ביקורת על
"מפרשים קשים "מאת יונתן ברג, הוצאת קשב לשירה 2012
תקציר הספר : ספר שיריו הראשון של יונתן ברג משלב בין חוויות לימוד בישיבה, חוויות קרב ואובדן (כשחבריו נפלו לעיניו) ואנארכיזם פרוע של מסעות, התנסויות בסמים… מציע עולם שסוע ומקוטב שבו תרות דמויות צעירות אחר איים של משמעות ושלווה בסערת הימים. יש בו שירים אורבאניים צבעוניים ושירים רבי תנופה המתרחשים בטבע, שירים על מסעות בעולם ומסעות בנפש, שירים על חיי צבא ומחירם הכבד ועל החיים בחיק הדת והמרידה בהם, ואחרים החוגגים את המיניות ואת החירות האישית. מבחינת לשונו וחוויותיו מפרשים קשים הוא בגדר הפלגה בים גבה גלי. המשורר מנסה לחבר ולשדך כאן בין שלושה עולמות רחוקים – זה של הדת והמסורת שממנו יצא, זה של הכרך המודרני, שבו הוא עושה את ימיו ולילותיו וזה של השירה המודרנית שבה הוא מסמן מגדלורים שלאורם הוא מנווט את הפלגתו
מפרשים מתיפייפים
מאת יובל גלעד
ספר ביכוריו של יונתן ברג, "מפרשים קשים", נחגג וזכה לשבחים תחת כל עץ רענן ובמה אפשרית בביצה הספרותית הקטנה שלנו. הספר יצא בהוצאת "קשב" של רפי וייכרט, ומהווה גילום מובהק ומוחלט של השירה אותה מעודדת ההוצאה, שירה אסקפיסטית נגועה באסתטיזציה של הקיום, כמעט בלי התייחסות ל"מציאות" אותה אנחנו חווים, יופי לשם יופי, לעיתים יופי אמיתי, לעיתים התפנקות במילים יפות, יוצרות צירופים מיופייפים. אין רע בשירה לשם שירה, שירה המאוהבת בארס פואטיות ובשיחה פנימית בין משוררים, ומשוררים רבים מוזכרים בספר. אבל יש רע ביופי שאיננו טבעי, צומח כעץ מהאדמה, אלא "מיוצר" בכוח שפה גבוהה, שימוש במילה "עלטה" במקום חושך, כפי שמרבה לעשות ברג, בקיצור – יופי מיופייף.
יונתן ברג
ברג כותב בנוסח הרווח כיום בקרב משוררי "קשב", המזכירים במידה רבה את משוררי "הליקון" לדורותיהם, כתיבה זהירה, אנינה במודע, מתפעלת מהבריאה, לא נוגעת בחלקים הקשים שלה, מתכרבלת ביופי, מחפשת "שורות גדולות" בעלות הוד אפי, שירה של משוררים הגדלים ואוכלים בעיקר הרברט, מילוש ושימבורסקה מבוקר עד ערב. אבל שלושת הפולנים הגיעו לפסגותיהם אחרי שנים של עבודה ובעקבות מסורת שירית של כתיבה פשוטה של מעין משלים מגולפים מהחיים ובסופם מעין מוסר השכל. המשוררים העבריים הצעירים מנסים להגיע לאותן "שורות גדולות" בקיצור דרך, בלי לעבור את דרך הייסורים של מי שרוצה לדבר פשוט אבל גם עמוק.
אומר מיד: אין הצדקה למבול השבחים שנחת על ראש המשורר, כלומר לא בדיוק נחת: המשורר הצעיר, כדרכם של משוררים צעירים בימינו, הינו מכונת יחסי ציבור משומנת, מגיע לכל השקה וכל אפשרות חנופה. ומצד שני – מדובר במשורר מוכשר מאוד, משורר בעל רגישות גבוהה לפרטים ויכולת לייצר אינטימיות המזכירה במעט את יכולותיו של עמיחי הגדול. זהו ספר ביכורים מרשים, אבל גם מייצג את בעיות רוח התקופה של השירה העברית הצעירה, השקועה בעצמה, ביופי בפצעיה, באהבתה לעצמה ולמשפחתה, שירת ביוגרפיה בשורות קצוצות, שירת אני כמעט ללא התבוננות בעולם על בעיותיו, או נופיו. ואין פלא שזוהי תקופת פריחת משוררים דתיים או דתיים לשעבר, שגדלו בבית החרושת לנופת צופים שהינה, במידה רבה, היהדות של זמננו.
נתחיל בשם הספר – "מפרשים קשים" – צירוף אונומטופיאי עם חזרת ה"שים", צירוף נעים, יופי לשם יופי, צירוף שאינו אומר דבר. האם הספר עוסק בספינות? לאו דווקא, ברג אינו ספן ואף לא פיראט. הוא רודף יופי, לעיתים הוא מוצא, לעיתים הוא שודד מן המוכן.
השיר הראשון, שיר יומרני המופיע גם על העטיפה האחורית, הינו תמצית חיפוש היופי לשמו, חסר הדיוק, ודיוק הינו נשמת אפה של שירה, שיר עם יופי אבל גם עם מיופייפות, כמו כל הספר:
אורות מסתודדים וצונחים, עצים/ רועדים ומציתים/ יסמין. רבבת כוכב ננעצת/ בעץ האפל. בני אדם חפויי ראש/ יוצאים וחוזרים, עשן דבק בהם/ דבקים שמות// על פני המזח עוגנות ספינות,/ בתי מלון שאנו קוראים/ גוף, חדרים ריקים שאנו/ מכנים חיים. הדברים צונחים/ במהירות קשוחה, ימים דוהרים/ מעבר לגופנו, אנו נושמים/ במשורה, שואלים את העלטה// מאין באתי, היכן הילד שהיה. / ערפל ארוך. מן הים עולה מלח הגעגוע, / מן השדות עולה תחינת הירוק/ מן הנפש פליאה כלואה
קורא לא מיומן יתפעל, קוראת לא מיומנת תתרגש. אבל מה, זה די זיפת. אסביר למה. כי זהו בדיוק שיר בלתי מובן שקהל פסטיבלים ימחא כפיים למשמעו, כי הוא מלא במילים גבוהות וצירופים גבוהים שאין מאחוריהם דבר – "אורות מסתודדים וצונחים", "עצים רועדים ומציתים", "רבבות כוכב", ספינות עוגנות, חיים כחדרים ריקים. אבל מה כל זה ולמה? חינטרושים, חברי המשוררים. זה אין מקום, כי אין מקום כזה, אבל אפשר לתאר אין מקום, זה יכול להיות מעניין, אבל בשביל זה צריך להיות ספציפיים, חד פעמיים. איפה יש "בני אדם חפויי ראש יוצאים וחוזרים?" למה הם חפויי ראש? למה "הדברים צונחים במהירות קשוחה", איזה דברים, מר ברג? וכמה בנאלית השורה "שואלים את העלטה מאין באתי", הו, זה שיר על משמעות הקיום וחיפושה!!! והנה בסוף, לטיבול היופי הריק, מופיע ילד, הילדות, כמה נוסטלגי ורגיש!!! ו"מלח הגעגוע" (איזה צירוף שחוק וגס), "תחינת הירוק" וכו' – ילך נא מר ברג אצל גדול האסתטיקונים חובבי היופי בשירה העברית של ימינו, מר אלירז ישראל, וילמד כיצד בונים צירופים מקוריים לכדי יופי, גם אם יופי לשם יופי בלבד.
בשיר הבא, אהובה וחופשה ביוון, ובתים לבנים "טובלים את השמש אל צינת גופם". למה הכול חייב להיות כל כך מיופייף? למה "טובלים" את השמש – אולי פשוט מתחממים בשמש, לא? שירה מחליפה את המוכר בחד פעמי, החדש, אבל החלפת מילים סיטונאית בצירופים "גבוהים" איננה שירה אלא התייפיפות המאפיינת רבים ממשוררי הברקוביץ', וברג הוא משורר ברקוביץ' קלאסי.
שרעפי חשכה, זריחה לבנה/ מאחורי עצי הלילה. הקיץ הולך/ ונערם, בשדה רחוק מנגנות חיות./ בני אדם, איך הלכלוך דבר בנו./ אבל כעת,/ חיים שלמים באים לנשק,/ היד אוספת את יתומיה…
אוף, חנטריש. "שרעפי חשכה", שוב הצירופים הגבוהים והריקים האלה, "מנגנות חיות" – איזה חיות, מה הן מנגנות, על מה אתה מדבר? ואז, ה"שורות הגדולות" כביכול – "בני אדם, איך הלכלוך דבק בנו" – מאיפה זה הגיע, ידידי המשורר? אפשר לכתוב שירים נהדרים על ניוול המין האנושי, אבל ברג מסתפק בהכרזה הריקה והפומפוזית, ומיד מרגיע: "חיים שלמים באים לנשק". או במילים פשוטות, ברג משקר.
האמת מתחילה לחלחל לספר בשיר "צלקה" שהינו דיוקן הגון של הסופר הגדול והדי נשכח, איש התרבות, המתרגם הרנסנסי:
עודו יושב בככר ההיא, היכן שהכנסיה/ מוציאה את המרטירים לרחוב./ על שולחן עץ/ ממתין היין, הספר על תנועת הכוחות/ במלחמת העולם השניה, משפט אחד/ מהריסות פולין… הוא מנקה את המקטרת, מאזין/ קרוב לצליל אחד – ניסיון מוצלח של הכינור/ להגיע לאיזון בין קריסה לאומץ… הוא מתיר/ את הפנקס מן הכיס, משרטט לבד/ את ניצחון הבדידות, אדם אחד/ מול הריסות והריסות.
גם בשיר זה, הצנוע והיפה, יש פה ושם שורות יומרניות שהתחמקתי מלצטט, אבל ככלל – תיאור יפה של אמן על רקע נוף אירופי. קונקרטי ופשוט. מה, האם שירה חייבת להיות פשוטה ובהירה? חלילה! גאורג טראקל נהדר בערטילאיותו, גם דוד פוגל על אף שהיה פשוט חקיין של טראקל. השאלה היא האם המילים טבעיות למשורר, האם זוהי שפתו ובה הוא מספר, או שהוא מגביהה לתיאורים ריקים רק כדי "להישמע כמשורר".
אבל הנה עוד שיר נפוח, מיותר
תבל לעת ערב, / רועדים רדידי היום, / ספינות אחרונות בנהר. / עסקאות נסגרות על מי שלא ישוב/ עם השחר שיפציע כמגל./ במספנת האוויר המיית מסע, / הדברים מבקשים זיווג הגון. / מתמעט הדיבור, כמעט נדם, /נותרות מחוות זעירות – / אדם מניח בפני אדם/ אוכל או עשן.
שורת הסיום סבירה, אבל "תבל לעת ערב", "רועדים רדידי היום", איזה שפה גבוהה ולא טבעית, מונפחת, "מספנות האוויר" – איזה צירוף יהיר ולא מנומק, ולאחריו הבנאליה של "מתמעט הדיבור, כמעט נדם". נו, נהיה שקט, אתה מתכוון? אפשר היה לצייר תמונה ערטילאית של נוף נמל, נוף טרנרי אולי, אבל בשביל זה צריך יותר חיבור למקום ויותר צירופים מקוריים.
והנה שיר שרובו יפה, מיעוטו בנאלי, שיר ישיר לרב מאת חוזר בשאלה:
האם לא נהיר לנו כי המעשים מבולבלים יותר, / רחוקים לא מעט מחזות ידיעת הכול/ המבקשת להתגנב דרך היודאיקה המוזהבת./ הרי ראינו עשר פעמים את רקיע ההעדר, / את הליכת העולם אל הבאר השחורה./ הרי הציפורים על סעד הענף, נאמנותו/ של הים/ קימורן של הגבעות היורדות/ לברך את העמק, כל זה/ הוא בית תפילה…
השיר, כמו רבים משירי ברג, עוד ארוך ומתמשך, לא תמיד בטובתו. אז מה היה לנו עד כה? פתיחה חלשה, כללית וסתמית – "האם לא נהיר לנו כי המעשים מבולבלים יותר/ רחוקים לא מעט מחזות ידיעת הכל" – כן, מר ברג, אנחנו לא יודעים הכל, וזאת יכולה להיות פתיחה להתרסה יפה כלפי הבורא, אבל לא בניסוח הבנאלי הזה. כשנכנסת "דרך היודאיקה המוזהבת" אז אנחנו כבר עוברים לטריטוריה של שירה, יפה אפילו, כמו גם בצירופים "רקיע ההעדר", "הליכת העולם אל הבאר השחורה" (על אף שמעט פוגלי מדי), ו"נאמנותו של הים". אלה הן הוכחות שמדובר במשורר של ממש, אבל בעל נטייה לפטפוט מיופייף.
טון אלגי נוכח בשירים רבים בספר, לעיתים עושה אותם יפים, לעיתים מקלה על המשורר את מלאכתו להסתפק בכמה צירופים יפים ולמהול אותם בשורות בנאליות הנשטפות בזרם המוסיקלי.
אפשר המשיך להביא עוד ועוד דוגמאות של יופי ושל מיופייפות, אבל תש כוחו של המקליד בחינם הזה. לכן אסיים בשיר יפה וכנה, בשפה פשוטה וישירה, "מל"ד" שמו (מרכז למידה דתי, תיכון אקסטרני, המאוכלס ברובו בפליטי ישיבה תיכונית, כך מסביר המשורר). בשיר זה ברג מראה את החיפוש הקיומי, ולא מצהיר "האם לא נהיר לנו שהמעשים מבולבלים יותר", או במילים אחרות – כותב אמת ולא מחרטט:
כל הבוקר ישבנו על המדרגות, מעבירים/ את הסיגריות המגולגלות ומביטים במכוניות./ בכולנו רעשה הישיבה, בהורינו/ המביטים בדאגה בשובנו לאחר חצות./ ישבנו על המדרגות של כיכר ציון אחר הצהריים,/ מביטים בחלפני הכסף, בדוכן המזון, / במה שסתמי בעיר מוכת קודש. / בקבוק וודקה זול, שלוש כוסות/ כולנו בד"ר מרטינס כחולות, גם צבע הוא מרד… אחר כך נפגשנו בברזיל, בקולומביה, בוילות של קרטחנה עם הברכות וזונות הקוקאין, / ממתינות ליד הקזינו, אחר כך מגיעות אלינו לישון./ בגואה, במסיבת הסילבסטר, דרך מסך האל-אס-די,/ מניפים ידיים…
חשוב להבהיר שאינני מתנגד לשפה גבוהה או לצירופים יפים, חס ושלום. קודם הובאו כמה צירופים יפים וגבוהים משל המשורר. כי השיר הזה יפה לא רק בגלל שברג מואיל בטובו לדבר בשפה פשוטה, אלא כי הוא מדבר את האמת של דורו, דור שמחפש משהו רוחני אבל לא מוצא, נוסע לארצות רחוקות כדי להתמסטל, מזיין זונות, דור אבוד מאמונה, וכאן הדבר מורגש ביתר שאת, שכן היושבים בתחילת השיר הם פליטי ישיבה, רואים את הקיום שכולו דוכני מזון וחלפני כסף. עולם חומרני ריק.
לצערי, הדברים שנכתבים כאן יפלו, קרוב לודאי, על אוזניים ערלות, בתרבות הצפיחית בדבש שלנו עם משוררי הצפיחית בדבש. המשורר כבר על המסלול המהיר של פסטיבלים, פרס ראש ממשלה, הרצאות בסדנאות כתיבה וכו'. במקום לחפש עורך קפדן שינקש את הדורש ניקוש, המשורר, קרוב לוודאי, ימהר להוציא קובץ לא קטן נוסף, וגם עליו יגרוף שבחים רבים. אבל אפשר היה גם אחרת, אפשר היה גם להקשיב לביקורת ולהשתפר, כי כגודל הכישרון כך גודל המקום לשיפור.
ראו גם :
מהגר מקומי :צור ארליך על יונתן ברג
בגבי מהומת האלוהים :אלי אליהו משוחח עם יונתן ברג
אילן ברקוביץ על יונתן ברג משורר סלעי
ארבעה שירים של ברג ורשימה של חן ישראל קלינמן
יונתן ברג.צילום דניאל בר און.