטול פניות של הספרות העברית בכלל, ושל מייצגיה המצליחים משנות השמונים ועד ימינו: עמוס עוז, דויד גרוסמן, א"ב יהושע ומאיר שלו. בביקורותיו אבחן את כשלי הפרוזה הריאליסטית סוג ב' בסגנון המאה התשע עשרה ששולטת בכיפה הישראלית בעשורים האחרונים, וחזה את תהליכי המסחור המואץ של הספרות העברית, שנכנעה לתרבות צריכה ולמהלכים קפיטליסטיים שהביאו עליה אובדן צלם אמנותי.
את עמדת המוכיח בשער ונביא הזעם "ירש" נבות מברנר, הסופר והמבקר של ראשית ההתיישבות בארץ, ומי שנאבק בקולקטיביות מטמטמת. אבל עמדה זו, של התרסה ותחזית פסימית, אינה רצויה לקוראים, למבקרים ולאנשי האקדמיה, ועלתה לנבות הסופר בהכרה בעבודתו הספרותית. לשלושת הרומנים הראשונים שלו עוד נמצא תומך עיקש בדמות העורך יגאל שוורץ, אבל הרומן הרביעי כבר יצא ללא גיבוי של הוצאה גדולה, ואפשר היה למצוא אותו, שבועות אחרי שיצא, בערימות של מחירי חיסול.
חיסול יכולת הקשב לפרוזה אוונגרדית כזו של נבות הגיע במקביל לחיסול עמדת המבקר הקיצוני בן דמותו של קורצווייל בתרבות שלא ראתה יותר צורך במבקרים, בין אם בפרוזה ביקורתית ובין אם בכתיבה ביקורתית. התרבות הישראלית של היום, כמו גם השיח הספרותי, נתונים מהמסד עד לטפחות בידי פרופסורים ועיתונאים המצייתים לכוחות השוק ולז'דאנוביזם של צפיחית בדבש ומחמאות חסרות כיסוי לכל כותב. בתרבות כזו אין כמעט מקום למבקר כמו נבות, שהעבודה הביקורתית שלו ראויה למסה נפרדת, וגם לא לפרוזה שלו ששילמה מחיר של חוסר התייחסות כמעט מוחלט, נקמת ביצה ספרותית נעלבת. מסה זו באה לתקן מעט את המעוות.
הפרוזה של נבות רדיקלית נרטיבית וצורנית גם יחד, במקום הדוחה כל רדיקליות. מדינת ישראל הינה כור היתוך עמוס מיתוסים של השמדה וגבורה, ואין בה מקום לחשיבה קיצונית. כל ניצן של חשיבה קיצונית שכזאת נגדע מיידית על ידי התעלמות או הרעפה של אהבה המגייסת למרכז את הגורם הקיצוני. נבות בחר להישאר רדיקלי, לתאר פיסת מציאות אמיתית של עולים מרומניה בשנות החמישים והשישים, על נוראות ההוויה בה חיו, תוך הקצנה מטאפורית של מצבים קשים לכשעצמם. אמנות ההקצנה באה לידי בנרטיבים ובדרך הסיפר גם יחד.
נבות נולד ב-1952 בבני ברק, להורים מהגרים מרומניה. העוני וקשיי המהגרים בימי שלטון מפא"י הם מרכז יצירתו. הרומן הראשון "עונת המלכים" מתאר את מלחמותיה של חבורת ילדים עם חבורות אחרות, ואת משחקי הדמיון שלה. שורה של טקסים מאחדת את הנערים ומאפשרת להם עמידה זקופה יחסית בעולם של אבות מכים, אמהות חולות ואחים מתנכרים, המאפיינים את כלל יצירתו של נבות. זהו מין רומן לבני הנעורים ש"השתגע", שהחליט להגיד את האמת מבלי לייפות המציאות, ולשקף עולם אכזרי וחסר רחמים, שבו כל נער הופקר לדאוג לעצמו בבתים המצויים על סף רעב, בתרבות שאין בה אהבה, בישראל של מלחמות בלתי פוסקות והערצת כוח.
אותה חבורת נערים, בשינויי מיקוד שונים, חוזרת בשלושת יצירות הפרוזה הבאות של נבות, העוקבות אחרי התבגרות הנערים בשכונת העוני עד לגיוס לצבא, למשטרה הצבאית, ולטירונות טראומטית המובילה לבית חולים לחולי רוח ולמוות כתוצאה מניסיון בריחה.
דווקא המיפוי האינטנסיבי של פיסת חיים אחת מאפשר העמקה וחקירה של זרמי עומק בתרבות הישראלית: פערים חברתיים, שחיתות שלטונית, הערצת כוח וצבא, קיפוח מהגרים ממוצא מסוים, חיים תחת צלה הענק, המודחק, של השואה, בוז להולכים "כצאן לטבח", ושוליים חברתיים שהתפתחו מחוץ לקאנון המפא"יניקי.
ה"סגירות" התמאטית של ארבעת ספרי הפרוזה מעידים על פרוייקט ספרותי משוכלל, מודע לעצמו, בנוי היטב, שאיננו מתפזר בנושאיו. הוא מוכיח שמבקר וסופר יכולים להתקיים באדם אחד, ושפרוזה רדיקלית יכולה לאצור בתוכה יופי רב על אף קיצוניותה. זהו דין וחשבון נוקב על מצב בני מהגרים שעלו ארצה אחרי קום המדינה, כששלטון מפא"י כבר היה מבוסס, והעולים החדשים – אצל נבות מתוארים בעיקר עולים מרומניה – "נזרקו לכלבים", הוזנחו לחיי עוני מרוד וחוסר אפשרות להתקדם בחברה נשלטת על ידי מי שעלה קודם ארצה. אבל כמידת המקומיות של פרוזה זו, כך גם מידת האוניברסאליות, והאמירה הקשה על האכזריות המצויה בבסיס הטבע האנושי.
נבות אינו הסופר הישראלי הראשון העוסק בטריטוריות אלה. ניתן למנות את יהושע קנז, יהודית הנדל ושמעון בלס, בין השאר, אבל הקדרות והאותנטיות האכזרית ייחודיות לנבות.
במקביל לסגירות תמאטית זו, ארבעת הספרים מציגים התפתחות ושינוי מתמיד בתחום הצורני: "עונת המלכים" עוד כתוב כפרוזה ריאליסטית "קריאה" יחסית, "טיסת מכשירים" כבר עורך ניסיונות באוונגרד, פרוזה פיוטית וזרם תודעה, "לוכדי עריקים" הינו כבר זרם תודעה בגרסה קיצונית, ו"מקראות ישראל" בחלקו ממשיך את קודמו, ובחלקו חוזר לפרוזה ריאליסטית עם נרטיב מובן יחסית, כאשר לראשונה ישנו עיסוק בדמות שאיננה מנערי המצוקה – דמות של סולן ומנהל להקת חתונות.
ניסיון להתחקות אחר מקורות השפעה על הפואטיקה של נבות דינו לתסכל את המחפש. אפשר להיעזר בקואורדינטות שסימן גבריאל מוקד באחרית הדבר הקצרה שלו ל"טיסת מכשירים: "…כתיבתו מושפעת מהמסורת הברנרית: טיפול עז וטראומטי, הגובל באכספרסיוניזם, בחומרי המציאות החברתית והפסיכולוגית, שנתנים בלי כחל וסרק. הצדדים הקשים, ואף המכוערים של החיים, ניצבים כמעט באופן בלעדי במרכז ואינם עוברים תהליכי ייפוי… אולם, מאידך גיסא, הוא ממשיך באורח בלתי צפוי במקצת גם את נוסח זרם התודעה בסיפורת העברית: זו המסורת המסתעפת והפועמת פעימה עזה מיצירת גנסין עד זו של יזהר… ומגיעה לביטוי זוהר אצל… ישראל ברמה ז"ל".
ישראל ברמה, סופר בעל כישרון מפעים שמת בדמי ימיו, כתב זרם תודעה לירי רווי תיאורי נוף אורבאני נהדרים, ונבות אף הקדים לספרו היחיד מאמר חשוב. אבל הדימיון ביניהם נובע בעיקר מהשימוש בז'אנר זרם התודעה והקשר המובהק למודרניזם של ראשית המאה העשרים. אין זה פלא שנבות וברמה גם יחד מצאו בית לכתיבתם בכתב העת "עכשיו" של מוקד, המטפח בכל שנות קיומו את הגרסה המודרניסטית בסיפורת ובתרבות בכלל.
הנערים בספריו של נבות קוראים ספרים שהיו פופולאריים בשעתו, ספרי מערבונים, ספרי הרפתקאות וגבורה צה"לית, ונכרת השפעתם גם על כתיבת המחבר. מוקד משייך את עלילות הנערים לקלאסיקות מערביות כמו "מחניים" למולנאר ו"בעל זבוב" לגולדינג, שעל אף האכזריות המצויה בהם הנם ספרים לבני הנעורים, בעוד ספרי נבות מקצינים ומרצינים את החומרים עוד יותר.
נוסח זרם התודעה ברומאנים של נבות הוא ייחודי, זן אלים, קודר וקיצוני, בין אם בתכניו ובין אם בפירוק התמאטי. ייתכן וישנה השפעה מסוימת של מחזות האבסורד של יונסקו וארטו, בעיקר מבחינת ההסתכלות הקודרת והקיצונית על העולם. זהו עולם שהייאוש בו הוא כמו שמש קופחת תמידית, בלי כל תקווה לצל.
לנקודות הציון של מוקד אפשר להוסיף את קפקא (היומנים שלו ו"המשפט") ואלבר קאמי ("הנפילה", המיתוס של סיזיפוס"). מקורות אלה השפיעו ודאי על עולם החקירות החוזרות ונשנות של הנערים את עצמם, חיפוש האמת הקיומית. כמו כן חשוב להזכיר את הפרוזה של פוקנר, עם הדגש שלה על הסלנג הדרומי שהשפיע על נבות בכתיבת הסלנג של נערי המצוקה שלו. גם בכתיבת פוקנר לעיתים נדמה שהסיפור מתנהל באזור דמדומים שבין חיים למוות, בין חלום (או סיוט) למציאות.
הפרוזה של נבות ריאליסטית במובן זה שהיא מתעדת איזורי קיום חשוכים של עולים מרומניה בימי ראשית המדינה, על חיי העוני והעליבות שלהם. אבל לא מדובר בשום אופן בריאליזם מימטי בסגנון שהומלך בארץ מאז שנות השמונים, אלא בריאליזם קיצוני, הקצנה היוצרת מרקם דמוי חלום.
הילדים-נערים בעולמו של נבות ממציאים לעצמם שפה פרטית המושפעת מאלימות המבוגרים, אבל משמשת גם מפלט. שפה זו משמשת את הסופר ליצירת דחיפות לשונית.
אכזריות הקיום על כל שלוחותיו הנה התימה המרכזית בגוף יצירתו של נבות, ולה פנים רבות: אכזריות ה"מציאות" החברתית – חיי ניצולי שואה שחוו את הנורא מכל, קיום של מלחמות עם מדינות אויב וסכנת מוות, אכזריות מלחמת ההישרדות הכלכלית בחברה מושחתת הנשלטת על ידי מפלגה המעניקה למקורביה הטבות מרחיקות לכת ומותירה על סף רעב את כל השאר. גם מייצגי הדת, רבנים בבתי כנסת, אינם חורגים מהמציאות האלימה. זו אכזריות של שכונות עוני בהן העניים פורקים זעמם איש על רעהו במקום על מדכאיהם שאינם בנראה. בכך מתאר היטב הסופר את המנגנון המתוחכם של הכוח והשלטון, המשסה את העניים והדחויים זה בזה, מלמד אותם יפה לשנוא, כפי שהוצג בצורה גאונית ב"מסע אל קצה הלילה" של לואי פרדינן סלין.
הבית, ש"אמור" להיות מקום מפלט מהמציאות הישראלית האלימה, מתגלה ברומנים של נבות כגרוע אף יותר מהאכזריות ה"חיצונית". הבית הוא זירה של אבות מכים, אימהות אדישות ואחים מתנכרים. זהו עולם בו התא המשפחתי, מוכה על ידי קשיי המציאות, גורם לפירוק פנימי, בוז ואף אלימות של בני המשפחה אחד כלפי השני. האלימות היא בבית ובתוך הנפש, וגם אם תעלם מהעולם החיצון, תוותר בפנים, במקום המסוכן ביותר.
הפרוזה של נבות ייחודית ביושר הקיצוני שלה, שמקבילה אפשרית שלה, באספקט של היושר בלבד, ניתן למצוא בס. יזהר של "חירבת חזעה". נבות איננו מתאר "אחרים" דחויים באהבה הנהוגה במחוזות התקינות הפוליטית של ימינו, אלא מטיח את המציאות בפרצופו הזחוח של הקורא הרגיל לנופת צופים.
תפיסת המוצא הקיומית של פרוזה זו היא של חיפוש גאולה דרך תיעוד חסר פניות של מציאות קשה, גאולה דרך סבל, לעיתים אף עד כדי התאהבות בסבל, בסגנון הצלוב. בכך יוצאת לפעמים פרוזה זו נפסדת, מעלימה עין באופן נחרץ מטווח רגשות חיוביים, ומכה על אותו מסמר, דופקת את הראש בקיר.
כשל מסוים, יותר באספקט האתי מאשר האסתטי, מצוי בקושי של הספרים. נבות נותן פה וקול לדחויים חברתית, לשכבת עולם שנזרקה לשכונות עוני וסבלה ובאפליה מתמשכת. אבל פרט לרומן הראשון, שהנו עוד קריא יחסית, הרי שלושת האחרים הנם ספרים למיטיבי קריאה, למקצוענים ספרותיים, בני בית בז'אנר "זרם התודעה", ובכך ה"מסרים" של הספרים יוצאים נפסדים ממיעוט קוראים. אבל בו זמנית אלה גם מאפייני אמן אמת, שאינו מונע על ידי הדחף להתפרסם ולהגיע לקוראים רבים, אלא נאמן למבנה הפואטי נפשי הנוצר בתוקף כישרונו וטעמיו, שאיפה לחופש האפשרי רק באמנות.
א. עונת המלכים (1983)
ספרו הראשון של נבות הינו הקריא יותר מבין הארבעה, שכן הוא כתוב בריאליזם מימטי שמרני יחסית מבחינת צורתו, קיצוני רק בתכניו. המקום הוא שכונת פרדס כ"ץ בבני ברק, שכונת עוני של עולים חדשים. הזמן: חורף 1964. המצב הסוציואקונומי של בני השכונה בכי רע, עולם של צווארון כחול, עבודה במפעלים ובתי חרושת (לעומת ברי המזל השייכים לאצולת מפא"י, להם היו תנאים טובים יותר).
לרומן שני גיבורים מרכזיים: נחמן רוגובסקי, הוא "המלך" של החבורה, ואחאב נבות, "סגן המלך". ל"מלך" וסגנו שמות מלכים מקראיים, והספר רצוף איזכורים וארמזים מקראיים. עולמם של הנערים מושפע מהמלחמות עליהן למדו בבית הספר, והם בונים עולם דמיוני המבוסס על מלחמות אלה, עולם בו כידונים, סוסים ורוגטקות משמשים לקרבות. אחאב ורחבעם במקרא היו מלכים לוחמים, ומלחמותיהם פרושות בספר "מלכים". ציטוט החוזר בספר הינו "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". זהו עולם על גבול האנארכיה, שהדבר היחיד המונע ממנו פירוק הינו עונשים ואכזריות וחוקים – בין אם אכזריות ההורים המכים לפי חוקים שרירותיים, ובין אם חוקים שכופים על עצמם הנערים.
החברות בין ה"מלך" לסגנו הינה אי של חמימות מסוימת בעולם מנוכר. חברות זו בין נערים חוזרת בואריאציות שונות בארבעת ספרי הפרוזה, חברות מפוכחת, כמו של שני אסירי עולם בתא.
ראוי להזכיר את הסיפור המקראי על כרם נבות, שנגזל על ידי אחאב, אחרי משפט עם עדי שקר. "הרצחת וגם ירשת" הידוע לקוח משם, אשמה המוטחת באחאב שגרם למות נבות ולקח את כרמו. בכך נוצרת, כבר בשם הגיבור, אחאב נבות, דרמה אכזרית ואלימה המשקפת את העולם בו הוא חי.
בהתכתבות דוא"לית עם המחבר הוא ציין בפניי שעד עמוד שישים חשב שהוא כותב ספר נוער, אולי בדומה ל"מחניים" של פרנץ מולנאר. אבל בהמשך הבין שמדובר בחומרים קשים מדי אפילו בשביל ספר נוער אכזרי, חומרי מציאות של ספר פרוזה למבוגרים. כאמור, עולמם של הנערים מלא באיזכורים תרבותיים של גיבורי נוער בני התקופה: חוברות בוק ג'ונס, "זורו הנוקם במסיכה", ואפילו מערבונים.
כמו כן ישנה נוכחות מתמדת של מלחמות ישראל, של מטוסי קרב, של צה"ל הנלחם ומנצח. אם כי מודל הגבורה הצה"לי אינו נוכח פיזית בעולמם של גיבורי "עונת המלכים", שכן הם בני מהגרים דחויים בשכונות עוני, ולא מלח הארץ, אותם צברים גיבורים ולוחמים. עולמם של המהגרים הדחויים חסר סיכוי להיפגש עם אתוסי הגבורה הישראליים במציאות. הם יוצרים לעצמם עולם בתוך עולם, קשור רק בקשרי פרנסה הכרחיים לעולם הישראלי.
זה עולם של הורים מכים כשגרה. נחמן רוגובסקי, המלך, מוכה בחגורה מעור סוס פעם אחר פעם, על ידי אביו, אדם דתי העסוק בלימודיו. קשה אף יותר הוא גורלו של גבריאל גאולים, הפרש הראשי של החבורה, המשוגע על סוסים. הוא בורח מבית הספר ופולש לפרדס בו יש סוסים, מנסה לאלף את הכלב שלו להיות סוס, הולך לסרטים כדי לראות סוסים וכו'. ואחרי כל ניסיון שלו להתחבר לאהבתו, הוא מוכה על ידי אביו.
מזלו של בן דמותו של המחבר בספר, אחאב נבות, שפר עליו מבחינה זו. אביו איש עדין, ואינו מכה. הוא עסוק בטרגדיה שנפלה עליו – היה איש מפא"י עד שהואשם במעילה, קיבל עליו את הדין והודח. אחר כך הפך לפועל בבית חרושת לנקניקים, והחל בהתכתבות סנגורית עם השלטונות בדבר חפותו, לשווא. ביתם סובל תמיד מעוני מחפיר, ובדרך כלל יש בו רק נקניקים שמביא האב מהמפעל. אימו של אחאב, אנה, חולת נפש. היא מוטלת במיטתה כל היום, קוראת רומאנים רוסיים, ביניהם את "שדים" של דוסטוייבסקי, שוב ושוב. מעבר לטירופה הממשי, היא מייצגת איזה דבקות מהגרית בתרבות גבוהה אבודה בעולם ישראלי אכזרי, מעשי ונעדר כל עניין בתרבות.
זה עולם של ייאוש קטטוני שבו הנערים, כמו קוצים, פורצים כמעט בעל כורחם בשדה נטוש וחרוך.
ישראל של לפני מלחמת ששת הימים נוכחת ברקע באופן מעורפל למדי, אבל השואה נוכחת בשכונה, שכונת המהגרים הרומנים. מוכר הנפט, יעקב מאקסימיליאן, מכונה על ידי הנערים "הנאצי". וזאת על שום שמכר את הסוס הזקן שלו אלפרד למשחטת הבשר, כשהסוס הפך בלתי שימושי. המוטיב של נוכחות טראומת השואה תתגבר בספרו השני של נבות.
הסופר למד תיאטרון בימים בהם פרח הנוסח של תיאטרון האבסורד, של יונסקו ובקט. רמז להשפעה זו נתן למצוא בפסקה הבאה:
"בחורף אחד של הילדות, אשר נמחק אחר כך מזיכרונו של כותב הרשומות והותיר כתם שחור בדרכי הזיכרון, עד שחזר והואר בבת אחת בתוקף התרחשויות שאינן קשורות לימי היותו משנה המלך בתואר וסגנו בפועל. תחושה של אלימות סמויה היא סיבת הדברים, כאילו חזינו בתיאטרון אכזרי מאוד, מעורר זיכרונות מדמדמים…".
הרומן הוא מעין טיפול כואב בטראומה, חזרת המודחק מסף התודעה לקדמתה, אבל בלא שימוש או אמון בכלים פסיכולוגיים. עולם של נערים חסרי סיכוי, ללא אהבה וללא תמיכה, הנאבקים לשרוד בכוח חיים שניטעו בהם, בלי כל פשר או תכלית..
עוד חלקים בהמשך.
וראו גם :
- אורין מוריס – נבות הישראלי' על 'מזכר פנימי', מקור ראשון