אתמול הייתי באירוע מיוחד של אגודת הסופרים העבריים.במהלכו התקבלו לאגודה כ-35 סופרים ויוצרים מסוגים שונים ,כותבי שירה פרוזה ספרות ילדים וספרות עיון.
אכן אירוע מכובד ומרחיב לב שנועד לכבד את החברים החדשים באגודה. .אבל…הוא נוהל בצורה שגויה לחלוטין.אם אני הייתי אחד האנשים שהתקבלו לאגודה בצורה זאת הייתי יוצא ממנו בהרגשה רעה מאוד ,ואני משער שכך חשו לפחות חלק מהמשתתפים.
וזאת מאחר שלכל אחד מהם ניתנו רק שתי דקות על השעון (!) כדי להציג את עצמם ואת יצירתם לפני הקהל.היו שהצליחו להרחיב זאת לשלוש דקות ואף לארבע להתמרמרותם של המשתתפים האחרים שחיכו בחוסר סבלנות לתורם.
ההזמנה לבמה הייתה לפי שמותיהם של היוצרים באלף בית והתוצאה הייתה שאלו ששמותיהם הם באותיות האחרונות של האלף בית נואשו ולא נשארו לסוף האירוע הארוך והמייגע מאוד ( כמעט שלוש שעות.) .אחרים דיברו והסתלקו מיד ,הספיק להם לשמוע את עצמם. הם לא התעניינו במה שהיה לעשרות האחרים להגיד על עצמם.והרושם שנוצר בעיני לפחות לא היה מכובד.
מבחינת המארגנים אני מבין את נחיצות העניין ,לכאורה יש להם אנשים רבים שעליהם להציג רשמית ולכן אפשר לתת לכל אחד מהם רק זמן מוגבל ביותר.אולם אני שואל :מדוע בצורה כזאת שבהחלט אינה מכבדת את היוצרים השונים ואינה נותנת להם זמן להתבטא כראוי ? ואינה משאירה רושם חיובי על אגודת הסופרים?למה היה צריך לדחוס את כולם כמו בקר באירוע גדול כזה שבו לאף אחד מהמשתתפים אין למעשה משמעות אמיתית.
כל היוצרים היום הם אינדיבידואליסטים ,כולם זקוקים נואשות למקום וזמן מספיק לביטוי של עצמם ואם לא יתנו להם את זה התוצאות יהיו בהתאם.אגודת הסופרים רוצה בתמיכה ובפעילות של האנשים האלו ? אז היא צריכה להתנהג אליהם בהתאם ולא כחלק מקולקטיב גדול חסר פרצוף.
לי נראה שהיה עדיף לחלק את האירוע הגדול הזה שבו מקבלים בבת אחת 35 איש הכותבים בכל התחומים לחמישה אירועים שונים ,נניח אחד בחודש שבכל אחד מהם ידברו לא יותר מ8-9 איש ולכל אחד מהם יהיה זמן של 10 דקות רבע שעה עד עשרים דקות להציג את עצמם ואת יצירתם כאוות נפשם.
שמונה אנשים נניח שכמה מהם הם משוררים ,כמה סופרי ילדים וכמה פרוזאיקנים ובצורה מכובדת יותר ומעניינת יותר ומייגעת הרבה פחות…
האנשים האלו הם כולם יוצרים.לכולם יש הרבה מה להגיד והם רוצים שישמעו אותם ,בהחלט מן הראוי היה לתת להם זמן רב יותר להציג את עצמם ואת המייחד את כל אחד מהם ולא במסגרת אירוע מיגע הנמשך נצח שבו כולם נבלעים במסגרת אותן שתי דקות.
דוגמה טובה לאיך כן אפשר לקיים אירוע כזה ,היא אירוע שאותו קיים המשורר אמיר אור כמה שבועות קודם לכן באותו האולם.אור הכניס כשמונה אנשים מהיוצרים של "הליקון " ולכל אחד מהם נתן זמן של כעשרים דקות להקריא ולדבר .וזה הספיק למאזינים בהחלט כדי להכיר את היוצרים הנ"ל ולהבין במה הייחוד של כל אחד מהם.זה מה שהם מחפשים להיות מיוחדים ושיכירו בייחודם.
ראשי אגודת הסופרים לתשומת ליבכם.
ראו גם
