האם עדיף היה שכולנו היינו ממשיכים לדבר בשפת היידיש ? האם זה היה הופך אותנו לקוסמופוליטיים יותר וסובלניים יותר כלפי האחר ?

עברית או יידיש ?: סקירה על הספר מאת יעל בת זאב  חבר מה שחייבים לשכוח :   יידיש ביישוב החדש /    ירושלים :   יד יצחק בן-צבי,   תשס"ה.  2005 199 עמודים.

הופיע בגיליון "מאזניים " דצמבר 2013.

תקציר הספר :מה שחייבים לשכוח' :   יידיש ביישוב החדש

עברית או יידיש ?: סקירה על הספר.

מאת אלי אשד

חוקרת ספרות היידיש יעל  חבר ביצעה  ארכיאולוגיה ספרותית, ופירסמה  ספר מחקרי שבין השיטין נראה כמתקפה חתרנית על האידיאולוגיה שבבסיס  התרבות העברית.

זהו הספר " מה שחייבים לשכוח :יידיש בישוב החדש". ספר שיש בו משום ביקורת מובלעת קשה על הדרך שבה נוצרה הזהות העברית על חשבון שפת היידיש.

הדוקטור  חבר מראה בספרה שבזמן ההתפתחות של הספרות העברית נחקרה היטב בישוב בארץ ישראל נוצרה גם ספרות אחרת ספרות יידיש  ביישוב שהייתה פופולארית מאוד ורחבת תפוצה . כך למשל בין 1928 ו-1946 הופיעו בארץ ישראל לא פחות מ-26 קבצים ספרותיים בשפה היידיש ומהן לטענתה עולות זוויות ראיה ותובנות המשקפות גרסה אחרת מהתיאור הנורמטיבי בספרות העברית .  ספרות עשירה ומכובדת בכל קנה מידה שהגברת חבר מקוננת על הדה לגיטימיזציה שנעשתה לה בתקופת הישוב ועל  השכחתה בידי המחקר.

היא לקחה על עצמה להוציא אותה מהשכחה. וזאת היא עושה על ידי חשיפתם של כמה סופרי יידיש מעניינים מאוד שפעלו בארץ ישראל ובמדינת ישראל. אלו הם זלמן ברכות ,אברהם ריווס וריקודה פוטש   סופרים שלדעת הגברת חבר בעצם השימוש שלהם בשפה היידיש ביטאו גישה חתרנית "אחרת " לגישה הסוציאליסטית ריאליסטית ציונית המקובלת מהסוג שרוב הציונים בארץ גדלו עליה..

אך חוששני שהמסקנות שהדוקטור  חבר היגיעה אליהם במסגרת מחקרה הן מוקשות ביותר. ולכל הפחות שנויות במחלוקת.

לטענתה שפת  היידיש מתאימה יותר לבטא את "האחרות" ואת הגיוון בשפות שמבטא את "האחרות "  מאשר השפה העברית  ושאותם סופרים יידישאים  שהיא מביאה שהם אכן מעניינים לעצמם מייצגים את האופציה האחרת שהספרות העברית כביכול ויתרה עליה.

זוהי טענה שלדעתי היא מוקשה ביותר   משום  שחבר  מסתמכת רק על שלושה סופרים ששונים לחלוטין זה מזה ועצם הקישור בינהם הוא מקרי לחלוטין. אני יכול להביא עוד עשרות דוגמאות  של סופרים שכתבו בעברית על אותם הנושאים שהשלישייה של הגברת חבר מביאה. גם הם היו בשוליים ונשכחו לא פחות  מהסופרים האידיים שאותם חשפה הגברת חבר ,אולי עלינו   להסיק מזה שדווקא השפה העברית ייצגה את "האחרות" לא פחות טוב מהיידיש  ?

חבר מקוננת על השכחת והכחדת שפת  היידיש וזועמת על התעלמות המחקר מהפעילות המגוונת של הספרות היידיש בתקופת הישוב.  היא רומזת שיש בכך משום קונספירציה של השכחה מצד החוקרים .וקובעת ש"נראה ש"דממה זועקת " כזאת בנושא מהותי כל כך צופנת בחובה אמביוולנטיות עמוקה ומתמשכת בעניין השפה ,שנים רבות לאחר שהוכרע הנושא הכרעה מעשית".

ובכן לא.

לא נעים לאמר אבל המחסור במחקר בנושא שהוא באמת משווע  הוא לא משום שיש  מזימה ציונית –עברית  נגד ספרות היידיש אלא משום שחוקרי הספרות העברית הם ברובם אנשים עסוקים מאוד עם שפע יצירות שעליהם  לחקור בעברית וגם משום שחלקם כלל אינם יודעים יידיש. ואם כבר אז למה רק יידיש באותה מידה מן הראוי היה שהם יחקרו גם ספרות לדינו וערבית יהודית וכו'.

( אני למשל הייתי מעוניין מאוד לחקור את היצירות של העיתונאי שלמה בן ישראל בשפת  היידיש שפורסמו בעיתוני יידיש בחו"ל על הרפתקאותיהם של הבלשים דוד תדהר ודוד אלמוג .שניים מספרים אלו תורגמו לעברית .אבל מכיוון שאינני יודע יידיש אינני טורח לבצע את המחקר הנ"ל.  האם זה אומר שיש כאן קונספירציה מצדי כנגד היידיש? בכל אופן זהו נושא ראוי מאוד למחקר שאני קורא לדוברי היידיש בין החוקרים לבצעו .)

הגברת חבר מתלוננת על כך שההשלטה של השפה העברית על פני היידיש הייתה תהליך "כפוי " ולכן לא טבעי

כמקובל כיום  בקהילה האקדמאית הגברת חבר כותבת היום מפרספקטיבה  של המפסידים המדוכאים , דוברי היידיש  המרגישים מרומים ומובסים בידי קונספירציה נתעבת של כוחות הרשע, של אלה שהשליטו את השפה העברית  הבזויה והשכיחו את שפת היידיש העשירה בת אלף השנים , הגברת חבר יודעת שתרבות היידיש הושמדה  והמרירות  על כך מנחה את כתיבתה ומקשה עליה  להבין כתוצאה  את מה שקרה .

הגברת חבר רומזת שחיי כולנו היו טובים יותר אם היינו ממשיכים לדבר ביידיש שפה קוסמופוליטית יותר ומתוחכמת יותר מהעברית הקרתנית הפשטנית  ו"המאחדת".

האומנם ?מסופקני.

. בארץ ישראל צמחה הקהילה היחידה דוברת העברית בעולם ואם לא היו דואגים לפתחה ולחזקה ולהחליש את השפעת השפה הדומיננטית היידיש כי אז קהילה זאת הייתה עלולה לא לשרוד. ויש לזכור שבזמן שבישוב היו כמה אלפים של דוברי עברית היחידים כמעט בעולם וברחבי העולם כולו היו מיליונים רבים של דוברי יידיש. כמובן איש לא ציפה שבתוך כמה שנים יופיעו הנאצים וישמידו מליונים מהם ויהפכו את היידיש לשפה גוועת .

מנהיגיו הפוליטיים והאינטלקטואליים של הישוב  לא נאבקו ביידיש משום  שהם נהנו מכך או מתוך סדיזם או מתוך שנאת היידיש. אחרי הכל זה היה הדבר הקל ביותר בעולם עבור בן גוריון ושלונסקי וכל השאר להמשיך לדבר ביידיש כפי שעשו מימים ימימה בביתם וכפי שהמשיכו לעשות גם בארץ ישראל כפי שמראה הגברת חבר בפירוט בספרה.

אם הם התאמצו כל כך ליצור תרבות חדשה של דוברי  עברית  כנגד הנטיות הטבעיות שלהם עצמם לדבר יידיש הם עשו זאת משום שהיו להם סיבות טובות מאוד ומוצדקות .

וקודם כל יש להבין שהמדיניות נגד היידיש שהונהגה בישוב העברי בארץ ישראל  שאותה מתארת חבר ושעליה היא מקוננת  הייתה מחייבת המציאות.

ננסה לדמיין מציאות חלופית שבה היידיש נשארה דומיננטית כשפה של הקהילה היהודית כאן האם זה היה הופך אותנו לנכונים יותר לקבל זרים ו"אחרים"  כפי שרומזת הגברת חבר בספרה?

כלל לא .היהודים המזרח תיכוניים  במקרה כזה  לא היו מוכנים בצדק להתאחד או אף לשתף פעולה  עם "האשכנזים" שכן מה להם ולדוברי היידיש האלה ? במקרה כזה היו להם קשרים חזקים יותר עם הערבים שסביבם.

הם היו יכולים למצוא שפה משותפת   תרתי משמע ותרבות משותפת  ולכן גם יעד משותף אך ורק עם דוברי עברית.

אם הייתה מוקמת כאן מדינה של דוברי יידיש כי אז בבוא היום או כבר מיד   הייתה קמה  תנועת"זהות  מזרחית"  חזקה לאין ערוך מזאת שקיימת היום וכל הדוברים שלה היו משתוללים וצורחים שדוברי היידיש האלה כובשים אותם ומשעבדים אותם ומה להם לאשכנזים היידישאים הפולשים  האלה שהם עם אחר.

בזמן שזאת תנועה חסרת חשיבות במציאות שלנו הרי "במציאות היידישאית"  הם היו יכולים להפוך  לקבוצה דומיננטית בחברה בקלות.

זה עלול היה להגיע  עד למלחמת אזרחים .

אלא שבן גוריון ועמיתיו  לא רצו לראות ב"ספרדים" ו"במזרח תיכונים " ובתימנים  עמים אחרים ונפרדים  ( כפי שאולי רוצים לראות בהם אנשים כמו  סמי שטרית  ואנשי "הזהות המזרחית " שלו  )  הם רצו להתאחד איתם ואת זה אפשר היה לעשות רק דרך העברית .

בגלל אותם שיקולים ארוכי טווח  אותם מנהיגים וסופרים ציוניים צדקו  לדעתי כשעסקו בהשלטת  השפה העברית בארץ ישראל,רק איתה אפשר היה להקים כאן מדינה יהודית . היידיש חייבת הייתה להפוך לשפה משנית מתנוונת.

סך הכל הגברת חבר כתבה ספר מעניין ואינפורמטיבי והוא בגדר חובה  לקריאה לכל מי שחקר תרבות היידיש מעניין אותו.היא חשפה כמה סופרים בלתי ידועים  מעניינים מאוד  וניתן ללמוד ממנו הרבה , אבל אין כל חובה או אף צורך לקבל את מסקנותיו.

ראו גם :

פרק מהספר

"מה עשית?!" קורעת אמו בפתאומיות את קורי תנומת הבוקר שלו "איפה החמור?"

"לא עשיתי שום דבר. מה קרה לחמור?" "הוא נעלם. הוא לא בחצר ולא אצל השכנים. איך הוא הצליח לקרוע את החבל ולברוח? לך ת'חפש אותו, עכשיו !"

כשיצא בפיג'מה לחצר ראה הילד את עגלת החמור העשויה קרשים נטויה, כרגיל, לאחור על שני גלגליה, יצוליה נשלחים אלכסונית קדימה. החמור האפור לא עמד כהרגלו לצידה, חוסה בצלו של לול העופות. למרות שעת הבוקר השמש להטה כבר בשמים וחום האדמה צרב את כפות רגליו. בדילוגים נחפז הילד אל דלת הרשת ונכנס למטבח, קרקור התרנגולות בכלוביהן הצרים מלווה את צעדיו.

מחדרו, כשהוא לובש את בגדיו, שומע הילד את צעדיו של אביו על המפתן. "סופסוף חזרת" עולה קולה של אמו "אתה מתרוצץ עם השטויות של הבחירות ולא אכפת לך מה קורה כאן. איך אתה מתכוון להוביל את הביצים למחסן בלי החמור? אה? אולי תרתום את עצמך במקומו? אולי בגין שלך ידאג פעם אחת גם לך והוא יוביל את העופות לסוחרים? אה?!"

"די. די. תפסיקי. אי אפשר ככה כל הזמן" נימת קולו של האב עייפה, מתרפסת. "יש לי המון סידורים. עד שהצלחתי להשיג מהמפלגה שהוא יבוא לנאום פה היום בערב ועד שהמועצה אישרה לי את האמפיתאטרון – לא היה זמן לתלות דגלים. וצריך להדביק מודעות עוד פעם – המפאיניק"ים השחיתו אותם, ימח שמם". הילד פורץ למטבח, עיניו זורחות : "אז בגין בסוף בא?" "כן. כן. היום בשמונה בערב. בוא איתי להדביק מודעות"

"הוא לא הולך איתך לשום מקום! הוא הולך עכשיו לחפש את החמור. מה יש? כהן ואברמוביץ' לא יכולים לעזוב ת'עבודה ולהזיז קצת את התחת בשביל המפלגה? למה תמיד רק אתה עושה הכל? ומה אתה צריך את זה בכלל? נמאס מהשטויות שלך! מה כל כך נורא אם היית סותם את האף ולוקח פנקס אדום? אם היית עושה מה שאמרתי לך – היום כבר היית שרת בבצפר או אפילו פקיד של קופת חולים". צעקותיה מלוות את הילד כשהוא מתרחק לעבר שער היציאה מהחצר.

את החיפוש אחר החמור הוא מתחיל בחצרות הסמוכות. עיניו משוטטות ותרות אחר דמותו השפופה, ניצב כהרגלו בצל עץ תפוזים, חטמו בערמת קש שאניציו דבקו כבר באזניו הארוכות. כשהוא לא מוצא אותו בחצרות השכנים הוא יוצא אל השביל המקיף ממזרח את המושבה – בתי התושבים מימינו ופרדס מאובק משמאלו.

מתחילת החופש הגדול עומד ריגוש באוויר. עמודי החשמל ומרפסות הבתים הקטנים התכסו במודעות בחירות שאות גדולה מתנוססת במרכזה של כל אחת מהן. את המושבה פוקדים בערבים נציגי מפלגות. חנוטים בז'קט כהה ,למרות החום והלחות, הם עומדים על במת האמפיתאטרון הקטן שמאחורי בנין המועצה המקומית וזועקים לעבר הקהל. מפעם לפעם עולה וגוברת צרימת מערכת ההגברה הישנה עד שדבריהם נבלעים בתוכה. לרוב מאריך הנואם בדבריו. הקהל מתעייף ורחש תוסס עולה באוויר. בחוסר סבלנות ממתינים הנאספים להופעת הזמרת או הקוסם שהובטחו ב"תכנית האמנותית".

את אביו רואה שם הילד תמיד. עומד בקצה השורה הראשונה, לעולם לא יושב, קוטע את הדובר בקריאות לגלגניות או חוזר ומטיח בו איבה ישנה מתקופת המחתרת. מהקהל עולים קולות המהסים את אביו. פעם אף אחזו הסדרנים בזרועותיו וגררו אותו מחוץ למתחם.

הילד מתכווץ אז במקומו. מליט ראשו. מצפה להערות הארסיות של חבריו לכיתה. הוא כבר מכיר אותן : "אבא שלך משיגענער", "חירותיניק מסריח", "בגין דופק את אימא שלך".

אך היום הוא מדלג בזריזות מעל המהמורות בשביל העפר. עיניו סורקות את חצרות הבתים שמימינו. מפעם לפעם הוא קורא בקול בשם החמור. הערב יתהפכו היוצרות. היום יעמוד אביו על הבמה ויציג את הנואם. הילד מקווה שיורשה לו לעמוד מאחורי הבמה, אולי יבקש חתימה מבגין, אולי ירשו לו לעזור בסידור הרמקולים.

מרחוק הוא רואה את דמותו הכחושה של אביו בבגדי החאקי הנצחיים שלו. בשמאלו פח דבק, בימינו מברשת גדולה ותחת זרועו ערמת דפים לבנים. בריצתו לעבר אביו הוא חולף על פני בית המשאבה הנטוש – זה שבו החביאו, לדברי אביו, את לוחם המחתרת הפצוע מעיני הבריטים, עד שאחד התושבים הסגיר אותו. איבת עולם עומדת בין אביו לבין אותו אדם, שמשמש כיום מנהל מפעל המים במושבה.

בדל חיוך עולה על פני האב העייפים. הוא משחרר את זרועו והילד חובק את צרור המודעות שריח דפוס טרי עדיין עולה מהן ושדיוקנו של בגין – שערו משוך לאחור ומשקפיו מנצנצים – טבוע בהן. יחד הם ממשיכים במעלה השביל.

את האם הם פוגשים בחצר כשהם שבים לארוחת הצהרים. חצאיתה הרחבה והמוכתמת מעל למגפי הגומי הכהים: "איפה אתם מסתובבים? חמש עופות מתו בגלל החום וצריך כבר לאסוף את הביצים."

הם אוכלים בדומיה, מבטי האם רושפים ולפתע היא פולטת: "ושמעתי שיש גם זמרת. ואקורדיוניסט. הם ישלמו או עוד פעם אתה?" האב נע בכיסא . מבטו מוסט הצידה: "הם הבטיחו שיחזירו לי את כל ההוצאות". "אידיוט. נאיבי. לעולם לא תתבגר" מרירות קולה עוקצת. הילד הודף את כסאו ויוצא לחצר הלוהטת. תוהה היכן ניתן עוד לחפש אחר החמור. לפני זמן מה שמע מאחת מילדות השכנים שלאמו היה פעם בעל ראשון שאתו עלתה ארצה ושעזב אותה מיד אחר כך. "לא פלא שהייתה צריכה להתחתן עם השלימזל הזה" ציטטה הילדה את אימה. הילד רצה לשאול את אמו אם זה נכון אך נרתע.

לפנות ערב הוא כבר לא מתאפק ורץ לכיוון האמפיתאטרון. על הבמה הקטנה, בראש סולם שנלקח מהבית, הוא רואה את אביו טורח במרכזה של פקעת כבלי חשמל. כהן מנסה לחבר דגל לצינור ברזל המגיח מהרצפה ואברמוביץ' כדרכו עומד ונותן להם עצות.

השמש שוקעת בפתאומיות ואל האמפיתאטרון מתחילה זרימה איטית של אנשים: תחילה הילדים, מתרוצצים הלוך ושוב בין שורות האבן, קולותיהם צווחניים. אחר כך הבוגרים, רובם גברים. הם עומדים בחבורות, מנגבים מדי פעם את מצחם שנרטב מלחות הערב ומפצחים גרעינים. כמה נשים בתלבושת שבת מהדסות על עקביהן הגבוהים ומתיישבות מיד. בני הנוער דוחפים זה את זה וצחוקם תוסס.

השעה שמונה. בגין עדיין לא הגיע. הילד שומע את אביו דוחק בזמרת להתחיל. אחרי דין ודברים היא מסכימה – לא לפני שדחפה למחשופה את צרור השטרות שהוא הגיש לה. הקהל מקבל אותה בשריקות.

הזמן חולף ולבגין אין סימן. הזמרת מתעקשת לעזוב למרות תחנוני האב. שריקות הקהל מתערבבות בקריאותיו של מוכר התירס שהציב ליד הכניסה את דוכנו כבר בתחילת הערב. אביו לופת את המיקרופון ומבטיח לקהל שאו טו טו בגין מגיע. ממש עוד רגע. ממקומו שלצד הבמה רואה הילד את הידלדלות הקהל וליבו נצבט. ליד השער הוא רואה את האב, מתרוצץ הנה והנה, פונה בתחינה לעוזבים. פניו נפולות.

כששניהם פונים ללכת הביתה, הדגל מגולגל תחת זרועו של הילד והסולם על שכם האב ורק צרצור הצרצרים מפר את השקט האופף אותם – הם מסתנוורים לפתע. ממעלה הרחוב משייטת לעברם מכונית שחורה. האב נדרך, מסמן לנהג וזה עוצר את המכונית לידם. במושב האחורי, עיניו מבריקות בחשכה, יושב בגין. "התעכבנו בישיבה. רק לפני שעה זה נגמר" אומר הנהג ובגין פונה אל האב, תוכחה בקולו :" לא היה בכוחך לעכב את האנשים? האם לשווא באתי?" – "תאמין לי" רועד קולו של האב, גופו רכון לעבר הדמות היושבת בחשכה "עשינו הכול שלא יתפזרו. מה יכולתי לעשות? ואולי תבוא אלינו לכוס תה? אנחנו גרים פה לא רחוק" אך בגין מסרב בנימוס והמכונית נעלמת בדרכה לעבר הכביש הראשי.

לפנות בוקר, לאחר שנרדם בבגדיו, מתעורר הילד לקול רחש בחצר. במקומו הקבוע, ליד הלול, הוא מוצא את החמור, מדובלל ורטוב מהטל. כתמים לבנים מבהיקים על גופו. כשהילד מתקרב הוא רואה שגוף החמור מכוסה בקרעי מודעות שהודבקו אליו, שהאות "ח" במרכזן. את דף הניר שעל ראש החמור, בין אזניו, הוא מתקשה לתלוש וכשהוא מצליח – ניבטים אליו קרעי פניו של בגין – מהמודעה של אתמול.

רגלי החמור כושלות והוא כורע. הילד ממלא מים בשוקת הקטנה שלו, דוחק בו לשתות, מחבק את גופו ומנסה שוב ושוב להוריד את קרעי הניר שנותרו דבוקים לשערותיו.

נס ואמונה

השקת גיליון 11 של כתב העת "שבילים"

בספריה המרכזית במודיעין,

נר שישי של חנוכה, 2.12.2013

לאחרונה אני כותבת פחות על אירועים ספרותיים. בתחילת תקופת הסקירות כתבתי כמעט על כל אירוע בו נכחתי – כ-3 סקירות בחודש. העיסוק היה חדש לי, האירועים מגוונים, מגרים למחשבה. שמחתי לנצל את במת הסקירה שניתנה לי לביטוי רעיונותי, דעותי. כבר חצי שנה אני שקועה בכתיבה הזאת שעל התפר בין העיתונאית ליצירתית. הקושי של מלאכת הכתיבה לא פחת, אך ההתלהבות מתהליך הסקירה – דווקא כן.

הנה אני בספריה המרכזית המרווחת של העיר מודיעין בהשקת הגליון 11 של כתב העת "שבילים" בנושא "נס ואמונה". האווירה חגיגית: נר שישי של חנוכה, קהל רב, כיבוד עשיר. שבה אלי חדוות הכתיבה ויש לי תחושה טובה לגבי התהליך.

חלי אברהם-איתן שתוארה הרשמי יו"ר של בית הסופר של מודיעין והסביבה, היא ממש אוצר עבור אנשי הספרות במקום: נחשול-מרץ, פרץ-רעיונות ושפע-טוּב. ידה בכל: בעריכת כתב העת "שבילים" שיוצא לאור בקביעות מזה 6 שנים, בעיצוב ההזמנה לאירוע: מפורטת וכוללת את שמות המשתתפים ותפקידיהם שעוזרת לי רבות בעבודה על הסקירה הזאת. האירוע עצמו כל כך עשיר, מגוון, כולל מוסיקה, מצגת, סרט, שירים וברכות מלומדות מפי אישים מרשימים.

את הערב פתח רב העיר יעקב צ'יקוטאי בטקס הדלקת נרות החנוכה.

גאולה כהן – ח"כ לשעבר, כלת פרס ישראל הייתה אימהית ומחבקת בדבריה על הסמליות של החג.

אוה רוכמן – מנהלת רשת הספריות בירכה את הנוכחים ואמרה שהיא שמחה לארח את ההשקות של "שבילים" בחלל הנרחב של מעמקי הספריה המרכזית, כשעל הקיר מול עיניהם של הנוכחים מדפי בובות רכות של דמויות מאגדות ותוכניות הטלוויזיה לילדים, המרמזות על שעות הסיפור שעוברות כאן בנעימים  על ילדי העיר.

כמה נמרץ היה אלעד שמעונוביץ, מחזיק תיק התרבות בעיריה – שנראה צעיר מכפי גילו, כנער ממש. הוא הביע הערכה רבה כלפי פועלה של רחלי למען קידום הספרות בעיר והבטיח שייבנה בית הסופר של העיר מודיעין – במהרה בימינו. חייבת אני למסור את הרושם המרענן שעשתה עלי העיר מודיעין בביקורי הראשון בה. אבן הפינה של העיר הונחה ע"י ראש הממשלה יצחק רבין בדיוק לפני 20 שנה – בחג החנוכה בדצמבר 1993. איזו זכות גדולה נפלה בידיהם של אדריכלי מודיעין – לתכנן עיר חדשה על קרקע בתולית עם עומק היסטורי, להתאימה לצרכי החיים הממונעים של שנות האלפיים, להרחיב את כבישיה, להוריק את גניה. והבניה עוד בעיצומה: העיגול החפור בקרבת תחנת הרכבת הולך ומתמלא במרכז תחבורתי חדיש.

חלי אברהם-איתן קראה את "דבר העורכת" שבפתח הגליון : על הנסים הסמוים והגלויים סביבנו שתומכים בהתרחשויות שמקורם רציונלי דוגמת הקמת מדינת ישראל, נצחון המעטים על הרבים, כמו בימי החשמונאים בהם התקיימה מודיעין ההיסטורית. היא ציטטה את אמרתו הנודעת של אלברט אינשטיין "דמיון חשוב יותר מידע" והוסיפה שמציאות משולבת בהמצאה, ולשתי המלים אותו השורש בשפה העברית. הפקת גיליון חדש של כתב עת – גם היא בגדר נס וכפי שכתבה פרופ' נורית גוברין ברשימת הביקורת על הגיליון 5 של שבילים: "כתב עת מתקיים בזכות מסירות-נפש טוטאלית של העורכים וכרוך במאבק עיקש על כל גיליון וגיליון".

את הערב הנחה השחקן שי שורק בשנינות ובהומור. מקהלת "תו התפר" בניצוחה של יעל גרמן ובנגינת הפסנתר של אורנה מגן שרה שירי חנוכה ושירי משוררים מקומיים. רחלי, ברוכת הכשרונות, שרה במו קולה את שיריה שהולחנו ע"י המוסיקאית יעל גרמן.

אחד משיאי הערב היה המופע המשותף של חלי ופרופ' ארנסטו קהאן – משורר, סגן נשיא האקדמיה העולמית לְאמנות וּלְתרבות, רופא, ראש מחלקה לִרפואה בְּאוניברסיטת ת"א. הם קראו את שירו היפה של ארנסטו "עצי אלוהות" שנכתב בספרדית ותורגם לעברית בידי תמי לדרמן ירבלום ארבל ופורסם בגיליון הקודם של "שבילים" – מספר 10 בנושא הזמן. קריאתה של רחלי היתה תיאטרלית-מרשימה:

עצי אלוהות

הַשָּׁמַיִם הָאֵינְסוֹפִיִּים וְהַיֶּרֶק הַזֶּה

מִתְבּוֹנְנִים עַל הַכֹּל יוֹם יוֹם.

עֵדִים לַזְּמָן

שֶׁל אִמָּא אֲדָמָה, שְׁלוֹמָהּ וּמִלְחַמְתָּהּ…

הַיַּעַר הָאָהוּב שֶׁל הַדִּמְיוֹנוֹת

מַזְמִין אֶת הַמְּשׁוֹרֵר, לָרוּחָנִיּוּת הַחֲדָשָׁה.

בְּסִימְפוֹנְיָה שֶׁל שָׁלוֹם, בְּאַהֲבָה נִצְחִית…

…

…

כֵּן, כֵּן, כְּדֵי לִהְיוֹת מוּבָלִים בַּחֲלוֹם

כְּמוֹ אֵלֶּה שֶׁל מָהַטְמָה גַּנְדִי

וְאֵלֶּה שֶׁל מַרְטִין לוּתֶר קִינְג

כֵּן, וְלֹאבַד בַּלֵּילוֹת

שֶׁיּוֹדְעִים עַל הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל הַמְּשׁוֹרְרִים

וְעַל מִלּוֹתֵיהֶם הַכְּתוּבוֹת בְּשׁוּרוֹת שֶׁל בְּרִיחָה תְּמִידִית.

וקולו של ארנסטו הדהד מלים בין-לאומיות מוכרות:

Ernesto Kahan

…

…
como los de Mahatma Gandhi
y los de Martin Luther King.

Sí, y perderse en las noches
que saben sobre los sueños de los poetas
y de sus palabras escritas en líneas de fuga eterna

שיאו הנוסף של הערב החגיגי היתה הופעתו של המשורר, הרב והעורך הספרותי אלחנן ניר. אלחנן הכריזמטי דיבר על סוגיות שונות  ובפרט על ביקורו ביפן. דבריו מלומדים ועמידתו על הבמה נמרצת ומוארת – כשַׁמָּשׁ התמיד בחנוכיה.

ואז הוקרן סרטו של יצחק וילנר "התרסקות" על התאונה הקשה שעברה דליה אלעזר בשנת 2004  בה גופה עלה באש, ודרך ההתאוששות מאז ועד היום. ומהו הקשר של הסרט להשקת גיליון 11 של "שבילים"?

יש כאן נס מרובה : חברו יחדיו הרפואה המתקדמת שמנעה זיהומים, זרזה את ההגלדה, הגיעה להישגים מרשימים בסדרת ניתוחים פלסטיים ועוצמת הגוף והנפש של דליה, ובפרט השימוש שלה בתדרי אנרגיה "אהבה רבה" – שיטה שפותחה ע"י סם לוי אור הישראלי. לסיום הערב המשוררים יעקב אשכנזי, דוד שטיינברג, גאולה חמילבסקי, רחלי פרג, חגית בת אליעזר קראו את שיריהם שהופיעו ב"שבילים".

תמה חגיגת הגיליון 11 של שבילים, אך העבודה הנמרצת על הגיליון הבא כבר החלה ונושאו "חלום ומציאות."

רחלי נמצאת עתה בתהליך הפקת ספר שיריה הבא בשם "בובת האשבול" והיא עתידה להתארח באירוע מספר 5 בסדרת "על סף ספר" בגלריה גל בחיפה בשבת 18 לינואר 2014.

כמן כן נאחל לרחלי אברהם-איתן הצלחה בהשתתפותה הפעילה בשבת עיון ותרבות בנושא שירת תימן – אירוע שיתקיים בין התאריכים 9-11 לינואר 2014 במלון "הולידיי אין" באשקלון.

וראו גם

אתר "שבילים"

סופרי הבלשים השבדים נחשבים היום בין הטובים בעולם. אבי גולדברג מנסה להבין מדוע.

השבדים באים.

מאת אברהם גולדברג

לפני זמן הובילו אותי עסקי לדרום שבדיה אל חבל smaland אל העיירה הקטנה וימרבי  בה נולדה והתגוררה הסופרת אסטריד לינדגרן. נוף היערות והאגמים והסמטאות העתיקות בהן התרחשו עלילות  "בילבי'" עלו בזיכרוני .הספרות הסקנדינבית המתורגמת לעברית הביאה בעבר את ענקי הרוח השבדיים סלמה לגרלף ,אכסל מונתה ,ואוגוסט סטרינברג וכיום היא מתמקדת בתרגום מותחנים פופולאריים שמכירתם מובטחת .יחד עם זאת אפשר לצייר תמונת עולם טובה מקריאתם ולרדת אל זרמי העומק של החברה הצפונית .

יש משהו בשבדים. מתוך השקט הצפוני מתוך החברה הרוגעת שלווה לכאורה ,ניחתים עלינו מידי פעם ההפתעות. הדמות האפורה דיכאונית של השבדי מבית היוצר  של אינגמר ברגמן ,הגבר הנורדי השקט המסורס נוכח החופש המיני המאיים, שקיומו תלוי בתרפיית דיבור  מתמדת או בצריכת אלכוהול התחלף בשמחת החיים של חברי להקת אבבא. מתוך התדמית של  החברה העמלה החרושתית המייצרת מתכת וולוו אפורה ושמרנית צצה H&M  צעירה ובועטת.

1. 
   

   הסופר הניג מנקל, בעל התודעה החברתית העמוקה [שהיה על סיפון המרמרה וביקש כי ספריו לא יתורגמו לעברית ], נחשב לסופר המותחנים הטוב בעולם אליבא הטיימס הלונדוני ומבקרי ספרות רבים אחרים. דמותו של המפקח קורט וולנדר המרופט והרגשן, מוכרת למיליוני  קוראים [לעברית תורגמו "רוצחים ללא פנים" ו"הסחת דעת"]  ולצופי הטלביזיה שצפו בסדרה בעלת השם הזה.

הסופר סטיג לרסן הלך בעקבות מנקל ויצר טרילוגיה שבדית גדולה . הסופר שמת לפני שזכה לתהילת עולם שבה את לב קוראיו  בטרילוגיה  "מילניום"  וריתק כבר בכרך הראשון "הנערה עם קעקוע דרקון"מיליוני קוראים העולה על מספר תושבי שבדיה .

רבות נכתב על המיניות, הסצנות האלימות והתחכום בהשתלשלות העלילות רוויות הגוויות בספריהם של  מנקל ולרסן ,  העומדות בניגוד לתדמית חברה אזרחית מאורגנת  ולאווירה הפסטוראלית של הערים הקטנות  בהן  מתרחשות רבות מהסצנות.  במדינה שנחשבה שנים כסמל לחברה שוויונית , חברה המנמיכה את האגו היזמי ,המעקרת כל ביטוי אינדיבידואלי למען אידיאל הקהילתיות,  ממדינה צפונית דלילת אוכלוסין זו ,מציירים הסופרים הללו ציור שונה לחלוטין,ציור עומק של חברה מאוימת ,של חברה המשלמת על משמעת וסדר וחיי קהילה מושלמים ויכולת טכנולוגית גבוהה מחיר של  סטיות  יחידים,בהתפוררות האינדיבידואל . קעקוע הדרקון נתקל בחומת שמרנות צרות מצח ונקמנות ממסדית.

הן קורט וולנדר המפקח הגרוש הלבוש ברישול והנתון לחוסר שינה תמידי, הפועל מתחנת משטרה בעיירה קטנה בדרום והן העיתונאי החוקר האורבאני המעודכן מיכאל בלומקוויסט הם גיבורים חברתיים . שניהם נלחמים בחוליי החברה השבדית. באמצעות העלילה הבלשית מפשיטים שני סופרי המתח את החברה השבדית ממחלצותיה עד אבסורד.כל פרמטר הידוע לנו על שבדיה נרמס  בידי הסופרים עד דק. שבדיה הארץ השלווה השוכנת לבטח על גדת הים הבלטי שומרת על ניטרליות פוליטית ,היא קן צרעות לקבוצות נאציות הרוחשות בה מתחת לפני השטח וזוכות למימון תאגידי. בשבדיה שהמערכת הסוציאלית שלה והתמיכה החברתית נחשבות למעולות ,יש  ניצול ילדים וגילוי עריות בחשאי . הארץ שהיא הסמל לשחרור וחופש מיני הינה גן עדן למתעללים שוביניסטים,לדיכוי נשים במשפחה. גברים אלימים אל מול משטרה חלשה,מוסדות  חינוך וסיוע הקורסים מחוסר תקציבים. רמה גבוהה של ממשל תאגידי? איקאה ,וולבו סקניה,סאאב,לצד התדמיות הללו  מוצגת חברה תאגידית מושחתת ,רמאויות פיננסיות,שלטון משפחות הון,ספקולציות והונאות .

אל מול דמותו של מיכאל בלומקוויסט המייצג את האידיאל השבדי ,גבר חופשי המנהל מערכות יחסים מגוונות ,חופשיות ונטולות כפייה מתרחשות פרשיות של סדיזם ניצול ודיכוי מיני שמאיימות על אושיות החברה ומוסתרות היטב על ידי מי שתפקידם לחשוף אותן. אל מול שלוות העיר הקטנה ,העיירה הנידחת בדרום שבדיה סחופת הרוחות בין בתי איכרים מתרחשים מעשי זוועה ורוע קיצוני המאיימים על המרקם ההולך ונקרע של החברה השבדית כפי שהיא רואה עצמה.

שבדיה השלווה לכאורה , המנותקת מסכסוכי העולם ,מזוועות בוסניה ומרעב באפריקה,חיה במציאות מאוימת. האיום הסובייטי ממזרח שליווה את שבדיה במשך עשרות שנים ,לא נמוג עם התפוררות הגוש הסובייטי . האיום אך התחלף .אם בעבר שימרה שבדיה את כוחה הצבאי ובעיקר במערכות מודיעין כמשושים לאמוד את הסכנה האדומה שמעבר לגבול ,אם הפחד האדום הביא בעבר תסיסה פוליטית שהוסטה לרציחת ראש הממשלה בעל נטיות פוליטיות שמאליות, ההווה שלאחר התרסקות הקומוניזם הוא הווה מאויים על ידי אוכלוסיות של מקבלי מחסה פוליטי פליטי חרב ויחידים שהצליחו להסתנן מהמדינות הבלטיות ומיוגוסלביה ,פושעים שפעלו מעבר לגבול אך היו מזוהים כאויב  ועתה פועלים בשבדיה. סחר של נשים ,סמים וכנופיות של גלוחי ראש מחליפים את הרוגע הירוק של היער השבדי .מבני תעשיה  נטושים,זכר לתעשייה  שנדמה ונדדה לארצות המזרח משמשים כאתרי מחבוא לסחורות גנובות  . עולם התחתון השבדי שהיה מבוקר ולא אלים התחבר לפשיעה הקשה.תם ועבר עידן התמימות.

חיים מזר טרח ויצר מונחים משלו בעברית ג'ברישית מדוברת.

הערה: המילים, אם אפשר לכך, הן מומצאות. מדובר בהשתוללות לשונית לשמה. כל מי שרוצה יכול להוסיף מילים משלו.

ג'נקה  קובק- יום טוב.        אוסקו שימבקו קבוזה – בוקר טוב     סובוזי – לילה

אוסטב -   אולי                  גושפז -  נכון                                 דוליגו -  נכון

רובטקה  – בית                 רג'וק  – חצר                                  קיטבו – חלון

אוקצבו -  דלת                 בריגה  -  מטבח                             דימוש -  חדר שינה

בוסרו  -  מרפסת              לפירו – חדר מדרגות                     איספולגר – מנורה

נוזט -  כיור                    סובינה -  טלוויזיה                          קשטרוס – חולצה

יובבה קוזקו -  ברחש      איסבקו  גזאי – פרה קדושה               איסקו קשאי – ערב טוב

מרגונקה דובשי -  ילקוט כזבים  זביקו קביז -  מספר                שומבאי פסיגה – מכונית

גסטגו פריגה – ים סוער        נוקיזו – כעס                       שימבזו קבינקה -  תמרור עצירה

ניזומו קפיצו -  רחוב ללא מוצא                    נוזומו קשאי – שולחן עבודה

ובישה ניסונה – תולעת ספרים                    אוסיבזו  גשקוד – תורת הנסתר

נוזהרה קושארה – עץ מגולף                      קוריטו בוליצר –  הקיסר ירום הודו

סומיקו שוצרמו – שנה חדשה                      גובזו נישורה  – מסיבת פרידה

איסקו קיסאי – בהצלחה   רבה                   קביזו נוסוי – אפס תקלות

איסוהרו נישומי – מנורת פלורסנט               קוזוהרי נוזוקו – התחלה טובה

קרביקה -  חדשות היום                             אוגלובר – שנת הצהריים

לוביקו – כאב ראש                                   שומביזו קוסאי – קור  עז

אוזה – מדבר                                          גושבבה –שממה

קוזובו צ'ובזו – כדורגל                              אובוזוו קימהוי – טוסטר הובן

אזקבינה בלובן – סגור סוגריים                  יושימוזו קייזו -  מים רותחים

אישייוזי  נוסוי –  פרי הדר                        איאבי נוסוקו – נהר רחב

בוביקו – אחווה                                      קובשקה –  מברג

בוזבונג'ו קבילה -  מספריים                     נוסוהוי קיוזו –  מרק אטריות

ישימבה נקומו – שבע רצון                 גוזינקה שילאבוזו -  חג שמח

הוא שב. הפעם הרבה יותר מפעם שעברה. היא חוששת כשהוא שב. זה לא שלא. רצתה. רצתה שישוב. נתנה לו יד חופשית. לשוב. אהב לשוב. היא יודעת שהוא אהב. עשה לו טוב. בסוף היה שמח בהתחלה. ואז גם היא הייתה שמחה. ואז. גם נחמן הקטן היה שמח. ורוקד ורוקד. שוב ושוב. "מה שהיה היה". ושר ושר. בקולי קולות. "העיקר להתחיל מהתחלה". והיו קופצים ושמחים. וקולו מתוק. היא נזכרת. "העיקר להתחיל מהתחלה" הוא מחליט.

בלילה. הוא לוקח ממנה את פייגיא הקטנה. ידיו אמונה. מקרב את הגוף הזעיר אל אפו. במתינות הוא עושה. כאילו היה מחזיק בשמים של מוצ"ש. ומריח. עיניו נעצמות. ומריח. ממלא ריאותיו. והקטנטנה תופסת בזקנו. מושכת ממנו. מכאיבה לו מעט. משעשעת. והוא צוחק חרישית. עושה לה פרצופים. פעם בחסד הוא שופע. פעם בדין הוא מרצין. והקטנה נרדמת. אוחזת. וזקנו כסות לה.

ביום. הוא יוצא פתאום. נעלם. וספר תפילות בידו. חומק עובר מגדר הישוב. צלו על ידו. לימינו הוא יושב. ומתגעגע אל מולם המרחב. וזורק אליהם מילים. המרחב. יורה עליהם מילים. בבודדת. מתגרה המרחב. ועונים לו הוא וצלו. משיבים הד אל עבר ההרים. תפילות חרישיות בוקעות מהגיא. נחפזות החוצה דרך סדקי המערות. עושות דרכן מעלה כעדר רחלים. משתרגות סביב ההרים הנוקשים. ממתיקות את חידודי המצוק. ואינם מפחדים כלל. הוא וצילו. שלמים. מאוד. ברורים.

היא אינה יודעת מתי ישוב. מחזיקה את פייגיא הקטנה. ומדברת עם בוראה. שכן גם היא יודעת להשיב דברים. כלפי שמיא היא מטיחה. ומתחננת אליו. "ויש יאוש" היא ממלמלת אל תוכה. ו"יש יאוש" היא חוזרת. והוא כל כך נמצא. ורוצה שלא יהיה כלל. וכלל. "ויש יאוש" ואולי בגלל זה. כל כך חוששת. ששב. שלא ישאיר לה יאוש בבית. שלא יוציא את הכל. ויתחיל מהתחלה.

בין השמשות הם נחלשים. וחוזרים. אל דרך הכורכר. צילו כמו שומר על שיווי משקל. מקפץ על האבנים שבצד הדרך. "בלי ידים" "בלי ידים" הוא מדמיין את גומות החן של נחמן הקטן. בכניסה לישוב הוא נפרד מצילו. מתיישב ליד השומר בשקט. עושה לו את הקפה שחור שאהב. השומר. לא מדברים הרבה כשהוא שב. משקיפים שניהם אל תוך חשכת הלילה. ועיניהם בוהקות. הוא מתחיל לבכות. הרבה געגועים הוא בוכה. בשקט מלא יכול הוא לגעות. מהמוחין יוצאת לו הבכיה. הוא מרגיש את הדמעות זולגות מאזניו. יורדות אל פאותיו וניגרות על זקנו בדיוק. של דמעות. עד גרבי הצמר שלכפות רגליו. הן מגיעות. לא מצליחות להיקוות. השומר ממשיך לרשוף את הלילה בעיניו. מדליק סיגריה. מביא ומכניס את השקט בריאותיו. אינו נותן בו עינו. "אדם לעמל יולד" חושב השומר.

הוא שב בקצה הערב. נכנס הביתה. שקט שקט הוא חוזר. היא שם. שוטפת כלים. פעמים שהיא שומטת את אחת הכוסות בדווקאיות. משברת את הצער. מרעישה את חלל הבית. מקווה שפייגיא תתעורר. הוא נשכב בתוך הערסל בכניסה לבית. שקט מאוד הוא שוכב. היא מזמזמת מנגינה שאהב. הוא מתכווץ. מוסיף על שתיקתו. נזכרת בחיוך שלו כשהיה שב פעם מן ההרים. זיו העולם היה שפוך על פניו. והיה מקרין. והיה מקרין. הישוב כולו היה יודע כשהיה שב מההרים. והיו באים כולם בערב. והיו שרים ומתגעגעים. ואחר כך שותים הרבה. ומוסיפים להתגעגע. כיאה ליהודים קדושים בארץ הקודש. והיו צוחקים הרבה ומתבדחים וקוראים לו בשמות. "גע גע" "גע גע געגען" "גע גע געגען מאומן" והיה אחד משתטה ופושט ראשו קדימה וצווח כברווז. "גע גע" "נו אמור!" והיה מסרב. "נו אמור כבר". והיה מסרב. "אמור לנו תורה בעל הגעגוע". והיה מתרצה. ותכף שהיה פותח את פיו. היו מתחילין להתגעגע.

באמצע הלילה קולות באים בחלומה. היא נלפתת בבהלה במיטתה. מושיטה יד לעברו. ונענית בריק. שומעת רעשים מן החוץ. רצה לחדרה של פייגיא ונושמת לרווחה כשהיא רואה את השמיכה הקטנה עולה ויורדת בקצב קבוע. היא יוצאת אל המטבח ולוקחת כוס חלב. כך הייתה נותנת לה אימה כשהייתה ילדה קטנה. היא ממשיכה אל הסלון. ומן החוץ היא מבחינה בלהבה גדולה. היא מתקרבת אל החלון. מזהה אותו. הוא יושב כפוף, תנוחת גבו אינה משתנה, רק כתפיו נעות. אור האש מאיר אותו ומחשיך. הלהבות מתערבות בתנועותיו. וכתפיו נדמות כרוקדות וגבו משמש להן כבמה. מדי פעם הוא עוצר את הריקוד. קם על רגליו. לוקח בידיו שק ומתחיל לסובב אותו בכוח סביב גופו. השק כבד והוא נראה לה מתאמץ. כשהשק מגיע למהירות מספקת הוא מעביר אותו באש. לשונות האש ממריאים גבוה, מאיימים לבלוע את השק הגדול. מתאווים ללחוך אותו לקרבם. והוא כבמעשה אומן מגביר מהירות. רגע לפני שתאחז בשק הבערה. לאחר שעייף מן המלאכה. התיישב וכתפיו החלו שוב מרקדות.

היא יוצאת החוצה. שקט שקט היא נעה. קרבה אל קולו הגועה בבכייה. כתפיו מוסיפות לנוע. הוא מרגיש בה . מתקפד. מהדק את אחיזתו בפתחו של השק. היא נעצרת לרגע. מהססת כשרגלה שלוחה קדימה. אחר כך מוסיפה להתקרב. כמו חתול היא כורעת לצדו, נוגעת בכתפיו ברוך. כף ידה האחת מצטרפת למחול הכתפיים. ואילו כף ידה השנייה מפלסת דרכה אל השק הנצבע בלשונות של אש. הוא מסרב. היא מתחננת. הוא מתרצה. היא בורחת. כדרך הטורפים היא חוטפת את השק. מתרחקת מעט. לבל יפריעו לה במלאכת הביתור. השק השחיר מחושך והוא כולו שלה עכשיו.

אלבומי התמונות. גיל אחד עד ארבע. (כל בוקר היא עוברת עליהם. שוב ושוב. מלטפת את פניו הברורות, מכירה כבר בעל פה את סדר הדפים. לעיתים כשרע לה מאוד הייתה שורטת, משחיתה את הנוף שמאחוריו. אחר כך הייתה מתחרטת). ספר התורה של שמחת תורה. (נושקת. נושקת. ועוד פעם נושקת. בין הכיסוי והקלפים הייתה נושקת. מדמיינת את רוך שפתיו הנושקות לה. את עווית פיו כשהיה מתבייש). החולצות, המכנסיים, (מריחה. מריחה. ועוד פעם מריחה. תוחבת את אפה. כאילו הייתה דובה גדולה. התרה אחרי עקבות דמומים). ספר התהילים שקנה לו ביום הראשון בגן. (ממלמלת. ממלמלת. אין סוף. הייתה ממלמלת. ובוכה. "למה עזבתני?" ומייחדת ייחודים. "למה קודר?" ומתקנת כללים. "ועל מה ולמה". ושוב בוכה. ומתחננת על ששונה כי פנה. ובוכה על עלי שושנה שלה שקמלו).

"שבת מאומן" היא נוהמת לעברו כחיה פצועה.

בלילה ההוא היו מתגעגעים הרבה ובכו בכיה גדולה איש על כתף אשתו. והלכו דמעותיהם סביב לאש ולא יכלו לה. לימים נפקדה בבן זכר. וכשנולד הביאו אותו בבריתו של אברהם אבינו. ובאו כל אנשי הישוב. והיו שמחים והיו שרים ומתבדחים הרבה. וקראו לו שם. ודרש בעל הגעגוע. והיו מתגעגעין.

"הוא ינחמנו מעיצבון לבנו"

על כן קראו שמו.

נחמן.

המומלצים של אריק גלסנר

1. אליס מונרו, "חיים יקרים" ("מחברות לספרות". מאנגלית: אורטל אריכא)- סיפורים קצרים, ובהם כמה אוטוביוגרפיים במוצהר ועזים במיוחד, של אמנית הסיפור הקצר הגדולה שזכתה בנובל השנה.

2. אידית וורטון, "בית השמחה" ("כתר", מאנגלית: עידית שורר)- טרגדיה עזה; רומן המגולל את סיפורה של "גולד דיגרית" ניו יורקית בתחילת המאה העשרים, שאנינותה ומודעותה העצמית פוגמות בהגשמת שאיפותיה החומרניות.

3. דיוויד פוסטר וואלאס, "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" ("ספריית פועלים", מאנגלית: אלינוער ברגר)- דיוויד פוסטר וואלאס הוא חיה נדירה בתחום התרבות הרוקוקאית-קישוטית שלנו. הוא סופר-אינטלקטואל – לא רק רוצה "לספר סיפור", אלא להעיר דבר מה עקרוני על התקופה בה אנו חיים – והקובץ הזה מדגים זאת.

4. ניקולאי גוגול, "נפשות מתות" ("הספרייה החדשה", מרוסית: רנה ליטוין)- גאונות קומית-סאטירית אדירה. גוגול קורע מצחוק ואחת מסגולותיו המרכזיות ב"נפשות מתות" היא העמדת דמות "מספר כל יודע" אקסצנטרית ומטורפת אף יותר מהדמויות עליהן הוא מספר.

5. איבן גונצ'ארוב, "אובלומוב" ("מחברות לספרות", מרוסית: דינה מרקון)- יצירת מופת רוסית מ-1859, שהדיון האנתרופולוגי המעמיק שלה על מקומה של העבודה בפרט והאקטיביות בכלל בהגדרת הקיום האנושי רלוונטי היום לא פחות משהיה לפני מאה וחמישים שנה.

6. יצחק לאור, "עם, מאכל מלכים" ("ידיעות ספרים").- אחת היצירות המהותיות הבודדות שראו אור בישראל בעשרים השנה האחרונות.

המומלצים של ניסים כ"ץ

7. דיוויד פוסטר וואלאס, "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" ("ספריית פועלים", מאנגלית: אלינוער ברגר)- בהמשך לספר הקודם שתורגם לעברית "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", וואלאס הגאון לא מפסיק להפתיע ביכולת הווירטואוזית שלו לפרק מבנים פרוזאיים וליצור סיפורים שנונים, מצחיקים וטראגיים כאחד ועל הדרך להיות ביקורתי כלפי האדם והתרבות.

8. ניקולאי גוגול, "נפשות מתות" ("הספרייה החדשה", מרוסית: רנה ליטוין)- קלאסיקה זו מתורגמת לראשונה לעברית עם החלק השני של הסיפור. הרומן הגאוני, המצחיק והיפה הזה הוא סאטירה אוניברסאלית משעשעת ואף אבסורדית על טבעו של האדם, על ההבלויות של היצרים שלו, על העמדות הפנים והריקנות של המצב האנושי.

9. ג'פרי צוסר, "סיפורי קנטרברי" ( "אחוזת בית ספרים", מאנגלית: מאיר ויזלטיר") - יצירה זו נחשבת לאחת מהקלאסיקות הגדולות של הספרות העולמית. זוהי יצירה מדהימה של סיפורים שובבים אודות זימה, בגידות ותככים בתקופה היסטורית שבה נאסר להעלות על הכתב סיפורים שאינם דתיים. אנו מתוודעים בסיפורים לגלריה של דמויות מגוחכות ואף מוקצנות שמעניק לספר את ההבלות שבקרנבל האנושי.

10. איבן גונצ'ארוב, "אובלומוב" ("מחברות לספרות", מרוסית: דינה מרקון) – ספר בעל משמעות קיומית פילוסופית החורגת מהזמן והמקום שהוא נכתב. מרבית המבקרים כתבו על המשתנים ההיסטוריים- פוליטיים של הספר אך לגבי דידי זהו ספר השייך למסורת האבסורדית המדברת על ההבל וחוסר המשמעות של חיי האדם.

11. קתרין בו, "מאחורי היפים לנצח" ("ידיעות ספרים", מאנגלית: עידית שורר) – ספר מצמרר ומרגש הדן בהשפעות וההשלכות של הגלובליזציה דרך שכונת עוני במומבאי וחוסר הצדק המשווע בהודו העכשווית. הספר כתוב בצורה ראליסטית קיצונית, כמעט תיעודית, המעניק לספר מימד של נוכחות כואבת משל היה הספר מצלמת תיעוד ולא פרוזה כתובה.

12. יוסי סוכרי, "בנגזי- ברגן- בלזן" (עם עובד, עורך: חנן אלשטיין)- יש הרבה הישגים לספר הזה אך ההישג הגדול ביותר הוא היכולת של הספר לגעת באוניברסאליות ובהומיניזם- הספר נע בין יבשות וארצות (לוב, מדבר סהרה, איטליה, גרמניה) ולשונות (ערבית- יהודית- לובית, עברית, גרמנית, איטלקית, אנגלית) בצורה מרשימה ואף מקורית. הקפיצות הללו מעניקות לספר מימד אוניברסאלי של מקום וזמן ומימד אוניברסאלי של השואה ובכך הטקסט עצמו הופך לטקסט רב תרבותי החוצה לאומים, עמים ועדות ומתרכז ב"מה זה להיות אדם?" בתנאים של תת אדם.

המנהיג הדרום אפריקני נלסון מנדלה נפטר.  ופטירתו הפכה לאירוע אבל כלל עולמי שכמוהו לא זכה שום מנהיג אפריקני קודם.לכאורה בגלל שהיה לוחם חופש דגול.

אולם התזה שלי היא שהוא זכה לכך דווקא משום שלא היה ולא יכל להיות לוחם חרות מהסוג שאותו היכירו אפריקה והעולם במשך דורות רבים.

המנהיג האפריקני נלסון מנדלה נפטר.ופטירתו הפכה לאירוע עולמי .מנהיגי העולם באו להלוויתו  אחת הגדולות אי פעם הושמעו עליו אין ספר הספדים ,לכל ברור שאחד מגדולי העולם בעשורים האחרונים אדם שהביא לשינויים דרמטיים וחיוביים הלך לעולמו.

וממש בימים אלו הועלה על חייו בבתי הקולנוע סרט קולנוע עלילתי .שהושלם עוד לפני פטירתו.

עכשיו ברור שמנדלה לא היה עוד פוליטיקאי אפריקני. גם לא עוד לוחם חרות כפי שהוגדר בספר על חייו שפורסם בעברית .הוא היה הרבה יותר מכך ,קדוש אותנטי.

אם היה "רק" לוחם חרות כי אז העניין העולמי סביבו היה פחות בהרבה כיום כאשר לוחמי חרות באופן כללי מעוררים את התלהבותנו פחות ופחות.

אבל..העובדות הן אלה :מכל בחינה היחס  המעריץ כלפי מנדלה בספרים שונים  שנכתבו בשנים האחרונות הוא מדהים :

בעברית למשל  הוא מאוזכר  בספר של פרנק מקלין  משפטים מפורסמים :   פסקי דין שעשו היסטוריה / ( אור יהודה :   הד-ארצי,   תשנ"ז ))1997.

נאומו במשפט  זה מובא בפירוט בספר אני נכון למות" :   מילים שעשו היסטוריה : דבריו של הנאשם נלסון מנדלה בבית המשפט העליון בפרטוריה בפתיחת שלב ההגנה במשפט ריבוניה, 20 באפריל 1964 / ) מאנגלית: ליאורה וסרמן. [עריכה מדעית, תקציר אירועים והערות: יונתן מירן].       בנימינה :   נהר ספרים,   2004.)

נאום  זה של מנדלה מופיע   גם בספרה של  רוזלינד   הורטון    / נאומים ששינו   את העולם – הנאומים, הסיפורים והאנשים מאחורי הרגעים שעשו היסטוריה (תל-אביב :   מטר,   תשס"ט, 2008.)

והוא אחד ממאה ואחד האישים הנידונים בספר של  סימון סבג מונטיפיורי , 101 גיבורים – החשובים, האמיצים, המעניינים בתולדות האדם / (  אור יהודה :   כנרת, זמורה-ביתן,   תשע"א 2010.)

הוא אגב המנהיג האפריקני השחור היחיד המופיע בספרים אלו.

כל זה מראה שמנדלה הוא מנהיג אפריקני יוצא דופן  למעשה יחיד במינו בחשיבותו ובפרסומו  העולמי.ברור גם  שספרים אלו לא היו יכולים לצאת לאור  או אף  להיכתב לפני סוף שנות השמונים או שנות תשעים כאשר מנדלה היה דמות בלתי ידועה ביחס אסיר נשכח בבית הכלא. מאידך הם מראים היטב על האידיאליזציה בדיעבד שנעשתה לדמותו של מנדלה שהפכה אותו לדמות  מיתית סימלית.

בעברית הופיע גם ספרו " אני, נלסון מנדלה :  שיחות עם עצמי (  תל-אביב : אחוזת בית, תשע"ד 2013) חלק מהשיחות שאותן מביא מנדלה על תקופת בית הכלא שלו עוסקות בשנים שבהם הרגיש את עצמו  נשכח לחלוטין בידי העולם וברור שהוא לא העלה על דעתו שבתוך שנים המצב ישתנה לחלוטין והוא יהפך לכוכב בינלאומי והאיש שאי אפשר בלעדיו בדרום אפריקה.

מדוע  הוא ? מדוע דווקא נלסון מנדלה ?

אנשי החזון והמייסדים

אני חושב על המנהיגים האפריקניים  קודמים למנדלה שזכו אף הם למידה של פרסום עולמי שעוררו גאווה שחורה ברבים והציתו את דמיונם של רבים אחרים ,שהביסו וגירשו את המשטר הקולונאלי מארצותיהם.   אך אף לא אחד מהם אפילו התחיל להתקרב למה שמנדלה מייצג  כיום למיליארדים.

בראשית שנות השישים בתקופה שבה המדינות האפריקניות השונות השתחררו אחת אחרי השנייה מהשלטון הקולוניאלי האירופי ואפריקה כונתה "אפריקה המתעוררת "  ונחשבה ל"יבשת העתיד" כמה מאישים אלו נחשבו בעולם וגם בישראל כהרבה יותר מלוחמי חופש.הם נחשבו כאנשי חזון ,והיחס אליהם היה בהתאם.

ספריהם של המנהיגים הבולטים של המדינות האפריקניות תורגמו לעברית ( תמיד בידי אהרון אמיר ובנימין  תמוז אנשי התנועה " הכנענית " שחשו קרבה רבה לתנועות השחרור האפריקניות ) והם וארצותיהם זכו לכתבות מפרגנות רבות בתקשורת הישראלית.

למשך זמן מה לפחות.

הבא נזכיר כמה מהבולטים מהם כהשוואה למנדלה:

איש החזון מגאנה

היה למשל קוואמה נקרומה (1909-1972) הנשיא הראשון של גאנה שיצר את האידיאולוגיה של אפריקה המאוחדת  והקמת "ארצות הברית של אפריקה ". הוא הפך לנערץ על המונים בכל רחבי אפריקה וגם מחוצה לה כסמל של שחור על לאומי וכמי שינהיג את אפריקה יבשת העתיד.

וכך בתקופת שיא פרסומו וההערכה כלפיו בראשית שנות השישים , תורגם גם לעברית ספרו "גאנה: אוטוביוגרפיה ( במקור פורסם ב-1957 תרגום –אהרון  אמיר תל אביב: עם הספר, תשכ"א 1961  ).הוא היה זה שיצר את המונח "ניאו קולוניאליזם" כדי לתאר ולגנות את המדיניות המערבית הלבנה כלפי אפריקה לאחר שחרורה.

אבל נקרומה לאחר כמה השגים ראשוניים של הקמת אירגון פאן אפריקני לא הצליח להגשים שום דבר ממה שהטיף לו  להקמת פדרציה אפריקנית מאוחדת.  מאידך  הוא דירדר את מצב הכלכלי של גאנה שהייתה  אחת המדינות העשירות ביבשת והפך אותה במדיניותו השגויה לאחת המדינות העניות ביבשת. הוא  הטיל בארצו ב-1964 משטר רודני. שאיפשר רק מפלגה אחת את מפלגתו ונתן לו סמכויות מוחלטות  ב-1964 ולבסוף הופל בהפיכה צבאית ב-1966. הוא הפך  גולה שממשיך להטיף לאידיאולוגיה הישנה שלו של אחדות אפריקה, אבל איש לא טרח להאזין לו יותר.

לא תורגם שום ספר נוסף שלו לעברית. וסביר להניח שאילו אהרון אמיר היה מתעכב כמה שנים עם תרגום ספרו של נקרומה ,זה כבר לא היה יוצא לאור בעברית אחרי 1964.בוודאי לא אחרי 1966. איש לא היה רוצה לקרוא את זכרונותיו של רודן וגרוע מכך רודן שהופל והוגלה.

נקרומה נכשל ובגדול, וייצג אולי יותר מכל אחד אחר ,את חורבן התקוות שתלו ב"אפריקה המתעוררת ". הוא מת  אכול יאוש  ב-1972.

אמנם שנים לאחר מותו  ב-2000 מאזינים של הבי ביסי בחרו בנקרומה כ"איש המילניום של אפריקה"  מאחר ש"היה גיבור העצמאות של אפריקה  וסמל בינלאומי כמנהיג המדינה האפריקנית הראשונה שהישיגה את עצמאותה מהקולוניאליזם."

,אבל בחירה זאת עומדת על כרעי תרנגולת.האיש החריב את ארצו פשוטו כמשמעו.גאנה במשך שנים רבות לאחר נקרומה הייתה ואולי עדיין עודנה במצב גרוע יותר מאשר הייתה כאשר הייתה בידי הבריטים.

סביר להניח שהיום מנדלה היה זוכה בכל משאל כזה על איש המילניום מאפריקה.

האנתרופולוג מקניה

היה  גם את ג'ומו קנייאטה ( 1889-1978)  מייסד ומנהיג קניה. אנתרופולוג שעמד בראש תנועת המאו מאו והביא לעצמאות קניה. קנייטה היה אדם מפורסם ,הוא אף מופיע כדמות בכמה מסיפורי טרזן הישראליים הן כאויבו והן כידידו של טרזן בהתאם לשינויים הפוליטיים בתקופה שבה מתרחש הסיפור. שהרי בסיפורים הישראליים על טרזן הבסיס של טרזן מוצג תמיד כ"קניה" הבריטית או העצמאית. לימים לאחר מותו התברר ממכתביו שהוא שלח יחידות של המאו מאו לאימונים בישראל.

בתקופת שיא פרסומו באמצע שנות השישים פורסם בעברית  ספרו  של קניאטה     מול הר קניה ( במקור פורסם ב-1938 עברית ש.אבידור    תל-אביב :   עם הספר,   תשכ"ד 1964)  . ספר אנתרופולוגי שאותו פירסם בשנות השלושים ותיאר את שבטו ומנהגיו..ישראל הייתה אז בירח דבש ביחסיה עם ארצות אפריקה והספר  כולל את  הקדמת המחבר שעלה אז לשלטון בקניה  למהדורה הישראלית בעברית ובאנגלית וגם הקדמה מעריצה של שרת החוץ דאז גולדה מאיר.

קניאטה הצליח גם הוא להביא עצמאות לארצו . בניגוד לנקרומה הוא  שלט עליה במשך 15 שנה עד מותו בשקט ובשלווה יחסיים. יורשו דניאל רופ מוי התגלה כרודני הרבה יותר ממנו.  כיום שולט בנו של קניאטה  בקניה.

בניגוד לנקרומה קנייטה  לא הצליח וגם לא ניסה  ליצור אידיאולוגיה שתצית את דמיונם של המונים מחוץ לקניה.הוא תמיד נראה כמנהיג מקומי מוכשר ביותר ותו לא.( וגם זה היה  הרבה מאוד בקנה המידה האפריקני ).

מאידך היום ברור שהיה זה אדם שפעל בשיטות מושחתות  ושהעשיר את משפחתו ומקורביו וגרם כתוצאה  נזק רב לארצו. קנייטה  לא באמת נחשב כיום למנהיג אפריקני נערץ.

ה"משחרר" מזאמביה

אפשר גם להזכיר את מייסד זמאביה קנט קאונדה ( 1924-)  שספרו זאמביה בת-חורין :   אוטוביוגרפיה (/במקור 1962    תורגם  לעברית  בידי בנימין תמוז  תל-אביב :   עם עובד,   תשכ"ה 1964 ) באמצע שנות השישים כאשר היה דמות נערצת  של מי ששיחרר את ארצו מידי הלבנים.

אך קאונדה לוחם החופש  הפסיק להיות כה  נערץ כאשר כעבור ארבע שנים   ב-1968 חיסל את הדמוקרטיה בארצו ושלט בה למעלה מעשרים שנה  כרודן אכזרי ,מדכא לעין ערוך מאשר היה המשטר הקולוניאלי המערבי אי פעם.  זמביה כתוצאה ידועה היום בישראל בגלל מילות השיר המוכר  של חנה גולדברג .
אני לא רוצה לזאמביה "

מילים שמאחוריהן  יש את הסיבות הטובות ביותר האפשריות.

הקיסר מאתיופיה

אפשר להזכיר את היילה סלאסי  ( 1892-1975) הקיסר האחרון של אתיופיה שהוא כיום  שנים לאחר מותו  לאחר מותו דמות מיתית –נערצת עבור אנשי תנועת הראסטאפארי  בג'מאיקה ובראשם הזמר המפורסם בוב מארלי שראו ורואים בו מעין משיח שעוד יחזור כדי לגאול את העולם. אבל כנראה לא עבור אף אחד מלבדם.גם לא עבור אנשי אתיופיה עצמה שהיכירו יותר מידי טוב את הקיסר המושחת והלא יעיל.

בעברית קיים עליו ספר אחד ביקורתי מאוד שאותו כתב עליו עיתונאי פולני לאחר נפילתו ספרו של  רישרד קפושינסקי, הקיסר (תרגום: יורם ברונובסקי זמורה ביתן , 1989. ) הספר מתאר משטר מושחת רקוב עד עצם היסוד וזדוני בצורה שכמעט אינה נתפסת.

המשורר מסנגאל

היה גם את נשיא סנגל  הראשון לאופולד סדאר סנגור ( 1906-2001) .סנגור היה  לא רק מדינאי ואידיאולוג. הוא גם היה סופר ומשורר מוכשר ביותר בשפה הצרפתית.לעברית תורגמו כמה סיפורים שלו ושני קבצי שירים שלו. הוא שיצר את המושג "שחורות "וקרא לאדם השחור  לחזור לשורשים של תרבותו בד בבד עם היפתחוּת אל עולם רב-תרבותי.

עדות לרושם העצום שסנגור  עורר על אנשי המערב ישנה בספרו של שגריר ישראל בסנגאל חנן עינור  "האתגר האפריקני:מרשימותיו של שגריר "( עם עובד ,1971)   שם מתואר מפגש  מרשים ביותר בין  שגריר ישראל במדינה אפריקנית  חסרת שם בספר אבל היא סנגאל ובין נשיאה המוצג כאיש חזון דגול , והכוונה היא לסנגור.

כאשר נפטר סנגור ב2001 באו רבים מגדולי צרפת להלווייתו אבל אף לא אחד מחוץ לחוגי התרבות הצרפתית

.  כמדומה שהוא מבין כל המנהיג אפריקה השחורה האדם הקרוב ביותר למנדלה בהערצה העולמית שזכה לה.   אך למרבית הצער סנגור עדיין מוכר ומכובד גם היום אך רק למעטים מחוץ לסנגל וחוג התרבות הצרפתית שלה תרם רבות. סנגור לא באמת הפך לדמות בעלת משמעות עולמית.

את  ג'וליוס נירירה המייסד והמנהיג הסוציאליסטי של טנזניה. הוא ידוע יותר מכל כמי שהביס וגירש את אידי אמין מאוגנדה.

ואת מודיבו קאיטה ,מנהיגה הראשון של מאלי. צאצא גאה של שושלת קיסרים מאימפריה אפריקנית אדירה מימי הביניים.

הם היו אנשים שעוררו תקוות רבות לעתיד מפואר לארצותיהם תקוות שנכזבו כולן.

הבריונים

לעומת זאת ידועים לא פחות ואולי דווקא הרבה יותר  המנהיגים האפריקניים הידועים לשמצה רודנים אכזריים ומרושעים.

למשל מובוטו  ססה סקו השליט האכזרי מקונגו,אחד הגנבים הגדולים והאכזריים  בהיסטוריה שרושש את ארצו העשירה ותרם תרומה מכרעת לחידוש מלחמת האזרחים שבה שנמשכת עד עצם היום הזה.

למשל רוברט מוגבה מזימבבוה רודזיה לשעבר   שהוא מעין תשליל אפל של מנדלה. כמוהו החל כלוחם חופש למען ביטול מדינת אפרטהייד ברודזיה.כמוהו סיים כנשיא.אך שלא כמו מנדלה  הפך לרודן אכזרי שרדף קבוצות שונות בארצו. וגירש משם את הלבנים שישבו שם.

סביר להניח שכאשר הוא ימות אף מנהיג עולמי לא יבוא להלווייתו.

הרודן אוכל האדם

ויותר מכולם אידי אמין מאוגנדה שהפך לסמל האפריקני הרע שליט מרושע ורצחני מצחיק לכאורה ומפחיד באמת   של ארץ גדולה שאכל בשר אדם ולבסוף גורש בבושת פנים לסעודיה שם מת כגולה.. עליו נכתבו ספרים ונעשו סרטים הרבה יותר מאשר על קנייטה ועל סנגור ונקרומה.

אידי אמין מככב כמובן בסרטים על מבצע אנטבה שהוא התפרסם במהלכו כסמל לאיש הרע מאפריקה המסייע לטרוריסטים . בספר והסרט "המלך האחרון של סקוטלנד".

אפשר  להזכיר רק  עוד שלושה מנהיגים אפריקניים מודרניים  ששימשו כמקור השראה עולמית אך הם   לא היו שחורים. וכולם היו סמל ים של לוחמנות  או טרור.

אלו היו  גמאל נאצר המצרי והאידיאולוגיה שלו של פאן ערביות.

ויורשו  אנואר סאדאת שחתם על שלום עם ישראל.

וגם מועמר קדאפי הלובי שניסה להפיץ אידיאולוגיה משלו של שחרור עולמי  ב"הספר הירוק".אם כי היה   טרוריסט ורודן רצחני.

ואלו פחות או יותר כלל המדינאים האפריקניים שהציתו את הדמיון העולמי במאה העשרים.

בדיעבד לאחר מות כולם  אפשר לקבוע  שאף לא אחד מהם  ,כולל סאדאת המצרי שנרצח על מזבח השלום עם ישראל , אפילו לא מתקרב   למעמדו של מנדלה כקדוש בינלאומי.

פלאש גורדון פוגש את הנשיא טיבאדה

דוגמה טובה במיוחד לדרך שבה נראו מנהיגי אפריקה בעיני הציבור העולמי בתרבות הפופולארית לפני מנדלה ניתן לראות  בדמות האמביוולנטית  של  המנהיג האפריקני "הנשיא טיבאדה " בסיפור "פלאש גורדון ונוח השני"  מאת דאן בארי שהופיע במקור ב-1980.הנשיא טיבדה רוצה להקים"גן חיות בין כוכבי "למרות שהדבר עלול להרוס את ארצו. המנהיג הזה הוא מעין שילוב של נקרומה ואידי אמין ( שהופל מהשלטון כמה חודשים לפני פירסום הסיפור המקורי ) ,מצד אחד יש לו חזון גרנדיוזי לגבי עתיד אפריקה,מצד שני החזון הזה עלול להרוס אותה עם החיות מהכוכב האחר יתפשטו ברחבי היבשת.

הסיפור מתאר את העתיד הקרוב באפריקה. אבל ברור שבשנת 1980 היוצר דאן בארי לא יכול היה להעלות על דעתו שבאפריקה יהיה מנהיג בקנה מידה עולמי.מנדלה היה אז קבור בכלא מזה שנים רבות ואיש מחוץ לאפריקה לא שמע עליו.מבחינתו  בסיפור זה. השליטים האפריקנים יכולים להיות רק אנשים צרי אופקים ואף מסוכנים.

מדוע ?

וזה מחזיר אותנו לשאלה :מדוע מנדלה ?

מדוע הוא נתפס כשונה כל כך משאר מנהיגי אפריקה בדורו ?

אולי גם כי מנדלה נאה דיבר ונאה עשה. הוא הקפיד לשמור על שוויון בין כל הקבוצות באוכלוסייה שחורים ולבנים והקפיד מאוד כפי  שאף מנהיג אפריקני אחר לא עשה לא לשים דגש על הקבוצה האתנית הספציפית שלו בלבד.

האם היה מנדלה משיג אהדה עולמית כזאת אם היה מגיע לשלטון בשנות השישים כלוחם חרות מהסוג המקובל אז  ? יש מקום לחשוב שלא ,הוא היה אז מפעיל את האידיאולוגיה הקומוניסטית שבה תמך אז  ומביא לחורבן כלכלי של דרום אפריקה כפי שאירע עם מדינות אחרות שניסו לעשות זאת.

. אני חושב שמנדלה היה נעלם מהתודעה העולמית אם היה שולט בדרום אפריקה בשנות השישים… חלק  גדול ואולי מכריע מהסיבה למתינות האידיאולוגית  של מנדלה כשעלה  לבסוף לשלטון בשנות התשעים  היה כי המשטר הקומוניסטי של ברית המועצות נפל ובעצם לא הייתה שום אופציה חוץ מהקפיטליזם שבו תמך.

עיבוד לילדים של ספרו של מנדלה.

עוד דבר חשוב מאוד :הוא  גם ידע לעזוב את השלטון בזמן.

כמנהיג מנדלה היה בינוני למדי.הוא לא הוליך את דרום אפריקה קדימה מבחינה כלכלית.ויש להניח שהוא עצמו היכיר במגבלותיו. לאחר קדנציה אחת נטש את השלטון ולא חזר אליו. למרות שבהחלט יכל לעשות זאת. זאת בניגוד לכל עמיתיו שנאחזו במזבח השילטון ככל שיכלו ,וכישלונותיהם חיסלו את כל הסימפטיה  המקומית והעולמית כלפיהם.

יורשיו  של מנדלה בראשות דרום אפריקה היו   תאבו מבקי  פוליטיקאי בינוני שסירב להאמין בקיומו של האיידס  ולאחריו  ג'קוב זומה  פוליטיקאי מושחת.  שניהם לא התגלו כמנהיגים מוכשרים יותר.שלטונם הבינוני עד כושל  שרק חיזק את הבעיות הכלכליות שמהן סובלת היום דרום אפריקה ואת הפערים בין עניים ועשירים במדינה ואת הפשע השולט ברחובותיה.   עליהם איש לא יטרח לכתוב ספרים מעריצים.

הכישלונות שלהם רק חיזקו את ההילה סביב מנדלה.

בשנים לאחר השלטון עסק  מנדלה בעיקר בכתיבה.  בין השאר הוא  ליקט וערך קובץ אגדות וסיפורים לילדים שגם תורגם לעברית. הקסם של מדיבא :   ספורי הילדים האהובים של נלסון מנדלה /  תרגם וערך: שלמה אבס.   הוד השרון :   עגור,   [תשס"ח] 2008.

ranslation of: Madiba magic – Nelson Mandela's favorite stories for children

לא ידוע על שום מנהיג אפריקני אחר שהתעניין בסיפורי ילדים ובפולקלור או בכתיבה לא פוליטית בכלל. וגם זה הוסיף מאוד להילה שלו.

אישתו של מנדלה

.

מעניין שלא רק מנדלה עצמו עורר את הדמיון העולמי  אלא גם באופן יוצא דופן ביותר  ולמשך זמן מוגבל ביותר גם אישתו הראשונה ויני ,שספר אוטוביוגרפי שלה על חייה עם בעלה תורגם לעברית.היא הפכה לסמל של לוחמת חרות בפני עצמה.

אך צרה צרורה  ויני  מנדלה איבדה הרבה מההילה שסבבה את בעלה לאחר שהתברר שהייתה מעורבת במעשי אלימות שונים כאשר שלחה חברי קבוצת כדורגלנים שהיו נאמנים לה להכות ולפגוע באנשים שונים שעוררו את זעמה כמנהיגת כנופיית פשע לכל דבר.

אמנם גם ויני מנדלה הציתה את דמיונם של אנשים שונים מחוץ לאפריקה. כך למשל   המשוררת הישראלית  דליה רביקוביץ' פירסמה סיפור ( בספר " קבוצת הכדורגל של ויני מנדלה"הקיבוץ המאוחד 1997 ) על אישה ישראלית שדמיונה מוצת בידי ויני  הנראית בעיניה כאישה חזקה וחברי מועדון הכדורגל המשרתים אותה ואת גחמותיה השונות.

אך ויני מנדלה למרבית הצער עונה על הסטנדרטים שאותם יצרו רוב המנהיגים האפריקניים של המאה העשרים ,מי שיצרו תקוות כלוחמי חופש רק על מנת להרוס אותם כאשר הכוח היה בידיהם ואז התגלו כמעט תמיד  מאחורי מסיכת "לוחם החופש " כבריונים מרושעים.

כולם להוציא את בעלה של ויני ,נלסון  מנדלה.

וזה בראש ובראשונה יש לשער משום שהתמזל מזלו והוא "לא" הפך לשליט אפריקני בשנות השישים  או השבעים,אלא נכנס במקום זה לכלא למשך 27 שנים.

האם יקום לאפריקנים עוד מנהיג כזה שיעורר את הדמיון העולמי כמו מנדלה?לא נותר לנו אלא לקוות שכן .נלסון מנדלה הראה שזה בהחלט אפשרי אם כי אף לא אחד מקודמיו הצליח בכך.

ראו גם :

קונגו :מסע אל לב האפלה

האסיר מסיירה ליאון

רקויאם למועמר

המשוררת הירושלמית דורית ויסמן היא אחת הדמויות הבולטות והמשפיעות בסצינת השירה הירושלמית. לאחרונה היא ביקרה בחיפה להשקת ספרה החדש. בהשקה נכח המסאי וחוקר חיפה עמיקם יסעור, אחד האנשים הבולטים בסצינת הספרות החיפאית.

להלן התרשמויותיו מהספר וההשקה:

על המחברת

דורית וייסמן, ילידת 1950, כפר סבא. מתגוררת בירושלים. בוגרת כיתת השירה של הליקון. שמונת

ספרי שיריה הקודמים הופיעו החל מ 1993 בהוצאות ספרית פועלים, אבן חושן, תמוז, כרמל, ואלה

הם :

נמר שואג נגדי,

לא יודעת דרך,

ילדה בשמלה,

הימים שביקרתי בבית המשוגעים,

מה מסמנים עצי הבאובוו,

לרקוד איתך צארדש,

איפה פגשת את הסרטן,

בשביל בין עשבי הים.

כן פרסמה ספר פרוזה בשם "תוצאה חיובית".

דורית ויסמן היא כלת פרס ראש ממשלה, פרס עמיחי ופרס אקו"ם בעילום שם. ביימה כמה סרטים תיעודיים קצרים.  תרגמה גם ספר שיריו של צ'רלס בוקובסקי.

משיקים את דורית ויסמן

מאת עמיקם יסעור

השקת "נורמל" הוצאת פרדס ספרים , 2013

ספר שיריה התשיעי של דורית ויסמן

גלריה "גל", חיפה, 28.12.2013

"נורמל" ספר שיריה התשיעי של המשוררת דורית וייסמן הוא אחד מקובצי השירה היפים שקראתי בשנים האחרונות.הוא ריגש אותי בעוצמת הרגשות הפמיניסטיים שלו ובחשיפת המשוררת  בעיות שונות שמהן סובלים אנשים בחברה העכשווית בעוצמה פואטית בלתי שכיחה המעניקה לשירים עוצמה על אישית ועל זמנית.

אתמול נכחתי בערב ההשקה היפה שערכה והנחתה חגית בת-אליעזר בגלריה "גל", ברחוב מאיר במושבה הגרמנית.

כרמית רוזן משוררת חיפאית קוראת משירתה של דורית ויסמן.

כרמית רוזן, קובי אייל וחגית קראו שירים של המשוררת ודיברו עליהם. המשוררת לאה פילובסקי שלחה דברים מרגשים על אחד השירים.

קובי אייל קורא משירתה של דורית ויסמן.

אורן אלבוים, בוגר בתי הספר "רעות"  ו"ויצו" במגמת מוסיקה הפליא לנגן.

כמו כן בלטה אישיותה החמה והמיוחדת של דורית ויסמן. בערב המקסים בגלריה גל נכחו בין היתר היוצרים הבאים : הבמאי והמחזאי מאיר גן אור, המשוררות :נורית כהנא, רחל פורמן אלבז, סברינה דה ריטה, רותי ספרוני.  ערב שהוא עליית מדרגה לאירועים שמנחה ומפיקה חגית.

על  הספר

המאפיינים הבולטים לספר : 1. מרקם יפהפה של הלירי והסיפורי 2. היעדר אגוצנטריות

נרקיסיסטית 3. היעדר חושניות מוגזמת, הניכרת בשירת נשים רבות  4. אותנטיות מיוחדת, שיש בה הכוח

לרתק 5. יכולת להפנות את המבט החוצה ופנימה גם יחד 6. אוטוביוגרפיה מעוררת אמפתיה  7.ישירות

שיוצרת יופי  ומתח והיעדר עמימות  8. שירתה מחזקת את האמונה גם ביכולתה של שירה לא

אסקפיסטית ולא הרמטית היות משמעותי 10. קומוניקטיביות הנובעת מהיעדר פוזות 11.לקורא אין

תחושה של סתמיות או מילים הנזרקות באוויר. תחושה הקיימת גם בקריאת חלק משיריהם של משוררים

טובים  12. כוחו של הזיכרון  13. כוחה של סלקציה של פרטים  14. היסוד הוידויי   15. תנופת

השורות הארוכות במיוחד בפואמה הונגרית 15. היכולת למצוא את היסוד השירי במציאות הפרוזאית של

ימינו.

אלה דברים כלליים. לאחר שקראתי בנשימה עצורה את כל הקובץ אציין באופן מיוחד את השיר הפותח, הנכלל גם באנתולוגיה הפמיניסטית  "מלכה עירומה", שגם אליה קשורה דורית ויסמן, את המחזורים המרטיטים המתארים את גשר הזהב בסן פרנסיסקו ואת השער "תיקון".

במיוחד תפסה אותי השמעת הפואמה ההונגרית שיש בה יסודות אוטוביוגרפיים מתרבות האם של בני משפחתה של ויסמן. אני אישית מעריץ גדול של תרבות זו שהוציאה יוצרים כמו: מאדאץ', פטפי, אדי, יוז'ף, רדנוטי, בביץ', מולנר, לוקאץ', וקרינתי, וכן כמה הומוריסטנים בולטים בישראל. החל בקישון וכלה ביוסף וביאיר לפיד. שלא לדבר גם על נבחרת הפלא ההונגרית בכדורגל.

התרשמתי מאוד מהדרך שבה שילבה ויסמן מוטיבים מהתרבות ההונגרית שכבר אינה מוכרת במקומותינו בשירתה.

מעבר לכך עוצמת הפמיניזם הישראלי  שלמיטב שיפוטי הולך ומתחזק מיוצגת כאן היטב, ואין ספק שויסמן היא כיום אחת המשוררות הפמיניסטיות הבולטות שלנו.

וראו גם

סרטון מההשקה

ציור על ידי ג׳ורג׳ גרוס

שותי אלכוהול מיומנים ,אינם מתחילים בשתייה כבדה בטרם ירפדו את מעיהם בלחם מרוח היטב בחמאה או במאכל שומני אחר,שתפקידו להגן עליהם מהשפעת מעבר האלכוהול למערכת הדם במהירות, דבר העלול לשבש את שיקול דעתם הקר ולגרום להם להתרכך ולהסתכל על העולם באמפתיה.

ריבוד מעמדי הוא מאבני הפינה של הסדר החברתי. החלוקה לשלושה מעמדות, הכנסייה, האצולה, והבורגנות כפי שהיא מוכרת בעיקר מההיסטוריה הצרפתית של טרום המהפכה, הוחלפה עם המציאות המשתנה בריבוד מעמדי חדש, בו מצד אחד מיליוני עובדי תעשיה עירוניים נטולי זכויות והון, ומעליה הקפיטליסטים, אנשי ההון. קרל מרקס ופרידריך אנגלס עיצבו את התיאוריות החברתיות של פרודון, בלאנקי, סן סימון, ואחרים, לכלל תיאוריה מגובשת, על פיה נחלקת החברה למעמדות על פי שליטתם באמצעי הייצור. השיוך למעמד נקבע על פי מצבו של היחיד, בין שהוא חלק מכוח העבודה המנוצל, מהפרולטריון, ובין שהוא משתייך לבעלי ההון והספקולנטים, הרובד הבורגני שצבר עוד ועוד הון והשפעה. המעמדות, ה- Klass, הם חלק מתהליך היסטורי, גזירת גורל, בו יתפוס בעתיד מעמד הפרולטריון את מקומו של המעמד הנצלני הקפיטליסטי, והפרולטריון ינהל את החברה והדברים ידועים.

גם חלוקה זו עבר זמנה, ובחברה הפוסט תעשייתית, כמו בישראל, ניכר הדבר עם התפוגגות כוחו של מעמד העמלים. עם חיסול התעשייה והעבודה החקלאית השכירה, התחסלו גם המוסדות, הקואופרטיבים, העיתונות, המפלגות, ותנועות הנוער, שהיו חלק מהמערך המעמדי של פועלי ארץ ישראל. הפרולטריון הישראלי לא כבש בהפיכה את השלטון, אלא העדיף להתמסמס ולשנות את מהותו ממעמד עמל למעמד בורגני. מפועל ייצור לאיש שוק ההון. הדגל האדום הוסר, שיכוני הרכבות הפכו למגורי נוחות ברמת אביב, והאידיאולוגיה הסוציאליסטית הומרה בתפיסות לאומיות משיחיות.

מלכתחילה נקראו המעמדות החברתיים בצרפתית "Etats"שהוא גם מצב. מדובר במצבם או במיצובם של פרטים בחברה, ולא בקיבעון או בגזירת גורל (דטרמיניזם), כפי שהדבר בשיטתם של אנגלס ומרקס, ובודאי שלא כפי שהוא בשיטת הקסטות ההודית.

כיצד אם כן בנויה החברה הישראלית כיום ? שהרי התאיידות התיאוריה הסוציאליסטית והמרכסיסטית מהנוף הישראלי לא שינתה את "ההכרח" שבקיום ריבוד חברתי. כיום מחולקת החברה הישראלית בין מעמד בעלי המעי הגס המדופן, לכל היתר. בסדר החברתי שעוצב במדינת ישראל, ההבדל אינו בין מעמדו של עובד מדינה לפרופסור באוניברסיטה, בין עובד רשות שדות תעופה לבעל פיצוציה, בין רופא ליו"ר ועדת חריגים, בין בעל סוכנות יבוא או סוכן בורסה.

מעמד בעלי המעי הגס המדופן הוא אותו ציבור שהשכיל להשתלב במערכת סמויה של הטבות, טובות הנאה, והגנות, שפעם בימים התמימים נקראו "פרוטקציה", ושהפכה לרשת צפופה של שחיתות. השחיתות אינה רק העברת מעטפות מכיס לכיס (ראה מה שנטען במקרי הירשנזון ואולמרט), אלא שותפות גורל בין אנשי מערכת השלטון לבין גורמי שוק. השחיתות היא במתן הגנות, בהטיית מכרזים, בתפירת משרות, ובהוצאות של מיליארדים שלא לטובת הכלל. השחיתות היא בקיום ממסד דתי חרדי, על חשבון הציבור, ובהשלכת מיליארדים מכספי הציבור לדישון כיסי בעלי משרות מיותרות.

אותה קבוצה, לא גדולה אך בעלת כוח, של בעלי המעי הגס המדופן אינה מאופיינת בהיותה אשכנזית או ספרדית. הקו גם אינו מפריד בין בעלי השכלה לבין חסרי השכלה. האבחנה היא בין אלה המצליחים להעביר לכיסם את העושר הטמון באוצרות הטבע, באדמות מדינה, ובכלל בהעברת עושר האומה לכיסיהם הפרטיים, ובין אלו שאינם מצליחים. ובאשר למצליחים, המעי הגס שלהם מוגן ביחצ״נים, לוביסטים, עו"ד, ושאר שליחים, המקפידים לשמור על הכסף והכוח מכל זליגה לטובת הכלל, או מאמפתיה לאלה הנמצאים מתחת ל"קו העוני" .

בינואר 2014 מלאו שמונים שנה להולדתו של  איש החלל פלאש גורדון בשבעה ינואר 1934.ולרגל זה הנה סדרת כתבות מיוחדת על גיבור המדע הבדיוני המפורסם ביותר של כל הזמנים האיש והאגדה בקומיקס האמריקני וגם בתרבות הישראלית.

ותחילה החלק הראשון העוסק ביוצרים של האגדה  הצייר המוכשר מאוד אלכס ריימונד והכותב הרחוק מאוד מלהיות מוכשר דון מור בגירסה המקורית של פלאש גורדון ,שהיא שונה מאוד מהגירסאות האחרות של יוצרים אחרים.

העמודים הראשונים על עלילות פלאש גורדון דייל ארדן ודוקטור זרקוב ,ינואר 1934.

לקוח מכאן

פלאש גורדון הוא אחד הגיבורים המפורסמים ביותר של  הקומיקס והמדע הבידיוני האמריקני. אולי המפורסם בכולם בארה"ב ובעולם כולו.

במקור כאשר הופיע לראשונה ב-1934 הוא היה  ספורטאי אמריקני בלונדיני  מפורסם   שחקן של המשחק האיזוטרי לעשירים  פולו  בוגר של האוניברסיטה האמריקנית המפורסמת "יל ", שביחד עם חברתו דאל  ארדן (יפיפיה שחורת שער שעיקר עיסוקה בחיים הוא לצרוח ולהתעלף ולקנא לפלאש)    נחטף בידי המדען הגאון והמשוגע  הנס זרקוב מוצא את עצמו בכוכב מונגו.

מדוע ? מונגו ,כוכב לכת נודד התקרב בהדרגה לכדור הארץ של אמצע שנות השלושים והדבר גרם לאסונות שונים בכדור הארץ  כמו נפילת מטאורים באיזורים מיושבים.הדוקטור  זרקוב מצא הוכחות לכך שהאסונות מופעלים ישירות בידי אנשי מונגו  הוא יצא לשם ברקטה פרי המצאתו עם שני זרים שחטף בדרך ,פלאש גורדון ודיל ארדן. למרבית התדהמה החטיפה  האקראית מתגלה כהחלטה גאונית. אחד הזרים האלו פלאש גורדון הוא האיש שיכניע כמעט לבדו בשתי ידים  פלוס חרב ואקדח קרניים  וגם עם עזרה של הילידים והילידות  את כלל כוכב הלכת מונגו.

פלאש מגלה שהכוכב נשלט ידי הרודן המרושע מינג  שלו יש בת יפיפיה ותאוותנית בשם אאורה.היא מאורסת לנסיך בארין של ממלכת ארבוריה ,אך מעוניינת בפלאש האדיש לקסמיה.

הוא מגלה שעם כל הפרימיטיביות של הכוכב (האנשים שם עדיין נלחמים בחרבות ) מינג מהווה סכנה ממשית לשלום כדור הארץ.איך שהוא ישנן ברשותו טכנולוגיות שאין ברשות כדור הארץ.

דבר גרוע עוד יותר מינג מתאהב בדייל ארדן חברתו שחורת השיער של פלאש ונחוש בדעתו לשאת אותה לאישה ויהי מה!

הוא מגלה גם שרוב הממלכות בכוכב נשלטות בידי מלכות יפות וכולן מעוניינות בו ויהי מה.

ומכאן ואילך נאבק פלאש במינג ובגזעים השונים והמשונים השוכנים במונגו על מנת לשחררו מידי העריץ. רובם ככולם נשלטים בידי מלכים ובעיקר  מלכות.

הוא נודד בכל רחבי מונגו ובממלכות המרובות והשונות שבו לעיתים פרימיטיביות לעיתים עתידניות במונחי כדור הארץ ,תמיד אקזוטיות ותמיד מוצא בהן נשים שחושקות בו וגברים שחושקים  בדייל ארדן.ולפעמים הגברים נראו כחושקים לא דווקא בדייל אלא דווקא בפלאש עצמו.

התברר שלאנשי ונשות מונגו הייתה תשוקה מינית בלתי נשלטת לגברי ונשות כדור הארץ.תשוקה שאמנם מעולם לא החזרה בידי פלאש ודייל או דוקטור זרקוב.

הסיפורים  על מאבקו של פלאש במינג היגיעו לסיומם הטבעי ביוני  1941 לאחר תשע שנים כאשר פלאש הפיל לבסוף את מינג משלטונו והפך בעצמו למנהיג זמני של מונגו.הוא מינה את הנסיך בארין המורד במינג  והארוס של בתו של מינג לשליט דמוקרטי של מונגו  ואז הוא חזר לכדור הארץ .

וכאן בעצם הייתה הסדרה צריכה להסתיים.לאחר שבע שנים של לחימה בלתי פוסקת של פלאש כנגד מינג. אבל היא לא ,היא הייתה פופולארית יותר מדי.

פלאש גורדון ודייל ארדן עומדים כמנצחים בפני אוכלוסיית מונגו לאחר שהיפילו את מינג. 1941.

בסדרת הרדיו שהתבססה על הקומיקס  ששודרה עוד באמצע  בשנות השלושים ניתן כבר סיום לעלילותיו של פלאש.  הוא נחת בג'ונגל  והתגלה בידי גיבור הקומיקס האחר של  היוצרים ,אלכס רימונד ודון מור  " ג'ונגל ג'ים" צייד נועז.    הוא ניצל את ההזדמנות והתחתן רשמית בפני כומר  עם דיל ארדן בג'ונגל בפרק שמן הסתם שיעמם עד מוות את הקוראים הצעירים של הקומיקס. מיד לאחר מכן  פלאש וצוותו יצאו להרפתקה נוספת ביבשת  האבודה האטלנטיס.

הנישואין  עם דיל ארדן היו דבר שאותו  פלאש מעולם לא עשה בקומיקס עצמו.שם העדיפו להשאיר אותו תמיד רווק ומסיבות טובות. אם הוא ודיל היו מתחתנים פלאש הנשוי  באושר היה מאבד את כל הסקסיות שלו עבור המלכות והנסיכות השונות שפגש במסעותיו בעולמות שונים.

ומן הסתם גם עבור קוראיו.

בקומיקס הוא חזר לכדור הארץ רק כעבור כמה שנים ואז  הוא מצא את כדור הארץ  שרוי במלחמה כנגד כוח מוזר שנקרא בסיפורים "החרב האדומה ".בסיפור אחד הוא בולם התקפה ימית על ארה"ב מצד כוח חסר שם שעליו פיקד קצין בעל שפם קטן ומוכר מאוד.

בסיפור אחר מקביל שאותו צייר עוזרו של רימונד אוסטין בריגס  הוא נחת באיזור בסקנדינביה ובלם שם פלישה של אותו הצבא, עם כלי הנשק המתוחכמים שהביא עימו ממונגו.

על כך באחד הסיפורים הוא אף זכה באות כבוד נשיא ארה"ב רוזבוולט.

לקוראים  היה ברור שהמדובר בנאצים שעליהם בשלב זה ב-1941  ארה"ב עוד לא הכריזה רשמית מלחמה. זה יקרה רק בעוד כמה חודשים..

לעתיד היו סיפורים שהסבירו שהתברר שישנה ברית סודית בין מינג ממונגו ואדוף היטלר מכדור הארץ ופלאש יצא לנתץ את הברית הזאת.

בתמונה העליונה פלאש גורדון מקבל מדליה מהנשיא רוזוולט על פעילותו נגד הנאצים בין טיסה אחת לשנייה למונגו.

לאחר מכן  פלאש חזר ברקיטה למונגו על מנת לגייס עוד כלי נשק למאבק באוייב המרושע על כדור הארץ . אך שם משום מה  המלחמה  הנוראית בכדור הארץ נשכחה.

פלאש מצא את עצמו  נאלץ  להילחם שוב  ושוב ושוב במזימות של צאצאים שונים של מינג  כולם מרושעים כמוהו ובני דמותו ועוד ועוד מלכות יפות  זוממות שכולן מאוהבות בו עד יאוש ונחושות להשיגו ויהי מה. ב סופו של דבר  הנסיך ברין מונה לשליט מונגו .אבל פלאש חזר לשם שוב ושוב ושוב כדי להילחם במינג שקם שוב ושוב לתחייה והשתלט שוב ושוב על חלקים ממונגו  ואוייבים אחרים בכוכב מונגו ועל ירחיו ועל כוכבים קרובים לו.

אך מינג ובני משפחתו  השונים והמרובים נשארים בחיים.והם ממשיכים לתקוף שוב ושוב ושוב ושוב…לפלאש גורדון למרות רצונו הטוב לקצת חופש עם דייל ארדן לעולם אין מנוחה..

לאחר שהסתיימה המלחמה בכדור הארץ פלאש כנשיא מונגו ניסה  בדומה לנשיא ארה"ב טרומן לאחד את כל התושבים לעם אחד אבל הללו התעקשו משום מה להמשיך בסכסוכיהם הנצחיים. וכעבור זמן מה הוא ויתר  על התפקיד של הפוליטיקאי ,הוא גילה שהרבה יותר קל להילחם במינג וצאצאיו מאשר לאחד כוכב לכת שלא רוצה בכך.

כך שהמלחמה במינג נמשכת.ותימשך.

הסיפורים למרבית הצער איבדו את כל המתח האמיתי שהיה להם עבור הקוראים  בתשע השנים הראשונות מאחר שברור היה שהמדובר במאבק אינסופי שלא יסתיים לעולם. פלאש לא באמת יכול לנצח ומינג לא באמת מסוגל להפסיד סופית. .

הצייר

סידרה זאת נוצרה ב-1934 בידי אמן הקומיקס צעיר ולא ידוע בשם  אלכס ריימונד.

ריימונד שנודע עד אז רק כאמן עוזר בסדרה בשם "מזלו של טים טיילר " ( שידועה בעברית כפרשי הג'ונגל ).זכה בהצלחה פתאומית חסרת תקדים. הוא שמע שהחברה שבה עבד "קינג סינדיקאט זקוקה לסדרת מדע בדיוני חדשה שתתחרה בסדרת הקומיקס הידועה "באק רוג'רס " ( לפי גרסה אחת ) ו/או בסדרת המדע הבדיוני הידועה ג'ון קרטר במאדים של אדגר רייס בוראוז ,לפי גרסה אחרת.

ההצעה המקורית של אלכס ריימונד לסיפור פלאש גורדון שנידחתה בידי קינג סינדיקאט.

.הוא ניסה את ידו ושלחו הצעה .ההצעה נדחתה. הוא התעקש וניסה שוב ושלח הצעה אחרת לגבי אותו הגיבור פלאש גורדון.

במקביל הוא שמע שקינג סינדיקאט  זקוקה גם לסדרה על ג'ונגל שתתחרה בסדרת טרזן של אדגר רייס בוראוז. הוא שלח הצעה לסדרה בשם "ג'ונגל ג'ים"  שאותה כתב אדם בשם דון מור.

גם כן במקביל הוא שמע  שקינג סינדיקט מתכנן סדרת בלש –ריגול שאותה יכתוב סופר הבלשים הידוע דאשיאל האמט. ריימונדהעקשן לא ראה מה הוא יכול להפסיד. הוא שלח הצעה לצייר גם את הסדרה הזאת.

הוא קיווה שאחת משלושת ההצעות האלו תתקבל לבסוף ותהיה לו עבודה קבועה.

בסוף שנת 1933 נודע לו שכל שלוש ההצעות התקבלו וכעת עליו לעבוד עליהן כולן צריכות להופיע בינואר 1934 .שתי סדרות ,פלאש גורדון וג'ונגל ג'ים החלו להתפרסם באותו היום 7 בינואר 1934 והסדרה השלישית הסוכן החשאי איקס 9 החלה להתפרסם כמה שבוענות מאוחר יותר בסוף ינואר.

ומכאן ואילך הפך ריימונד לאמן הקומיקס המפורסם והמוערך ביותר של כל הזמנים.

"פלאש גורדון " זכתה להצלחה אדירה ורצה עד עצם היום הזה מה שעושה את פלאש גורדון לאחד הגיבורים מאריכי הימים ביותר  במדע הבידיוני ובתרבות הפופולארית בכלל.   לפיה נעשו שלושה סדרות של סירטי קולנוע מפורסמים בבכיכובו של בסטר קראב סדרת טלביזיה מצויירת וב-1980 סרט קולנוע של המפיק דינו דה לורנטיס שבו הופיע לא אחר מאשר חיים טופול שלנו בתור ד"ר זרקוב,

פלאש גורדון כיום ומאז ומתמיד  ידוע בעיקר בגלל האמנים והציירים שלו  והסופרים שעומדים מאחוריו שהם לכל הפחות חשובים באותה המידה נשכחו והושכחו מלב אם כי יש להודות שלפעמים  לא בלי צדק. הכותב  המקורי של פלאש גורדון יצר סיפורים עלובים מעין כמוהם.

אמנם בפרסומים  האמן  אלכס ריימונד הוצג כמי שכותב את הסיפורים ולא רק מצייר אותם

.שקר בפירסום.

ספק רב מאוד אם  אלכס ריימונד  כתב  משהו. גם לא היה לו זמן לכך הוא רק צייר.  מהימים הראשונים  היה לו כותב שלא קיבל  שום  קרדיט בשם דון מור.רק שנים לאחר מכן מור  החל להופיע בקרדיטים ככותב.

על פי גרסאות מסויימות מור החל "לעזור " לריימונד רק באוגוסט 1935 בכתיבה ועד אז כביכול ריימונד לא רק צייר הוא גם כתב את הסיפורים בעצמו.

לאמיתו של דבר דון מור היה הכותב של פלאש גורדון מהרגע הראשון  ב-1933.אולי עוד לפני שריימונד צורף לפרוייקט כצייר.

במקור זאת הייתה סדרה שהייתה  אמורה להיות  לא  חיקוי של  סדרת קומיקס מפורסמת אחרת  בשם באק רוג'רס כפי שטענו תמיד פרסומי החברה על עלילותיו של אדם מהמאה העשרים שמתעורר בכדור הארץ העתידני של המאה העשרים וחמש ויוצא להרפתקאות בחלל   ( דבר שהיא מעולם לא הייתה ). אלא  הייתה מבוססת על עלילות ג'ון קרטר ממאדים של אדגר רייס בוראוז , שם תואר גיבור הרפתקני דומה בעולם פרימיטיבי –סופר טכנולוגי דומה לזה של מונגו ,הלא הוא מאדים.

לחברת קינג היו על כך דיונים עם בוראוז. אולם בשלב מסויים כלשהו אנשי חברת קינג סינדיקאט שינו את דעתם והפסיקו את המגעים עם בוראוז . הם החליטו שהם רוצים גיבור מקורי משלהם ולא כזה שעליו יצטרכו לשלם אחוזים לבוראוז.

אבל הם רצו סדרה חדשה  על פי אותו רעיון כללי.איש כדור הארץ בן "זמננו,שנות השלושים של המאה העשרים ,  שמוצא את עצמו באופן פתאומי ולא צפוי  בכוכב אחר מלא בגזעים פראיים ושילוב של טכנולוגיה גבוהה ונמוכה  פראים מסוכנים,מפלצות מפחידות  ונשים יפות. שם באמצעות חרבו הבלתי מנוצחת וגם כמה אקדחים היורים קרני מוות פה ושם.  נלחם ברשעים  ובראשם בקיסר מינג חסר הרחמים  ובמפלצות ומציל נסיכות ואת  אהובתו דייל ארדן שהיא נציגת בת השכן האמריקני שלה הוא נשאר נאמן תמיד למרות כל הפיתויים המרובים של מלכות יפות הנאבקות על תשומת ליבו.

יכול להיות שאחת הבעיות שהייתה לחברת "קינג " עם הדמות של ג'ון קרטר  הייתה שהוא מתחתן עם נסיכה בת מאדים המולידה ילדים בביצים (!) .יש להניח שהם היגיעו למסקנה שדבר כזה לא יתקבל על דעת הקהל שלהם ויש צורך באהובה קונבנציונלית יותר אמריקנית למהדרין עבור גיבורם.

בוראוז הזועם מצידו ראה תמיד בפלאש גורדון כפלאגיאט של גיבורו ג'ון קרטר.

הכותב של פלאש גורדון

האיש שכתב את הסיפורים מההתחלה עבור ריימונד היה  כאמור דון מור.והוא המשיך לכתוב אותם  גם אחרי שריימונד עזב את הסדרה עבור ציירים אחרים אוסטין בריגס ומק רבוי בין השנים 1934 ו-1953  במשך 19 שנים רצופות.במקביל הוא כתב גם את סיפורי " ג'ונגל ג'ים " שגם אותם אייר ריימונד.

דון מור  היה עורך של כתב העת המפורסם לסיפורי הרפתקאות  "ארגוזי"  ששם ערך את סיפוריו של אדגר רייס בוראוז שהשפיע עליו עמוקות .

כפי שהסביר שוב ושוב  מור לבוראוז  במכתבים אליו סיפור טוב הוא סיפור שבו יש כמה שיותר יצורים פםנטסטיים ואתרים דמיוניים ו"פעולה ,פעולה ,פעולה" " ואת הנוסחה הזאת הוא הפעיל  ללא כל ואריאציות בספורי פלאש גורדון שכתב במשך קרוב ל20 שנה עבור אלכס ריימונד ,בריגס ומאק רבוי .

אני מוצא את סיפוריו של מור על כוכב הלכת מונגו כסטריאוטיפיים מאוד וגרוע מכך משעממים.  פלאש גורדון הבלונדיני הארי הבנוי לתלפיות  הוא  לחלוטין בלתי מנוצח וזוכה כל הזמן בשבחים אינסופיים.כל הנשים מתאהבות בו מיידית ונלחמות זו בזו על חסדיו…   וזה לא באמת מעניין.

ניתן לנחש ששמו  של מור לא הופיע כיוצר שותף של הסדרה  כי התבייש ברמת הסיפורים שאותם כתב,והסתפק בקבלת הצ'ק  ותו לא.אם כך היה הרי הוא שגה שגיאה איומה.היה עליו לדרוש בכל תוקף חלק בקרדיט של מה שהפכה להיות סדרת הקומיקס המפורסמת ביותר בעולם.

אמנם גם היום יש סיפורים  עניין בגלל האמנות המרשימה של אלכס ריימונד שזכתה לפרסום ולהערצה עולמיים. אבל  אחרי זמן גם האמנות הזאת מפסיקה לעניין בגלל הסיפורים העלובים שאותם היא מאיירת.ספק רב עם מישהו שהוא מעבר לגיל 12 יכול לקרוא אותם כיום בהנאה.

מי שמתעניין בעיקר בסיפורי מדע בדיוני  טובים ומשכנעים  אין לו הרבה מה לחפש בסיפורי פלאש גורדון על מונגו של דון מור ואלכס ריימונד.

לעברית  לא תורגם אף לא אחד מהסיפורים "הקלאסיים " של אלכס ריימונד על פלאש גורדון . למרות שתורגמו סיפורי פלאש גורדון רבים של יוצרים אחרים ,הארי האריסון ,מאק רבוי ודאן בארי.

כיום קשה להגיד שזאת אבידה גדולה. אם כי מן הסתם לא הייתי אומר זאת אם הייתי קורא אותם כילד.  יצירתו של ריימונד מוערכת עד היום כשיא של אמנות הקומיקס. מצער שהסיפורים עצמם של דון מור לא התעלו  ואף לא התקרבו לרמה הזאת. אבל בשנות השלושים והארבעים הם כנראה סיפקו לקוראים בדיוק את מה שהם חיפשו ,הרפתקאות של גיבור בלתי מנוצח משולבות ברומנטיקה וסקס מרומז.

באפריל 1944  ריימונד עזב את פלאש גורדון לאחר עשור .הוא התגייס לצבא ארה"ב שהיה עסוק במלחמת העולם השנייה.

ציורים של אוסטין בריגס מחליפו של ריימונד.

את מקומו תפס עוזרו אמן מוכשר ביותר בפני עצמו בשם אוסטין בריגס שכנראה תרם רבות לפיתוח הסגנון הקלאסי המרשים של ציורי פלאש גורדון.אך הסיפורים המשיכו להיכתב בידי דון מור. כאשר חזר ריימונד מהמלחמההוא גילה שבריגס הוא כעת  האמן הקבוע של פלאש גורדון  והוא אינו יכול לחזור אליו. ,

כנראה ללא צער רב ריימונד  יצר מייד  סדרה חדשה בשם "ריפ קירבי " עלילות בלש פרטי  שהוא אינטלקטואל ממושקף. הדבר השונה ביותר שאפשר להעלות על הדעת מפלאש גורדון.הסדרה הזאת זכתה להצלחה גדולה וריימונד שוב לא חזר לצייר את פלאש ואת מונגו.

ריימונד  נהרג בתאונת דרכים ב-1954.אך נחשב עד היום לגדול אמני הקומיקס של כל הזמנים.וסיפורי פלאש גורדון עצמם נחשבים למופת של אמנות הקומיקס.

בריגס המשך לצייר את הסיפורים לעוד כמה שנים אך השתעממם ולבסוף נטש את הסדרה ואת עולם הקומיקס. את מקומו תפס מעריץ של ריימונד בשם עמנואל מאק רבוי.שהמשיך לצייר את הסיפורים שכתב  בנאמנות וללא כל שינוי שהוא  בעלילות דון מור.

אלא שבשנות החמישים בזמן שמק רבוי ודון מור המשיכו לייצר את עלילות פלאש גורדון השיגרתיות כגיבור על כל יכול ,אמן אחר בשם דאן ברי יצר גרסה משלו של פלאש גורדון.

והפלאש גורדון הזה ועמיתיו דייל ארדן ודוקטור זרקוב ,התקיים ביקום אחר מזה של הפלאש גורדון של אלכס ריימונד.

ועל כך ראו בחלק הבא של הסדרה.

וראו גם :

את סיפורי הקומיקס המקוריים של פלאש גורדון  מאת אלכס ריימונד ודון מור משנת 1934 יש כאן :

חלק 1

חלק 2

חלק 3

פרקים מסדרת הרדיו של פלאש גורדון משנות השלושים

פרקים שונים מסדרת הקולנוע משנת 1936 בכיכובו של באסטר קראב :

הטריילר לסדרת הקולנוע של פלאש גורדון

הפרק הראשון

קטע מהסדרה הקולנועית על פלאש גורדון בכיכובו של בסטאר קראב  משנות השלושים

פרק 7 מהסדרה הקולנועית של קראב

הפרק ה13 והאחרון בסדרה

פלאש גורדון טס למאדים :סדרה שניה על פלאש גורדון

פלאש גורדון כובש את היקום :סדרה שלישית של באסטר קראב על פלאש

הקדמה לסדרה המצויירת משנות השמונים

ההרפתקה הגדולה של פלאש גורדון :סרט מצוייר משנות השמונים

הגיאופיזיקה של כוכב הלכת מונגו

סיפורי פלאש גורדון ב"יקום תרבות ":

עד כה פירסמנו ב"יקום תרבות" את הסיפורים האלו על פלאש גורדון :

פלאש גורדון וגיבורי קרית הירח, מאת הארי האריסון ועמנואל מאק רבוי שבו פלאש מתמודד עם התרסקות של תחנת חלל ענקית על על כדור הארץ.

פלאש גורדון וכובשי החלל האמיצים, מאת הארי האריסון ועמנואל מאק רבוי  שבו פלאש  דוקטור זרקוב ואנשי צוותם  מתמודדים עם חייזר מסוכן במיוחד שחודר לחללית שלהם בסיפור שהוא מקור ההשראה לסרט האימה המפורסם "הנוסע השמיני".

פלאש גורדון בעיר מאדים הקסומה, מאת הארי האריסון ודאן בארי  ובוב פוג'יטני הציירים שבו פלאש מחפש אחרי שרידי תרבות קדומה במאדים שאולי אחראים לרצח של אנשי כדור הארץ שהגיעו לשם, ואולי לא.

פלאש גורדון בעולם הרובוטים סיפור מאת הארי האריסון ודאן בארי שבו פלאש  ודייל מתמודדים  עם עולם שבו השמידו הרובוטים את בני האדם.

כל הסיפורים האלה הם משנות השישים, ואת כולם כתב סופר המדע הבדיוני הארי האריסון.

פלאש גורדון פוגש את נוח השני. סיפור חדש יותר שצייר  וכתב דאן בארי  מ-1980 ובו פלאש וזרקוב מתמודדים עם רובוט שמתכנן לישב את כדור הארץ עם חיות מכוכב אחר.

תצפית מהר "מירון". צילם עמית מנדלסון.

השם הישן עצמון – או השם העכשווי מירון

רחל סבוראי חוקרת ארץ ישראל דנה בשאלה מהו השם הנכון להר שנקרא בערבית הר הג'רמק ו שבו נמצא הקבר המפורסם של רבי שמעון בר יוחאי  וכיום נקרא ,לדעתה שלא בצדק הר מירון ?

רחל סבוראי נולדה בעין חרוד בשנת 1926. היא סיימה את לימודיה היסודיים והתיכונים והייתה בגדנ"ע.בשנת 1944 התגייסה לפלמ"ח לפלוגה ח'.   היא הפכה לאחת הלוחמות הבולטות והנודעות של הפלמ"ח.  היא שרתה ברמת רחל במשך שנתיים ולאחר מכן במחלקת שריד. ב"ליל הגשרים" השתתפה בפיצוץ גשר דאמיה.

במלחמת העצמאות הייתה רובאית עם חברתה שולה צימט-גרבש, תחת פיקודם של יוסף בן מיימון (התורכי) ודדו במסגרת הגדוד הרביעי בחטיבת הראל.

היא התפרסמה במסע שאותו ערכה עם ידידה הטוב מאיר הר ציון לפטרה שבירדן בשנות החמישים. מסעם של השניים עורר השראה בקרב בני נוער ישראלים רבים שביקשו אף הם לערוך מסע דומה.עשרות יצאו בעקבותיהם .לא כולם חזרו.

כיום היא חברת קיבוץ רביבים שבנגב. עוסקת בעבודת שימור, אחזקה וטיפוח של בית העלמין ברביבים במשך עשרים שנה. עבדה לפני כן, במטע, בגידול עגלות וכמטפלת. היא עסקה גם בחידוש מצבת האחים של משפחת יצקר, הסופרים צבי שץ, י.ח.ברנר, צבי גוגיג ויוסף לואידור בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב.

היא אם לשלשה, סבתא לתשעה נכדים ולשני נינים.
היא לומדת תנ"ך באוניברסיטה וחוקרת מקרא.

היא פירסמה את הספרים :

יומנה של נחמק'ה אברונין-אברמסון :   כפי שנתגלה בעיזבונה של בתה, גליליה /   ליקטו, פיענחו ועמלו בהכנת ובעריכת החומר: רחל סבוראי וגילת גופר  תל-אביב :   תמוז,2000

סיפורה הטראגי של מייסדת קיבוץ.

"שלושה שחיברו, מבט חדש על יוצרי התנ"ך" (הוצאת "תמוז" 2012 ),.

הר מירון או הר עצמון ?

מאת רחל סבוראי

מאמר זה פורסם במקור לפני למעלה מ-50 שנה במדור 'מרחבי ארצנו' של עזריה אלון. הארכיאולוג דוד אלון ממשמר הנגב קרא, התעניין וביקר עם המחברת במקומות הכתובים ואמר לבסוף שהקביעה כי העצמון הוא הג'רמק נכונה (ולא במקום שקבעו אותו כיום). מאוחר יותר התעניינו בנושא החוקרים זאב משל ורייני האחרון כ"כ השתכנע שביקש שרחל תתרגם את המאמר לאנגלית כדי שיוכל להפיץ את המאמר בחו"ל אך הוא לא זכה בכך כי נפטר זמן קצר אח"כ"

רחל סבוראי

אייר תשס"א

מאי 2000

תוכן    הענינים

מבוא

פרק I:  השם 'עצמון' במקורות

א.         נקודת מבטו של יוספוס פלביוס, ההיסטוריון-המחבר

ב.          הגיונם של הלוחמים בקרב שמתאר פלביוס

ג.           פסוק המפתח

פרק II:  השם 'הר מירון' ובעיותיו

א.      מקורות  זרים אודות המקום

ב.      התייחסות  התנ”ך – למלחמת  מי-מרום

ג.       דעת חוקרים על מיקומה של מלחמת מי-מרום.

ד.        התייחסותו של פלביוס.

ה.      מירון של ימינו.

א.      מירון של ימינו.

פרק III:   מי הוא הר  עצמון:  הבטים נוספים

א. מיקומו של העצמון במרכז הגליל

ב.  מי קבע, בראשית המאה ה- 19, את השם עצמון להר הג'רמק?

·         'אגדות צפת'.

·         חיפוש בסיפורי  תיירים ל'ארץ הקודש'.

ג. עצמון – והחשמונאים

פרק IV:   אחרית דבר

מבוא[1]

הבעיה שברצוני להעלות, תוך בחינת המקורות ההיסטוריים, היא איזה שם נכון יותר להעניק להר הג'רמק:  הר מירון – או הר עצמון ?

ההר אינו נזכר בתנ"ך אך הוא נזכר במקור קדום אחר – אצל יוסף בן מתתיהו הלא הוא יוספוס פלביוס. פלביוס ידוע כהיסטוריון שאינו דייקן במיוחד, אבל כגיאוגרף דייקן [[2] }, לפיכך, למרות שיש להתייחס בזהירות לחומר ההיסטורי בכתביו – יש לתת אמון בתיאוריו הגיאוגרפיים. פלביוס מספר בקצרה על קרב שהתרחש בהר עצמון. אך למרות הקיצור בתאור זה – הרי הקרב מסופר באופן אמין, ויש אפשרות ללמוד ממנו רבות.

גוש הרים זה, הוא הגבוה בהרי ארץ ישראל המערבית, פסגתו ( 1208 ) שמה בערבית  ג'רמק. בראשית המאה  ה- 19 ועד שנות השלושים-ארבעים קראו להר זה 'הר העצמון'. בשנות ה- 50 הוסב שמו, ע"י 'ועדת השמות הממשלתית': ל'הר מירון'. עזריה אלון, הסופר המדעי-הפופולרי של ידע הארץ (עתון 'למרחב', מדור 'מרחבי ארצנו')  סיפר לקוראיו על שינוי השם והוסיף: מעכשיו לא נמשיך לשיר : "גלשו עזים מהר-עצמון", ונוכל לשיר "גלשו עזים מהר-מירון".

השם עצמון הועבר על-ידי 'ועדת השמות' להר אחר, המצוי ליד חורבות יודפת – הר הדַּיְדָבֶּה. במאמר זה אנסה להראות שמעקב אחר שני שמות אלה ב'מקורות' ובסביבתם הטבעית, יש בו כדי  להעלות  ספקות  לגבי דיוקן  של  הסיבות לשינוי השמות: הן לגבי  'הר עצמון', הנקרא מאז  'הר מירון', והן לגבי  השם 'הר-מירון', שבעבודתי אטען  לזכותו של  הר אחר להיקרא בו.

לא מייד התקבל השינוי בפי ציבור המדריכים ומטיילים. במשך עשור שנים כמעט – חזרו וקראו להר בשמו הערבי ג'רמק (שצלילו זר לעברית ), אך עם הזמן התקבל השינוי, ועכשיו הוא מקובל בפי כל. נשאלת השאלה: מה ערך ישנו לדיון על שמותיו של הר – ולו גם הגבוה בהרי ארץ-ישראל המערבית? בשעה שהוחלף השם, בשנות החמישים, אולי היה טעם בויכוח ובשאלה האם השינוי הוא מוצדק, אך עכשיו, כאשר אין כבר סיכוי להחזיר את השמות שנעשו שגורים מאז מה טעם לדון בכך?!  התשובה: חשיבות מרבית ישנה לזיהוי נכון של מקומות הנזכרים במקורותינו, אם רצוננו להבין היטב את פשר המאורעות שהתרחשו במקומות אלו: בארץ ישראל, במרחביה ההיסטוריים-גיאוגרפיים – יש חשיבות לאיתורו הנכון של כל מקום הנזכר בכתובים: כל ההיסטוריה מקופלת בהם.

במהלך מחקרי עלתה השאלה מיהו שקבע את השם 'עצמון' להר הג'רמק, איך נפוץ שם זה והיה נודע כשמו היחיד של ההר?

-     –     -     -       -      -    -    -    -    -    -     -    -     -     -    -    -     -    -     -    -

לפני שניגש לגוף המאמר ברצוני לספר משהו אישי: כאשר הוחלף שם ההר בשנות החמישים ניסיתי להבין מדוע הוחלף. כבר אז, לאחר שעיינתי במקורות, חשבתי  זאת לטעות. כתבתי לעתון  'למרחב', רשימה  בשם:  "נחזיר לג'רמק את שמו עצמון". רשימתי פורסמה במדורו של עזריה אלון.

כמו-כן, כתבתי מכתב בנדון אל  'ועדת השמות הממשלתית'. בתשובתם לא הייתה כל התייחסות לטיעוני. הם השיבו לי  שהשם הוא גאוגרפי, ומתייחס למירון הסמוכה אליו.

באותן שנים עצמן  הזדמן לי לעוחח עם יוסף ברסלבסקי על הנושא. הוא מצדו שילב את הרעיון הזה, (תוך הזכרת שמי, כמו שמוזכר להלן בעמ' 12  ). יוסף ברסלבסקי הקדיש לנושא עמוד שלם במהדורה של ספרו, ביניהם טיעונים נוספים לשלי.  אולי, אילו ידעתי על-כך, הייתי שבה ופונה לועדת השמות.

במסגרת לימודי באוניברסיטה כשומעת חפשית – ניגשתי לנושא 'הנושן' הזה, והרחבתי אותו לכדי מחקר, המוגש כאן.

-     -     -     -    -     -    -       -     -     -     -     -      -     -     -     -      -     -     -

אודות השם ג'רמק בו נקרא ההר בפי ערביי הגליל , כתוב אצל ברסלבסקי  [ברסלבי יוסף (ברסלבסקי), 'הידעת את הארץ' ה,  תשכ"א, עמ' 17, הערה 9]:  "את השם  'גרמק' עצמו מיחסים הגאוגרפים הערביים של ימי-הביניים לעם או לשבט, בשם זה בארץ הלבנון, אולם ראויים לתשומת לב הדברים המובאים בספרו הערבי של אניס פריחה על "שמות הערים והכפרים הלבנוניים וביאור משמעותם": "ג'רמק" מקורו פרסי  והוראתו "קמח דק"….  אם כך הרי אפשר שהשם ג'רמק  שניתן להר מרון  קשור בטחנות- הקמח  ב"ואדי טוואחין"  (נחל-הטחנות), היום נחל מירון, שלרגליו (י. ב.).

פרק I  .  השם 'עצמון' במקורות

השם עצמון, כשם הר בגליל, מצוי פעם אחת בלבד בכל המקורות העומדים לרשותנו([3], שם זה מצוי אצל פלביוס, במהלך של תיאור קרב, בספרו 'מלחמת היהודים ברומאים'[[4]]. כיוון שזה מקום יחידאי עליו אפשר להסתמך לאיתור ההר – אביא את הקטע במילואו. ואלה דבריו: "( 11 ) לגליל שלח את קסניוס גלוס, מפקד הלגיון הי"ב שנראה לו מספיק להכריע את האוכלוסין שם. צפורי, העיר החזקה ביותר בגליל, קיבלה את גלוס בתשואות, ומפני תבונתה שקטו גם יתר הערים. כל המורדים והלסטים שבאזור הזה ברחו להר[[5]] שבלב הגליל, הנשקף אל פני צפורי, והנקרא עצמון. וגלוס נהג נגדם את גייסותיו. כל זמן  שהמתקוממים החזיקו בעמדה הגבוהה, הם הדפו בנקל את התקפות הרומאים והרגו כמאתיים מהם, אבל משהפנו כוחותיהם וכבשו עמדות גבוהות יותר – נוצחו מיד; מאחר שהם היו חמושים באופן קל לא היו יכולים לעמוד נגד המזוינים יפה, ולא היו יכולים לברוח מן הפרשים כשרדפו אחריהם; ומשום כך הצליחו רק מעטים להסתיר עצמם במקומות  שהגישה אליהם קשה, ויותר  מאלפיים נהרגו" בקטע זה עצמו (שלהלן, אכנה אותו 'קטע-המפתח') עלינו לחפש הכל אודות השם שאנחנו מתחקים אחריו – 'עצמון': כל השאלות וכל התשובות. כיוון שעל סמך קטע זה  הוחלט להמיר את שם העצמון מן הג'רמק  ולהעבירו אל הר אחר, והוא  הר הדידבה הסמוך ליודפת. הצעתי:  לבחון מחדש את החלפת שם ההר, תוך קריאה ועיון בתיאור הקרב  בפלביוס – שמא, נפלה כאן אי-הבנה: פסוק-המפתח לקביעת  מיקום הר עצמון:  'הנשקף אל פני ציפורי'. כמסקנה מפסוק זה הוסב השם 'עצמון' מן הג'רמק להר ה'דידבה', הנמצא סמוך ליודפת… ואמנם, לכאורה – מי כדידבה 'נשקף אל פני ציפורי'? אלא שעיון מעמיק יותר מעמיד בספק רציני קביעה זו. ראשית, נשים לב, שהר הדידבה נמצא סמוך מאד ליודפת . סמוך כדי-כך שפסגתו של דידבה מרוחקת  רק 2 ק"מ מפסגת גבעת יודפת, ומדרונותיהם נוגעים אהדדי. עובדה  זו  היא נקודת מוצא לדיון שלי בהמשך.

א.  נקודת מבטו של פלביוס,  כהיסטוריון-המחבר:

1. מדוע מציין פלביוס את מיקומו של העצמון שהוא 'הר שבלב הגליל'? מדוע הוא נזקק לתיאור כה סתמי במקום לציין באופן מדויק: 'ההר הסמוך ליודפת', כמו שנוהג כל אדם בשעת תיאור, המסמיך את העצם המתואר אל העצם המוכר הנמצא בקרבת מקום – ופלביוס,  הלא מפקד יודפת היה?
2. מאידך – תיאור המצור על יודפת, תופס ב'מלחמת היהודים' פרק מיוחד ומפורט ביותר.    במהלך תיאור זה לא נזכר השם עצמון ולו פעם אחת : באותן פעמים בהן מתייחס התיאור להרים שעל יד יודפת נאמר: "היא הייתה מוקפת הרים אחרים שכיסו אותה, ולא היה רואה אותה אדם אלא אם כן היה מגיע סמוך לה. ובכך הייתה יודפת העיר הבצורה ביותר." ובסעיף הבא: "הם קירחו את ההרים שמסביב לה" או, להלן: "ואת שטח ההרים מנגד המואר בברק הנשק"[[6]]. יש לשאול: אם אמנם, ההר הנמצא מעל יודפת 'עצמון' שמו – מדוע 'שכח' פלביוס, דווקא כאן, להזכיר את שם ההר?

ב.  הגיונם של הלוחמים:

השאלות לעיל  נשענו  על ניתוח ההגיון בהסבר של  פלביוס  – אך ישנן גם שאלות להגיונם של הלוחמים, המתוארים על ידו, בקרב זה:

1. 1.         מדוע יברחו לוחמים אל 'הר דידבה'? הם, שרידים מוכים  שנותרו ממלחמות שונות בגליל – מדוע יבחרו לעלות  על הר זה, הצחיח ממקור מים ומוגבל בשטחו – בעוד שיכלו להגיע בנקל  אל יודפת הסמוכה ולחסות בצילה? – כי הרי,  באותו זמן עוד הייתה יודפת  בנויה במקומה, עיר מתבצרת ומתכוננת לקרבות?! שאלה  זו מודגשת ביתר תוקף  בהמשך תיאורו של פלביוס: לקראת סוף המובאה לעיל מצוי הפסוק: "ולא היו יכולים לברוח מן הפרשים כשרדפו אחריהם; ומשום כך הצליחו רק מעטים להסתיר עצמם במקומות שהגישה אליהם קשה, ויתר מאלפיים נהרגו." שוב: אין הבורחים נסים אל יודפת, שאמורה להיות כה סמוכה למקום מנוסתם – כי-אם  הם בורחים  לחפש מסתור  "במקומות שהגישה אליהם קשה." חשוב לציין: אצל פלביוס, ישנו תיאור אודות ניסיון מוקדם יותר  לכבוש את יודפת על-ידי המפקד הרומי פלקידוס. הוא פושט בגליל, והורג רבים. "וכשראה שהלוחמים מוסיפים לנוס אל הערים שהתבצרו על ידי יוסף, עלה אל העיר החזקה מכולם, אל יודפת." פלקידוס קיווה להפתיע את יודפת ולכבוש אותה בקלות. אך: "בני יודפת חשו  בהתקרבותו המתינו לו לפני העיר. הם הסתערו בהמוניהם על הרומאים שלא ציפו להתקפה כזאת(…) הם הניסו בשעה קלה את אויביהם"[[7]] תיאור הִתַּקלות  זו ממחיש עד כמה יודפת הייתה מבוצרת ונכונה לקרבות עוד בטרם המערכה המכרעת בה השתתף פלביוס. ועד כמה מופרכת האפשרות שקרב עם הרומאים התרחש בסמוך לעירם, ללא מעורבותם. להלן, במהלך הקרב על יודפת מסופר: "ואספסינוס היה מתאוה להרוס את יודפת. הוא שמע שהרבה אויבים ברחו לעיר הזאת" (ההדגשה שלי – רחל).  נשוב ונשאל מדוע בקרב שהתרחש בעצמון, לא ברחו הלוחמים אל יודפת הבצורה? [[8]].
2. 2.         פרטי תולדות הקרב המתואר – אינם  מתאימים , מבחינת המבנה הטופוגרפי, עם  הר הדידבה. המפקד הרומאי גלוס מוליך את חילו בעקבות המורדים. והנה, כל עוד היו המורדים במרום היה להם יתרון על רודפיהם. והם הורגים בחיילים הרומים 'מאתים איש'. אך כאשר האויב אוגף אותם – הוא מנצח אותם בנקל, ככתוב שם :"אבל משהפנו כחותיהם וכבשו עמדות גבוהות יותר – נוצחו מיד; מאחר שהם היו חמושים באופן קל לא היו יכולים לעמוד נגד המזוינים יפה(…)" לפיכך מסתבר[[9]] 'שהנשק' בו הרגו המורדים באויביהם, (תוך כדי בריחתם, במעלה ההר, הרגו 200 חיילים רומאים מזוינים!)  – היה בעיקרו דרדור אבנים וסלעים מן המצוק כלפי מטה, אל רודפיהם… מתלול אשר כזה, בעזרתו אפשר להתגונן בפני רודפים, אין כלל בהר הדידבה, ואין מתלול כמותו בשום הר מהרי הגליל התחתון המקיפים את ציפורי!  הקרב המתואר בפלביוס – מתאפשר רק במתלול הענק, בו מתנשא הגליל העליון מעל פני 'בקעת בית הכרם'.[[10]] במתלול זה – אפשר לשחזר את הקרב לכל פרטיו: דרדור אבני-סלע על האויב הרומי הרודף אחרי המורדים העולים בהר. לאחר מכן: עיקוף מתלול ההר בידי החיל הרומי הכבד (ייתכן שהאיגוף התבצע ממערב, מכיוון דיר-אל-אסד אל אזור בית-ג'ן?)  ואז: ניצחון מוחץ של החיל הרומי על  המורדים שברשותם נשק קל בלבד. ולבסוף: במקום זה גם אפשרי ההסבר ששרידי הלוחמים ברחו אל מקומות מסתור: "במקומות שהגישה אליהם קשה", כאלה המצויים למכביר בגוש הרי הג'רמק, המבותר והמיוער. שחזור הקרב אפשרי לכל פרטיו בגוש הג'רמק. לעומת זה לא ניתן לשחזר אותו בהר הדידבה: משום צד של הר זה אין קושי לטפס עליו עם חייל כבד או פרשים. כמו כן אין על גביו מקומות מסתור לשרידי הלוחמים בתום הקרב!

לסיכום:  הקרב המתואר בפלביוס – אינו מתרחש  בגליל התחתון, לדעתי, כי-אם בגוש הרי הג'רמק שבגליל העליון, בדרומו של גוש זה.

ג. פסוק המפתח

פסיפס  מציפורי הקדומה.

האם מתיישבת מסקנתי זאת עם פסוק-המפתח: "הנשקף אל פני צפורי"? - אכן, כן!  לבחינת אפשרות זו הגעתי אל צפורי יחד עם החוקר דוד אלון ז"ל (סיור שהתקיים בשנת  1960 ) יחד נוכחנו ש'חומת ההרים התלולה'[[11]] של הגליל העליון נראית בברור כשהיא מתנשאת כלפי צפורי, 'מעל ומעבר' לכל הרי הגליל התחתון. (צפורי יושבת בערך 300 מ' מעל פני הים. מתלול הגליל העליון, פסגותיו של גוש הג'רמק בכוון דרום-  הר הלל והר הארי – גבהן מעל 1000 מ'. בשטח המשתרע ביניהם  – רכס הר נטופה 520 מ'. וצמד ההרים הסמוכים לגליל העליון – חזון וכמון, בערך  600  מ'). לפיכך – אין שום הר המסתיר את מתלול הגליל העליון כלפי צפורי.

לכאן הערתו של זאב משל:

"צפת, שהייתה  כנראה כפר קטן בימי בית שני, אם כי בוצרה ע"י יוספוס, ונזכרת אך מעט במקורות,  נקראה סֶפְףְ (                      ביוונית, Sepph  בתעתיק לאנגלית). ציפורי, לעומתה, הייתה עיר מפורסמת וגדולה,  מילאה תפקיד מרכזי, ונזכרת הרבה במקורות. נקראה סֶפְּפוֹרִיס (                     ביוונית, Sepphoris  בתעתיק  לאנגלית). כלומר, חלקו הראשון של השם זהה בכתבו ובביטויו לשמה של צפת. יש לקחת בחשבון את האפשרות  שבהעתק שהגיע לידינו מכתביו של יוספוס חל בלבול בין צפת, הפחות ידועה, לציפורי.

מתוך ניתוח נקודת המבט של ההיסטוריון, ההיגיון של הלוחמים וכן מתוך עיון במשפט המפתח הגיאוגרפי – מגיעים למסקנה אחת:  אין הר ה'דידבה' ההר שפלביוס  מכנה 'עצמון'. לפיכך, מן הראוי לחפש לו לדידבה, שם אחר.  לכאן  הצעות אחדות:

ההר הבודד – החלפת אותיות שמו.

הר הזקיף    – תרגום שמו מערבית.

הר יודפת   -  בהקבלה ובקשר לגבעת יודפת, הנסמכת אליו.

סיכום הפרק:

יש להניח שהפסוק:  "הוא הנקרא הר עצמון", המצוי אצל פלביוס, מתייחס לגוש הרי הג'רמק. הקשיים שהועלו לגבי ייחוס השם 'הר עצמון' להר הדידבה -  אינם קיימים לגבי אפשרות זו:  מבנה  גוש הרי הג'רמק מתאים בכל ההיבטים, לתיאור הקרב.

עוד נשוב לבדוק ולעיין בנושא השם עצמון, לאחר שנעיין בשם מירון שהוסב להר הג'רמק.

פרק II :   השם 'הר מירון' ובעיותיו

השם 'הר מירון' נקבע לג'רמק על שם הישוב מירון היושב לצלעו ובו קברו של רבי שמעון בר-יוחאי. אך גם לגבי שם זה – רק לכאורה הקביעה פשוטה היא ונכונה. וזאת, באשר ישנו הר אחר שֶמִן הראוי לקרוא לו בשם 'הר מירון':  ההר שאליו אני מתייחסת – כונה במקורות שונים בשמות דומים מאד לשם 'מירון' ביניהם: 'מרון', 'מרם', 'מדון', 'מירו', 'מרות'. בהמשך, אני מביאה מקורות אלה וטוענת שהשמות השונים מתייחסים לאותו הר (השונה מן ההר שנקרא היום 'הר מירון'). וכן שבכולם מתחלפות אותיות שהיו מקובלות כשם ההר, בתקופות השונות.

צפונה ליראון, מעבר לגבול, מתנשא הר ששמו בערבית 'ג'בל-מיירון'. גבהו 940מ'. על גביו, מצפון לפסגתו, קיים כפר ערבי קטן הנקרא 'מרון-א-ראס'. במקום זה, בראש ההר, היה מבצר מימים קדומים, יש לבחון: שמא ראוי היה לשמור להר זה את השם: הר מירון?! [[12]]

א.  מקורות  זרים אודות המקום

העיר המבוצרת 'מרם', שהייתה בג'בל מיירון - גרמה לחפש שם את מי-מרום:

ברשימתו של תחותמיס ג', נזכרת העיר 'מרמאם' כאחת מערי הגליל העליון שכבש.

בתבליטים ממסעו של רעמסס ב', בשנת מלכותו השמינית, מצויה תמונת עיר המבצר הכנענית 'מרם'.

בתעודה של תגלת-פלאסר ג', על מסע לגליל בשנת  733-732 לפס"נ, נזכרת 'מרמ' בצידה של 'יראו' (כיום הכפר הערבי 'יארון'). בתוך רשימה של ערים מן הגליל. נתונים אלה כוונו את החוקרים – לחפש את מקום הקרב של יהושע במי-מרון – ליד ההר ג'בל מיירון.

ב.  התייחסות  התנ"ך – למלחמת  מי-מרום

על מלחמת יהושע בצפון ונצחונו שם את ברית המלכים, בראשותו של יבין מלך חצור, מסופר בספר 'יהושע', פרק יא. כמו ברבים מסיפורי התנ"ך, ובפרט בספר יהושע – עלינו להפעיל דרכי בוחן, על מנת לברור את  החלקים שיש מאחריהם ריאלייה.

נתייחס לפרטים שיכולים לשמש עדות למחקרנו[[13]]

הערים הכנעניות המתכנסות לקרב: יבין מלך חצור, מלך אכשף, מלך שמרון, מלך מדון.

תיאור המחנה הכנעני: "ויצאו הם וכל מחניהם עמם, עם רב כחול אשר על שפת הים לרב, סוס ורכב רב מאד".

מקום ההתכנסות: "ויועדו כל המלכים האלה ויבאו ויחנו יחדו אל מי מרום להלחם עם ישראל".

כיוווני הבריחה של הכנענים: לאחר שיהושע הפתיע אותם, בנפלו עליהם פתאם: "ויכום וירדפום עד צידון רבה ועד משרפות מים ועד בקעת מצפה מזרחה(…)"

כל הפרטים הנתונים לעיל 'מתיישבים' היטב עם הידוע למחקר בימינו: חצור, שעליה נכתב "ראש כל הממלכות", מקומה אותר, וכן נתאשר גודלה, המתואר כ'ראש כל הממלכות' וכן העובדה ששרפה גדולה כילתה את העיר. אַכְשָף - ידועה אף היא, בסמוך לעכו. (ראה  מפה בע"מ 18, הכוללת את כל האתרים הנזכרים). שִמְרון זוהתה בגבעה ליד נהלל. מקובל על החוקרים שינוי שמה ב'שבעים' לשמעון. ולבסוף, 'מדון' – שם זה בעייתי, כי אינו נזכר בשום מקום אחר במקורות. אבל, ב'שבעים' נכתב כאן 'מרון'. וכן נכתבת בתרגום השבעים מילה זו עצמה, פעם נוספת בפסוק נוסף, שאינו נמצא ב'נוסח המסורה'. ולבסוף: בתיאור מקום הקרב נכתב ב'שבעים' 'מי-מרון'. לכן יש להניח שהעיר הכנענית הרביעית, המתייצבת למלחמה בראשות יבין מלך חצור – 'מרון' שמה (החלפת האות 'ר' באות 'ד' היא תופעה מצויה מאד). הביטוי 'מי-מרום', המצוין כמקום ההתכנסות מצביע על מקור מים השייך למרון  (כמו 'מי-מגדו' למעין ליד מגדו,  ו'מי-נפתוח', למעין ליד נפתוח). ואכן – מעינות נובעים ישנם לרגלי ג'בל מיירון, מצפונו ומדרומו. בכך מצטרפים כל הפרטים הריאליים להסבר שלם אחד: מקום כינוס הצבאות הכנעניים, על מרכבותיהם – הוא במישור המצוי ליד מרון-א-ראס. מישור נרחב, שהדרכים המוליכות אליו תואמות לריכוז הצבאות שם. כמו-כן הדרכים היוצאות ממנו צפונה תואמות גם הן את דרכי הנסיגה משם, לאחר הקרב.

ג.  דעת חוקרים על מיקומה של מלחמת מי-מרום

חוקרים שקבעו את מקומה של מלחמת חצור הגיעו למסקנה שזו נערכה לרגלי ג'בל מיירון. מסקנתם זו נשענת על הנתונים שהעליתי לעיל: 1. 'מרם' - 'מרמאם',  כמבצר קדום, ששמו נשמר עד ימינו בשם ההר 'ג'בל מיירון' ובשם הכפר שלידו מרון-'א-ראס'. 2. מציאות שטח נרחב ודרכים ראשיות מוליכות ממנו ואליו, לכיוונים המתוארים בקרב של יהושע. 3.  מקור מים המצוי בסמוך מאפשר השקיית הלוחמים והוא שנקרא בתנ"ך 'מי-מרום'.

יוחנן אהרוני, בערך מי-מרום באנציקלופדיה המקראית [[14]] מפתח בהרחבה את ההסבר על אזור ג'בל מיירון כמקום התרחשות הקרב של יהושע על מי-מרום. בהתייחסו לחוקרים בימינו המייחסים את מלחמת מי-מרום עם מירון שלרגלי הג'רמק כותב אהרוני: "בבדיקות שנערכו לאחרונה במירון לא נמצאו במקום זה שרידים מלפני תקופת הברזל. על-כל-פנים אין במקום תל טיפוסי מן התקופה הכנענית, שמציאותו הכרחית לזיהויה של עיר כמו מרום. כן נתברר בסקר ארכיאולוגי שנעשה בשנים האחרונות, שבסביבות מירון והגר'מק אין שרידים של ישוב כנעני, והיישוב שם התחיל רק בתקופה הישראלית. כנגד זה בצפון, קרוב לגבול שבין ישראל ללבנון בימינו, נמצאו שרידים של ישוב כנעני צפוף ומפותח. בשטח זה, מצפון לגוש הג'רמק והרי צפת, נמצאו עד כה שישה תלים גדולים שיישובם התחיל בתקופה הכנענית, והם קדש, תל אל ח'רבה, גוש חלב, חרבת תל אל רויסה אקרית וג'ת." יוחנן אהרוני מסכם: "זיהויה של מרום עם מירון אינו בא אפוא בחשבון מבחינה ארכיאולוגית ואינו מסתבר משיקולים היסטוריים וצבאיים". גארסטאנג  בספרו – יהושע – שופטים מגיע למסקנות דומות, גם ההנמקות דומות בשניהם. כיון שאהרוני מביא בביבליוגרפיה שלו את ספרו של גארסטנג – כנראה שישנו קשר ביניהם [[15]].

נסכם: בשטח מירון העכשווית בלתי אפשרית  התכנסות צבאות הכנענים ותנועת מלחמת מרכבות, כמתואר במלחמת מי-מרון בספר יהושע.

ד.    התייחסותו של פלביוס

בפלביוס נזכרת מרון פעמיים. ובשתי הפעמים הכוונה כנראה למרון זו הצפונית. בתיאור גבולות הגליל כתוב: "הגליל מחולק לשני חלקים, הנקראים: הגליל העליון והגליל התחתון(…) הגליל הנקרא התחתון נמשך בארכו מטבריה ועד כבולון,  שהיא קרובה לפתולומאוס של החוף;  וברוחב: מכפר השוכן במישור הגדול הנקרא כסלות עד בר סבה.[[16]]. שם מתחיל הגליל העליון, שנמשך ברוחבו עד כפר בקה, (הגבול של הצורים); ובאורך מגיע מכפר תלה, סמוך לירדן, ועד מרות"[[17]].

כל שמות הישובים הנזכרים כאן כציוני גבול לגליל התחתון ידועים לנו בוודאות ומאפשרים מתאר ברור לגבולותיו של הגליל התחתון: העיר טבריה וכפר כבולון נמצאים גם היום בשמם ובאתרם (כבולון הוא הכפר הערבי כבול, בגליל המערבי), והמרחקים ביניהם המתוארים אורך הגליל התחתון, ככתוב שם. וכן הכפר כסולות מזוהה בכפר אכסאל, למרגלות התבור, וממנו רוחב הגליל התחתון עד באר שבע, והיא גבעה גבוהה המצויה על כביש עכו – צפת, ליד הישוב פרוד ושמה הערבי תל-שבע. המרחק והמיקום שבין  שתי נקודות אלה בפלביוס, משלימים  את הריבוע המתואר.

לעומת זה, רק שתיים מארבע נקודות-הציון של הגליל העליון מזוהות בוודאות: באר שבע, הנזכרת כאן  שוב, לאחר שנזכרה תחילה כגבול לגליל התחתון והפעם כגבול בין הגליל התחתון לעליון (בציון המיוחד במינו, בביטוי 'שם' מתחיל הגליל העליון) וכן מזוהה "תלה אשר על הירדן" – בתור הכפר הערבי תליל, ליד חולתה.

לעומת זאת: שתיים מנקודות הציון מהוות בעיה בזיהוין – בקה, החוקרים מניחים בדרך כלל שהיא פקיעין. לגבי מיקומה ישנן תהיות: האם אמנם שם ישבה פקיעין של רבי שמעון בר יוחאי? האם יש להניח ש- "הגבול של הצורים", ככתוב בפלביוס, היה בנקודה זו [[18]].

כך הגענו אל מרון: האם מרון (מרות) המצוינת כאן כגבול הגליל העליון יכולה להיות מירון העכשווית?  מצפון לה נמצאת גוש-חלב, מולדתו של המורד יוחנן וכן עלמה וישובים נוספים.  נשים לב: המרחק ממקומה של מירון העכשווית  אל 'באר שבע', המציינת כאן את הגבול בין הגליל התחתון לגליל העליון – הוא 8 קילומטר בלבד!

כפי שניתן לראות בתרשים שלפנינו:

בהעברת קווים משוערים על-גבי התרשים המצורף כאן, בין הנקודות הנזכרות – אפשר לראות עד כמה בלתי מתקבלת על-הדעת היא מירון העכשווית כנקודת גבול צפונית- עליונה – לגליל העליון! -  לכן, מתבקשת התשובה: מרון (מרות) הנזכרת בפלביוס לציון נקודת גבול, היא מרון הצפונית, מרון-א-ראס.

אצל ברסלבי, בספר הידעת את הארץ, כרך ו, תשכ"ה, (עמ' 177 , הערה בשולי הדף) : הנחה שהשמיעה באזני רחל סבוראי: "שמא עלינו לקבוע את "מירות" של יוסף בן-מתתיהו לא במירון, כי אם במארון-א-ראס (נ. צ.192.298 ), כ- 14 ק"מ צפונית ממירון ובקו רוחב אחד דרומית מקו-הרוחב של קדש, בשטח בו הציע גרסטנג לבקש את מי מרום של ספר יהושע (8) ואז אנחנו מקבלים מעין שטח פרללוגרמי של גליל עליון עברי…שטח כגון זה כולל את רוב מחציתו המזרחית של הגליל העליון והוא סמוך יותר ל"תחומים שהחזיקו בהם עולי בבל". גם כל העמוד שמעל הציטוט לעיל – מתייחס להוכחה של הנחה זו, שברסלבי מביא בשמי. בעמוד זה  מביא י. ברסלבי  מובאות נוספות שנעלמו מעיני: "(…)אף אינו הולם את דברי יוסף בן-מתתיהו על מצבה הגיאוגרפי-מדיני של קדש. גוש-חלב, שנתבצרה בימי המרד היהודי הגדול ברומאים, יושבת כ- 5 ק"מ צפונית ממירון, ואילו קדש, שהייתה "שייכת לצורים" (מלח' היה' ב, י"ח, א,), "הייתה כפר חזק לצורים בגבול הארץ (!), אשר איבת עולם ומלחמה בין יושביה ובין הגליליים" (שם ד', ב', ג',), על כֹּרחנו עלינו לומר איפוא, כי הגבול המדיני של "הגליל העברי" עבר מצפון לגוש-חלב וקרוב מאוד לקדש…" (כאן סוף המובאה מדברי י. ברסלבי בנדון, ושם גם חומר נוסף).

התייחסות נוספת לסוגיה זו נזכרת אצל פלביוס, הכותב: "ואחרי שקבע תקנות אלו להסדר הפנימי של הערים השונות הוא נתן את דעתו לבטחונם החיצוני הוא ראה מראש שהרומאים יתקיפו את הגליל ראשונה, לפיכך עמד וביצר את המקומות המתאימים ביותר." (כאן מצורפת רשימת מקומות שביצר בגליל התחתון)… ובהמשכה: "בגליל העליון בסלע עקכברון, וזיף, וימנית, ומירו"[[19]]. הישובים אותם ביצר פלביוס. מרביתם, מצויים במקומות נוחים להגנה, על גבי גבעות  תלולות. מתקבל על הדעת שהעיר מרון שביצורה מוזכר כאן – היא מרון הצפונית כיוון שמירון העכשווית אינה יושבת במקום שיש לו חשיבות הגנתית.

ה.   מירון של ימינו

כל שנאמר לעיל אינו בא לשלול את זהותה של מירון העכשווית. שהרי מצוי בה קברו של רבי שמעון בר יוחאי, שאת קיומו ועתיקותו אין להכחיש. וכן: שתי פעמים נזכרת מרון בתלמוד כמקום של אדמה משובחת וישוב כוהנים – נראה שבאלו התכוונו לזו הדרומית.

המסקנה: כנראה היו קיימים שני ישובים בשם 'מרון', צפונית ודרומית – (כמו שמצוי הרבה בשמות ישובים ערביים בארץ וכמו שהיו 'גבע בנימין' ו'גבע יהודה'). מירון הדרומית נהייתה מפורסמת בעקבות קדושת הקבר: החגיגות במירון בל"ג בעומר החלו רק בימי-הביניים, עם עלייתה לגדולה של צפת. ואילו מרון הצפונית הייתה עיר מבצר חזקה מימים קדומים. היא ורק היא, יכלה להימנות אצל פלביוס כנקודת גבול לגליל העליון. מרון הצפונית נקראה אולי "מרון הראשה" להבדילה מרעותה. והוא פירוש שמה בערבית 'מרון-א-ראש' (בערבית – אות זהה בשביל האות שין שמאלית ובשביל האות סמך). [20]

פרק III.  מי הוא 'הר העצמון – הבטים נוספים

א. מיקומו של העצמון במרכז הגליל

הר עצמון

ישנם חוקרים המייחסים את השם 'הר עצמון' להרים אחרים בגליל התחתון. זאת, בהסתמכם על  שני קטעים שונים אצל פלביוס: הקטע לעיל, המסביר את חלוקת הגליל לשנים; וכן קטע-המפתח היחידי בו נזכר העצמון בתור: "הרים שבלב הגליל, הנשקפים אל פני צפורי, והנקראים עצמון"[[21]] חוקרים אלה מניחים, כמוני,  שזיהוי הדידבה כעצמון הוא טעות, אך מחפשים הר זה 'בלב' הגליל התחתון… כיוון שציפורי נמצאת בגליל התחתון.

ואמנם: יש להתייחס לסוגיה העולה מן הקטע  בו מסביר פלביוס את חלוקת  הגליל לשניים: כאילו יש בו סתירה לקביעת מיקומו של העצמון כהר הנמצא בגליל העליון. היינו, כאילו מיקומו חייב להמצא ב'לב' הגליל התחתון דווקא.

סוגיה זו נידונה בהרחבה אצל יובל שחר בעבודת מ. א. שלו[[22]]. לדבריו: "כאזכור יחידאי נוקב כאן יוספוס בשם הר אסאמון [[23]] כזירת המערכה. החוקרים נחלקו בדעותיהם באשר למקור השם העברי ולהצעות הזיהוי".

במחקרו  מעלה י. שחר את כל ההצעות שהועלו במחקר אודות זיהויו של העצמון. מכל ההצעות מעדיף י. שחר את  זיהוי הר 'תורען' כ'עצמון' לדבריו: "התורען, בניגוד לדידבה, הולם ביותר את ההגדרה טבור או מרכז, הגליל. הגדרה זו עשויה להתייחס למקומו של האתר ביחס לגבולות הגליל(…)" כאן  מזכיר  י. שחר  את גבולות הגליל התחתון, כפי שהן מועלות בפלביוס (ספר ב. כ. ( 1 ) שחר מצמיד לכך פרוט מדויק של המרחקים בין ארבע הפינות של הגליל התחתון, (טבריה – כבול, כסולות – באר-שבע), לפי ציוניו של פלביוס. ואכן, כדבריו: הר תורען, נמצא ממש במרכז הגליל התחתון.

אני חולקת על עמדתו זו של י. שחר משום שאני סבורה שהקטע המחלק את הגליל לשניים אינו מחייב כלל שהמלה 'גליל' בקטע-המפתח בו מוזכר הר העצמון מתייחסת דווקא לגליל התחתון.  בפלביוס מצויה חלוקה זו של הגליל לשניים, לגליל תחתון וגליל עליון – במקומות מעטים בלבד: ברוב המקומות מתייחס פלביוס אל הגליל כאל יחידה גיאוגרפית אחת:  זאת – נמצא אפילו בהמשכו של קטע זה עצמו, ממנו הובאה  המובאה – [[24]] , כתוב שם: "ואם פיראה עולה על הגליל בשטחו, הגליל עולה על פיראה בכוחו; כי הוא מעובד כולו(…)" [[25]]  תופעה זו עצמה היא המקובלת בימינו: אנחנו מחלקים את הגליל לשניים, ל'גליל תחתון'  ול'גליל עליון', לצורך הסברים מסויימים, ובאותה עת -  מדברים על 'הגליל' כחבל ארץ אחד.

בעיקרו של דבר: אין לקבל את ההצעה לבחור בתורען כאילו הוא הר העצמון, באשר בהר זה חסרות, כמוהו כמו בהר דידבה, התכונות הטופוגרפיות-פיזיות (כמו מתלול משמעותי, מקורות מים, סבך של חורש להסתתר בו), תנאים המתחייבים למקום בו נערכת  מלחמת פרטיזנים כמתואר בקרב  שאת פרטיו אנחנו בוחנים.

ב. מי קבע, בראשית המאה ה- 19, את השם עצמון להר הג'רמק?

מדוע נקרא הג'רמק במשך תקופה ארוכה בשם עצמון? מי קרא להר בשם זה לראשונה ומי הפיץ אותו, עד-כדי שהפך להיות מקובל בכל הארץ? כנראה שבין 'אנשי צפת' לאנשי המדע, לדורותיהם – התקיים 'דיאלוג' שבמהלכו השפיעו הצדדים אחד על משנהו.

בפתח עבודה זו ציינתי שאת  'הר הג'רמק' קראו 'הר עצמון' במשך עשרות שנים. נשאלת שאלה: מי הוא שקבע שם זה?  הנחתי הייתה: היה חוקר שהבין את הפרק בפלביוס כמו שאני מבינה אותו – וממנו למדו הכל לכנות כך את הג'רמק. מי היה חוקר זה?

נסיונות  התחקות לפי הערכים: 'ג'רמק הר-ג'רמק', 'מרון הר-מרון', 'עצמון הר-עצמון',  בכתבי חוקרי ארץ-ישראל נודעים  יהודים ושאינם יהודים, וכן באנציקלופדיות -  לא העלה דבר. אך הנה: בספר  זאת הארץ של משה ברסלבסקי [[26]] מצוי הערך עצמון:  "מקרוב מתנשא העצמון הוא הג'רמק* הרם בהרי הארץ" וכאן, בהערה בשולי הדף:  "בטעות  נתאזרח השם "הר עצמון" כיום החלט לקרא לו "הר מרון".

לגבי השאלה: מי הוא שהנהיג בראשית המאה התשע-עשרה את השם עצמון – נמצאה לי, לבסוף, התשובה בקטע זה: "את השם "עצמון" להר ג'רמק הנהיג, כנראה, א. ספיר בספרו  "הארץ", הוצאת  "קוהלת", יפו, תרע"א. ספרים בני זמנו, עבריים ולועזיים, עדיין אינם משתמשים בו. גם ש. קליין, בספרו "ארץ-ישראל", וינה, תרפ"ב, עדיין משתמש בשם הערבי ג'רמק בלבד [[27]]

קשה להניח שכתוצאה מכך שבתוך ספר בעל אופי אנציקלופדי, של חוקר בשם  א. ספיר, הופיע הערך עצמון כהסבר לקרב המתועד בפלביוס, הושפעו כולם לכנות את הג'רמק 'עצמון'.  יש לשוב ולשאול  הכיצד הופץ השם עד היותו ידוע בין כל שוחרי ידיעת הארץ, מורים ומטיילים?

הלא היא כחידה!

'אגדות צפת'

בשלב זה פניתי לאחד מן החוקרים בני דורי, מיכה ליבנה מקיבוץ מעין ברוך. לדבריו (בשיחת טלפון), מקור השם 'עצמון' להר הג'רמק, הוא 'בזקני צפת'. שם בצפת, ישנן אגדות לפיהן יבוא המשיח, כשהוא גולש לו על חמורו הלבן במורד הר עצמון, והוא בא ממערב אל צפת, עם ערב.

אודה: אגדה זו היה בה מן המלהיב: שמא מכנים בצפת את הר הג'רמק בשם 'עצמון', מאז הימים ההם, בהם כינה אותו כך פלביוס?

ברור נוסף העלה: 'אגדות צפת' אמנם מתייחסות להר עצמון. אך, באותה מידה הן גם מתייחסות אל 'תבור' ו'חרמון' – כאילו הרים אלה 'יושבים' על הפסגות הסובבות את צפת. אפילו… אחת הגבעות מצפון לעיר צפת נושאת בפיהם את השם 'יודפת'…

לגבי אנשי צפת -  ניסיתי לבדוק כוון נוסף: כיצד הגיע אליהם השם 'עצמון' בכלל?  אותה מילה שהופיעה פעם יחידאית בכתבי פלביוס? שערתי: אין נוהגים בצפת לעיין בכתבים מדעיים, כמו ספריו של פלביוס. לכן חיפשתי ומצאתי את 'ספר יוסיפון', שהוא כאילו גירסה עממית של פלביוס. [[28]] אך בספר זה, על גירסותיו השונות, לא מצאתי כלל את הסיפור אודות הקרב על העצמון…

תקווה: בשלב זה הגעתי אל  אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו [[29]] אל תולדותיו של ישראל בק, שהיה רופא, 'מקורב למלכות' המצרית של מוחמד עלי, וחי שנים אחדותבכפר ג'רמק ליד פיסגתו של ההר. ואלה קטעים משם: "בימים ההם היו הערבים מכפר פקיעין שולטים על ערביי כפר ג'רמק (במורד העצמון, (הדגשה שלי - רחל ס.) לא רחוק ממירון) ולוקחים מס מיבולם בזכותו של החזק על החלש. בשמוע הג'רמקיים, שהרופא מקורב למלכות, הציעו לו את מחצית אדמתם, שידבר עליהם טובות לפני השליט… ומחצית הכפר עברה לרשותו. הוא בנה שם בתים אחדים, הושיב בהן משפחות יהודיות, הביא עזים מגזע משובח ואת ניהול המשק החקלאי מסר לידי בנו…

הרעש הגדול בצפת (כ"ד טבת תקצ"ז) החריב שנית את בית-דפוסו… הוא עצמו ניצל משום שפלח זקן בלתי-ידוע עיקב אותו בתחנונים להכין לו מיד תרופה למכאוביו, וכך נתאחר לבית-הכנסת למנחה, ובינתים רעשה האדמה ורוב המתפללים נהרגו בהיותם צפופים בבית-הכנסת. – לפי האגדה נעלם החולה הערבי מיד, וזה היה אליהו הנביא….

אחרי הרעש התיישב עם משפחתו בג'רמק… בתקצ"ט ביקרו אצלם בכפר משה ויהודית מונטיפיורי (ההדגשה במקור, רחל) בדיוק בעת הכנסת בנו בכורו של ר' ניסן בק, שמואל, לבריתו של אברהם אבינו, ומונטיפיורי נתכבד בסנדקאות…

כשחזר השלטון הטורקי לארץ בשנת 1841 … אנשי כפר פקיעין חזרו להשתלט על אנשי כפר ג'רמק וגם על האדמה והבתים שלו, הוא ומשפחתו נמלטו אל ידידם בכפר סמוך ומשם עלו ירושלימה."

ובכן, לפנינו סיפור היסטורי…

אך מתברר שביומנה של יהודית מונטיפיורי, מספרת יהודית על ביקור בכפר 'זאראמיק', ואינה מזכירה את השם  'עצמון'.

חיפוש בסיפורי תיירים ל'ארץ הקודש'.

לפיכך פתחתי בחיפוש אצל מטיילים בארץ-הקודש במהלך המאות האחרונות (ישנם רבים כאלה) בתקווה למצוא מי-מהם ביקר באזור ויזכיר בדבריו ביקור בג'רמק. מרתק לעקוב אחר מסלולי התיירים והתרשמותם מאשר ראו: קיוויתי להגיע אל חוט, שלפיו נוכל לדעת: האם 'אנשי צפת' הכירו או לא הכירו את כתבי פלביוס ודרכו את הקרב בעצמון?!

בחוברת אריאל "תור הזהב של ספרות הנוסעים לארץ ישראל" בפרק על וילסון[[30]] נמצאה תשובה: "יהודי צפת מאמינים שהעיר קיימת מאז חורבן ירושלים. זוהי לדבריהם, העיר הנזכרת על-ידי יוסף בן מתתיהו (ההדגשה שלי, רחל) בשם יודפת. יהודים רבים נמלטו אליה לאחר החורבן והורשו לגור בה באין מפריע. משום כך, הם מוסיפים ואומרים, נחשבת העיר למקודשת(…) שבסביבתה יופיע המלך המשיח וימלוך ארבעים שנה לפני עלותו לירשלים". אציין: מצאנו כאן שיהודי צפת אכן הכירו, כבר לפני  150  שנה את כתבי פלביוס. כדרכם של אנשים מהימים ההם, יהודי צפת מערבבים מידע עם אגדה, כך הם 'קרבו' אליהם  מקומות שונים: את המונח 'עצמון', הכירו מפלביוס  – ישירות מהמקור היווני, או, מפי  החוקרים שפקדו את  צפת. כנראה – הם  שהפיצו את השם 'עצמון', ואולי גם ראשית הבלבול עם נושא יודפת – יהודי צפת החלו בה.

(האם אפשר להניח שלאחר מכן,  אנשי העליות  הראשונה והשניה, בראש-פינה, שמעו מיהודי צפת  והפיצו בארץ את השם עצמון?).

הגליל בשנת ת"ש

המפה מתוך "הידעת את הארץ" ליוסף [31]

ג.  עצמון – והחשמונאים

נקודת מפנה ערכית: בשיחה שקיימתי עם החוקר זאב משל, לשאלתי האם ידוע לו מי קבע בעבר את השם 'עצמון' לג'רמק, השיב לי: אינני יודע מי קבע. אך אני יכול לספר לך משהו על הנושא. היה בדבריו עניין רב. לכן ביקשתי שיגיש לי ממצא זה בכתב. ואלה הדברים במכתב, כלשונם:

"זאב משל                          18.3.2000

הר עצמון, זיהויו והחשמונאים – קשר אפשרי?

רחל סבוראי  שלום.   להלן הרעיון.

השם חשמונאים נכתב ביוונית (יוספוס)

אסמונאים שמשמעותו  – אצמונאים או

עצמונאים. הצורה השניה סבירה יותר.

אם אכן אזי תתעורר השאלה אם יש קשר

בין שם זה לשם עצמון ולהר עצמון. לדעתי

קיימת סבירות מסוימת להשערה שהחשמונאים אימצו

לעצמם שם הקשור לאזור מלחמת הגרילה

בארץ ישראל שהוא הגליל העליון, בעיקר לאיזור

הגבוה והמיוער עד היום – הקרוי בימינו 'הר מירון' וסביבתו.

לוחמי חופש שהתרכזו שם קראו אולי לעצמם ע"ש

ההר הגבוה שבאותו אזור,  הקרוי היום 'הר מירון'

אך הוא הוא הר עצמון. האם התרכזו באזור

זה לוחמי חופש כבר בראשית תקופת שלטונו של

בית סלווקוס, כלומר מעט לפני פרוץ מרד החשמונאים

המסורתי?   האם הייתה שם תנועת גרילה עוד

בשלהי התקופה הפרסית ובראשית התק' ההלניסטית?

יש לחקור שאלה זאת כדי לבסס את הרעיון הנ"ל.

בברכה

זאב משל

נ.ב

מן הראוי לציין שבהיותי סטודנט צעיר שוחחתי על כך קצרות

עם פרופ' מנחם שטרן , שהיה אז מורי. שאלתיו למקור השם "חשמונאים"

והעליתי את הרעיון.  תגובתו הייתה "רעיון מעניין".  ז. מ.

ניצבות לפנינו כאן שתי סוגיות, המשתלבות זו בזו:

1. האם היווה גוש הרי הג'רמק מקום ללוחמי גרילה, במשך דורות?

('מעולם', בלשונו של פלביוס )

2. האם יתכן ששם ההר 'עצמון' – (לשון אחר: 'חשמון')

אומץ ע"י המכבים להקרא 'חשמונאים'?

נפרט: האם היו בגליל לוחמים שאולי בחרו בגוש הרי הג'רמק כמקום לוחמה?

תחילה נשוב אל פלביוס, המשמש לגבי תקופתו  מקור ראשי לאינפורמציה:

"אף על פי שגודל שני החלקים האלו מוגבל כל כך, והם מוקפים עמים נכריים – הדפו תמיד כל ניסיון התקפה. הגליליים הם אנשי קרב משחר ימיהם, ותמיד מרובים; מעולם לא היו חסרים לא אומץ לב של אנשיהם ולא אוכלוסיה, כי הארץ רחבת ידים ועשירה במרעה[[32]] נראים הדברים שפלביוס מגדיר את אנשי הגליל – בתור מי שהיו מוכנים להיאבק לחירותם 'משחר ימיהם'  וכן 'מעולם'. לאיזה תקופות מתייחסים הדברים והאם יתכן להניח שבטרם היו המכבים היו כבר 'הגליליים' ידועים כאנשי מלחמה – כדי-כך שהמכבים אימצו את השם עצמונאים (חשמונאים) בתור שמם?[[33]]

מכל העובדות האלה נראה לי שיש להסיק: הגליל, במרחב הכפרי שלו – לא פסק מעולם מלהיות מיושב בעיקרו בבני ישראל. כמו כן נשמר הקשר  עם יהודה – כל אותן תקופות.

כאן נשוב לסוגיה: לאיזו תקופה מתאים תיאורו של פלביוס את 'הגליליים' כלוחמים?

בימי מלכות ישראל, היו המלכים יוצאים בראש צבאם להגן על הארץ[[34].] לפיכך, יש לייחס את התיאור של 'הגליליים' כאנשים עצמאיים, הלוחמים לחירות ארצם – לתקופה, שבין כיבוש הגליל בידי תגלת-פלאסר לבין כיבוש הגליל בידי המכבים: מגלות שומרון בימי 'בית-ראשון' -  ועד  ימי המכבים (בכך, אני מרחיבה את התקופה בה אפשרית לפי זאב משל, מלחמת גרילה בגוש הרי הג'רמק).

נשים-לב למצב: ארץ-הגליל מיושבת רובה-ככולה ע"י אנשים משבטי ישראל, היושבים בעריה ובכפריה כבר מאות שנים. צבאות זרים של ממלכות חולפים בשטח, תוך מלחמות ביניהן (אשור, בבל, יון, ופיניקיה היושבת-קבע, ממערב). או-אז, כאשר האוכלוסייה מתקוממת כלפי השלטון (בפני מסים כבדים או הגליה) -  הופכים הגליליים ללוחמים.

כאן ההסבר להתפשטות המכבים על פני הגליל בתנופת-כיבוש אחת. זהו גם ההסבר  לעובדה שאחרי ההרס הנורא של ארץ יהודה בתום מרד בר-כוכבא – הופך הגליל לחבל היהודי הגדול ביותר בארץ ישראל, למשך מאות השנים הבאות.

לעניות דעתי: ההסבר למהירות ולשלמות בה הפך הגליל יהודאי, בכך שהאוכלוסייה 'הנשארת' משבטי הצפון – התאחדה עם אחיהם היהודאים (תהליך שהחל בסוף ימי בית ראשון, בימי המלך יאשיהו).

כאשר נכבש הגליל ע"י יהודה-אריסטובלוס (נכדו של שמעון המכבי) יתכן וכבר התגבשה  בגליל מסורת בדבר מחוז-חפץ הלוחמים שהיו מתלקטים בגוש ההר הגבוה, שהיה מכונה  'העצמון'.

נמלכו 'המכבים' – ובחרו לעצמם את השם: 'עצמונאים'.

באנציקלופדיה העברית כתוב:  הערך: "חשמונאי, בית- "[[35]]  "שושלת כהונה גדולה, נשיאות ומלוכה בישראל בתקופת בית שני (המאות 1-2  לפסה"נ). הח'(שמונאים) היו מנהיגי ההתקוממות  היהודית בשלטון היווני-סורי במאבק למען  דת-ישראל – ואח"כ למען השחרור הלאומי; בהנהגתם הצבאית והמדינית הושגה עצמאות ישראל והורחב תחום השלטון היהודי על כל א"י, שבה שלטו בני ח'(שמונאי)  3 דורות.

(…)מוצאו של השם ח'(שמונאי) – שבו הם נקראים במקורות התלמודיים אינו ידוע."  [[36]]

ובכן: באציקלופדיה העברית כתוב: מקור המילה 'חשמונאים' אינו ידוע !!!

תמיד ידענו כולנו: 'מכבים', מלשון  – 'מי כמוך באלים ד'". או מלשון 'מקבת'.

אך,  כלל לא שמנו אל לבנו – שאין פרוש למונח 'חשמונאים'.

אולי, נמצאה לנו כאן התשובה?

פרק IV:   אחרית דבר

אחזור על דברי במבוא: בארץ ישראל , במרחביה ההיסטוריים-גאוגרפיים, יש חשיבות לאיתורו הנכון של כל מקום הנזכר בכתובים: כל ההיסטוריה מקופלת בהם.

בעבודה זו התחקיתי אחרי  שמות ההר ג'רמק: עצמון או מירון.

לעניות דעתי טעתה 'ועדת השמות הממשלתית' בהסבת השם. הייתה זו הליכה אחרי שם מקובל בימינו, בלא להתעמק במקורות ובהשלכות: מקומה ההיסטורי של מלחמת מי-מרום, מאין באו, היכן התכנסו ולאן נסו הכנענים?  ובסוגיה השניה: היכן העצמון בו תרחש הקרב של הלוחמים ברודפיהם הרומאים?  – על אלה  היה   המעקב.

מחקר זה מתייחס לנקודות הבאות:

1. 1.         לא ייתכן שהדידבה זהה ל'עצמון' של פלביוס.
2. 2.         גוש הרי הג'רמק מתאים להיות העצמון מכל בחינה שהיא.
3. 3.         מרון המקראית היא מרון-א-ראשֹ,  והיא גבול הגליל העליון שמציין פלביוס.
4. 4.         אין זה סותר את העובדה שמירון של ימינו היא 'מירון' של שמעון בר-יוחאי.
5. 5.         לא ברור מהו מקור השם 'עצמון' לג'רמק: האם זה שם קדום שנשמר בצפת עוד מימיו

של פלביוס?

1. 6.         ייתכן שמקור השם חשמונאים הוא השם 'עצמון' – לוחמי גרילה שהיו בגוש הג'רמק- העצמון.

[כאשר חוקר כמו מנשה הראל, מתייחס אל מירון העכשווית כאילו היא מקום הקרב שהתרחש במי-מרון - הוא מתעלם מפני השטח, ההררי והטרשי (עד לעת החדשה בה נפרץ שם כביש מודרני - לא היו כלל דרכים עתיקות באזור מסולע זה) [[37]]

משל נוסף: אצל ד"ר י. נ. שמחוני, המתרגם הראשון של פלביוס  – מצויה הבהרה שיש בה עניין לכאן:  ב'הערות ובאורים', עמ' תלט, כתוב: "י"א כשמוע צסטיוס על-דבר המגפה שנגפו היהודים את צבאו בגליל, שלח שמה חיל חדש תחת פקדת צסניוס גלוס, וזה נלחם עם היהודים ליד הר עצמון. אין זה הגבוה בכל הרי הגליל, הוא ההר הנקרא עכשיו בשם  ג'בל ג'רמק, בקרבת צפת, כי אם הר אחר בקרבת צפורי, כמבאר כאן. המורדים נמלטו, כנראה, אל המערות, שנזכרו למעלה (ספר א, ט"ז, ד,)." ובכן: 'המערות שנזכרו למעלה'  – הן המערות הנמצאות בצוקי הארבל, מערות המתוארת שם בהקשר לקרב שניהל הורדוס נגד יושביהן… וכאשר טעה המתרגם בהנחתו שאין העצמון בג'רמק אלא ב'הר אחר בקרבת צפורי', הריהו מחפש מקומות מסתור לשרידי הלוחמים בקרב ההוא. אבל מחוסר מקומות מסתור כאלה בגליל התחתון, הוא 'שולח' את הלוחמים לברוח מהלך קילומטרים רבים, בארץ המישור, מפני הרוכבים השועטים בעקבותיהם.]

כך טעות מולידה טעות.

כאמור, במחקרי  זה איני מציעה להחליף מחדש את שמו של גוש הרי הג'רמק מעצמון למרון. ארבעים שנה עברו והשם קיבע עצמו 'על כל לשון'.

יחד עם זאת, אני מקווה שמי שיקרא את עבודתי – תהיה לו 'מחשבה שניה' בנדון: כאשר יעמוד המדריך בפסגת הג'רמק ויסביר לשומעיו את מה שרואות עיניהם… אני מקווה שיצביע על 'ג'בל מיירון' הנראה מצפון ויאמר לשומעיו ששם התרחשה מלחמת מי-מרום.  וכאשר יעמוד המסביר ליד הבית הנטוש בציפורי – יצביע על קיר הרי הגליל העליון הנשקף מולו. ויספר שם את סיפורם של הלוחמים הפרטיזנים, בקרב מול הרומאים.

אם חלק  מיודעי הארץ הזאת יקראו את ממצאי ויקבלו וינחילו  אותם  לשומעיהם – והיה זה שכרי.

[2] בענין  זה אני מסתמכת  בעיקר על  מחזור הרצאות  של גדליהו אלון בשנת  1947 , שבמהלכן הסביר

שפלביוס גרם לנו לטעווות רבות  לגבי תקופת המרד ברומאים. ואילו שמריה גוטמן היה טוען לדיוק הרב בהסברים

הגיאוגרפיים של  פלביוס.

[3] בתנ"ך מצוי שם זה 3  פעמים , במדבר לד, 5-4 / יהו' טו, 4 – אך  בכולן, הכוונה היא למקום בנגב, ככל הנראה לעיר

קסימה. ואין מקום זה נוגע לענייננו.

[4] יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), מלחמת היהודים . תרגום חדש ומלא: חגי, שמואל, ירושלים, תשכ"ז . ספר שני,

פרק יח, 11 . יש גם תרגום אחר לספר:  יוסף בן מתתיהו (יוסיפוס פלביוס)   תולדות  מלחמת היהודים עם הרומאים ,

תרגום ד"ר י. נ. שמחוני, 'מסדה, תל-אביב, תשי"ז- 1967 . במקרים בהם יהיה שוני משמעותי בתרגום פסוק שאצטט –

אוסיף ציון: 'לפי תרגום  שמחוני'. עם זאת: את ציון מראי-המקום מתוך המקור היווני של פלביוס – אביא  לפי הנוסח

של המתרגם חגי (הסעיפים ממוספרים אצל חגי במספרים בתוך סוגרים ולא כמו אצל שמחוני – באותיות), וזאת, כיוון   ששני התרגומים נעשו מתוך מקור אחד.  – רחל.

[5] במקרה זה כתוב בתרגומו של  חגי 'הרים' אך פרופ' ישראל בן -שלום בדק, לפי בקשתי,את  המקור היווני, ומצא שכתוב שם  'הר'.  -רחל.

[6] שם, שם, ספר ג', פרק  ז, סעיפים (7 ), (8), (26). (ההדגשות שלי – רחל).

[7] שם, שם, ספר ג, ו, (1).

[8] שם, שם ג, ז, (3)

[9] מסתבר לי, הכותבת, ככל שביכולתי להבין ולשחזר את מהלך הקרב הזה.

[10] בטיולים בגליל עם מורנו משה כרמי – עלינו במתלול זה: מהכפר ראמי ועד אל פיסגת החידר (הר אדיר) עליה זו

הייתה זכורה לנו כעליה הקשה ביותר שעלינו בטיולינו בגליל. המסייר הנודע ויקטור גרן מתאר את העליה הזו,

מבקעת-בית-הכרם, צפונה: "אתה נאלץ לעלות בהם בדי עמל בהחזיקך את הסוס ברסן(…) ברם, לאחר שהתגברת על

הקשיים האלה והגעת תשוש ונושם ונושף אל הפסגה המיוחלת"(…) [גרן, ויקטור, תיאור ארץ ישראל ,  כרך שישי,

הגליל, תרגום חיים בן-עמרם  ירושלים. תשמ"ה, עמ' 52.

[11] ביטוי מתאים במיוחד למתלול זה. מצאתיו בברסלבי (ברסלבסקי), הידעת את הארץ ו', עמ' 176  למעלה.

[12] לשם הפרדה אנקוט במילה 'מירון' עם יוד – לזו העכשוית, ו'מרון' נטולת יוד – לעתיקה.

[13] ספר יהושע הוא ספר שנתחבר מאוחר יותר ממקום סידורו בנביאים ראשונים.  זאת, בהסתמך על ממצאי  'חקר

המקרא'. ראה: אנצ' מק' ג, תשכ"ה, ערך 'יהושע', מ,ד, קאסוטו: "(ד) רשימת המקומות של מלכות יהודה, השייכת

לימי יאשיהו" טור 546 ; שם, שם, ייבין, ש, "מכל מקום ברור שאין להקדים את סדרת הפרקים הנדונים לימיו של

יהושפט, ומסתבר יותר שנעשה בזמנו של חזקיהו". טור  564. בפרק יא ביהושע, מחציתו הראשונה של הפרק –

מלחמת מי-מרום היא ריאלית. ואילו החלק השני המתייחס לכיבוש אזורים נוספים, "את ההר ואת כל הנגב(…)" –

אלה אין בהם שום ריאליה.

[14] י, אהרוני, ערך 'מרום, מי-מרום', אנצ' מק'  ה,  טור 454-451 .

Garstang, J. “Joshua Judges”, London, constable Co Ltd, 1931  [15]

[16] בתרגום שמעוני. כאן "באר שבע", ויש לקבל נוסח זה כי שם המקום בערבית "תל-שבע".

[17] ספר שלישי ג' (1))

[18] ראה דיון נרחב בנדון: ספראי שמואל וזאב  "בית ענת" סיני ע"ח, תשל"ו, עמ' יט-לד .

[19] שם, שם, ספר ב, כ, (6) בתרגום שמחוני. ברשימה זו מירון ולא 'מירו'. נראה לי שקביעתו בנדון נכונה.

[20] [לכאן  יש   להזסיף: החוקר צבי אילן גילה וחפר את הישוב העתיק 'מרוס'. החוקר הניח שמצא את מרון הקדומה: הוא מפרט את הטיעונים מדוע מירון העכשווית אינה מתאימה להיות מרון התנ"כית. אבל, מרוס, עם שהיא מהווה מימצא חשוב כישוב מן 'הבית השני'  - תקופתה מאוחרת ואינה מתאימה להיות מרון, של הכובשים הקדומים ממסופוטמיה, כי אין בקרבתה ממצאים ארכיאולוגיים קדומים. כמו-כן אינה מתאימה  לתאור 'גבולות הגליל' של פלביוס: מפני שאינה ישוב גבול, וצפונה ממנה נמצאת גוש חלב. ( אילן  צבי  ועימנואל דמתי, מרות, הכפר היהודי הקדום, החברה להגנת הטבע, תל-אביב,  תשמ"ח -  1987 ) ]     

[21] שם, שם, ספר ב, יח, (11).

[22] שחר, יובל,  "מלחמת החורבן בגליל",  תל-אביב,  תשמ"ז  – 1987 .

[23] השם ביוונית:

[24] ספר ג,  ג, (1)

[25] שם, שם, (3)

[26] ברסלבסקי, משה, זאת הארץ, מהדורה שניה, עם-עובד, תל-אביב, תשי"ז, עמ' 232.

[27] ברסלבי (ברסלבסקי) יוסף, הידעת את הארץ,  ה, ישראל, תשכ"א, עמ' 17 , הערה 9. ולהלן, שם: "ברם, את הזיהוי

ג'רמק -עצמון  הציע SEPP במחצה השניה של המאה הי"ט. הוא מובא בספרו של G. BOTTGER, TOPOGRAPFHISCH

- HISTORISCHES LEXICONZU DEN SCHRIFTEN, ערך ASAMON

וכיון שא. ספיר מציין בביבליוגרפיה שלו גם את ספרו של בוטנר, הרי קרוב לוודאי שהושפע מזיהויו של  SEPP ,

המובע באותו ספר, כשם של העצמון לג'רמק" עצמו.

[28] פלוסר, דוד, ספר יוסיפון, מוסד ביאליק , ירושלים, תשמ"ה, "תפוצתו של ספר יוסיפון" עמ' 74-54

[29] תדהר, דוד,  "ספרית ראשונים" כרך א', תל אביה, 1947, ע"מ 59

[30] חוברת אריאל 47 ,  1987  -תשמ"ז ,  ג'ון וילסון, 1843 ,  עמ' 101 .

[31] מפה זו נבחרה מפני שהשם 'עצמון' מתנוסס בה במרכז פסגת הג'רמק, לפי מנהג אותם ימים. בוצעו במפה שינויים:

נמחקו מרבית היישובים הקיימים בימינו והושלמו פרטים הנוגעים לעניננו:

1. מלחמת בני מרון: המקומות מהם באו הכנענים ומהם ברחו.
2. גבולות הגליל: הגליל התחתון – כבול-טבריה; כסולות-באר שבע.

גבולות הגליל העליון: תלה-בקע; באר שבע-מירון (?)

1. אפשרות קו עין בין 'הר עצמון' כ"נשקף אל ציפורי":

ציפורי     רכס נטופה    רכס חזון כמון    מתלול הר ארי-הלל

300 מ'        550 מ'           590 מ'                1050 מ'

[32] [שם, שם, ספר ג, ג, (2 ). בתרגום שמחוני, נאמר בסעיף זה: "בכל-זאת עצרו יושביהן בכל המלחמות את האויבים

לעלות על הארץ" ].

[33] לבחינת  הרעיון לקשר בין השם "עצמון" ל"חשמונאים" יובאו  כאן 'ראשי פרקים' של האירועים בגליל, בתקופות   הרלוונטיות:

1. בימי ממלכת-שלמה נכלל הגליל כולו בתחומה. (המלך שלמה מוסר למלך צור שטח, בגליל המערבי, הכולל עשרים ערים, ונקרא שמו – 'ארץ כבול'.
2. בימי רחבעם, עם פילוג הממלכה – נשאר כמובן הגליל כחלק של 'ממלכת ישראל', שבירתה בשומרון.
3. אימפריית אשור מביסה את מלכות ישראל בשני שלבים: החלק הצפוני, הכולל את הגליל כולו, נכבש בידי תגלת-פלאסר. חבל זה מתנתק מממלכת ישראל, והופך 'פחווה' אשורית. בשעת כיבושו נעשית הגליה מאד מוגבלת: מחמש עיירות בלבד – מגורשים מכולן יחד, בערך שלושת אלפים איש (גברים בלבד).
4. הגליית שומרון, מתבצעת אחרי  11 שנים, אחרי מצור כבד על העיר שומרון. בהגליה זו הולכים בגולה 28000  נפש, מן העיר שומרון לבדה. במקומם של הגולים מובאים אנשים ממקומות רחוקים. עם התנחלותם בשומרון, מתאחדים אלה המיובאים עם הישראלים והופכים יחד להיות 'שומרונים' (מאז עד ימינו).
5. ממלכת יהודה מקיימת – לאחר נפילת שומרון – קשר הדוק עם הגליל, עם 'שארית הפליטה' של עשרת השבטים, שברובה נשארה על אדמתה: חזקיהו מזמין את שבטי הצפון להשתתף בחג הפסח. בין הבאים, משבט אשר  ומשבט זבולון (דה"ב ל, 1; 11 ). המלך  אמון (מל"ב, כא, 19) והמלך  יהויקים  (מל"ב, כג , 36) הם בנים לנשים שבאו מכפרי הגליל.

בימי גלות בבל מתקיים כנראה קשר בין הגולים מירושלים, לבין הגולים, בני שבטי הצפון. קשר הנמשך עד ימי

שיבת-ציון, בה עלו שרידים גם מעשרת השבטים. מתוך אנצ' מק' כרך ב', ערך  'גלות' י, א, זליגמן.  והערך 'גלות

אשור' , א. מלמט, עמ' 500-496.  וכן: פוקס, גדעון "היישוב היהודי בגליל למן הכיבוש האשורי ועד סיפוח הגליל

למדינה החשמונאית" בית מקרא,  תשרי-כסליו תשמ"א ושם חומר נוסף.

[34] ראה:מלכים ב', כב: אחאב יוצא בראש צבאו למלחמה על רמות גלעד.

[35] אנצ' עברית, כרך  18 , טור    167-6 . חתום מ. – מערכת.

[36] פלביוס כותב (קדמוניות היהודים, יב', ו', א – 26): "מתיתיהו בן יוחנן בן שמעון בן חשמונאי"

תוספת השם חשמונאי, שאינה נזכרת בספר מקבים, במקבילתו – נראה שאינה היסטורית, אולי לכן אינה מובאת כמובאה האנציקלופדיה העברית.

[37] הראל, מנשה, אלה המסעות בישראל, כרך ראשון,  "עם-עובד", תל-אביב, תש"ח 1960. עמ'    184/3 .

ראו עוד על רחל סבוראי :

רחל מספרת על המסע לסלע אדום

עוד'ראיון עם רחל על הסלע האדום

ספי בן יוסף מעלה ספקות

רחל סבוראי על רחל

רחל סבוראי על יעל פרץ

רחל על מצב הקיבוץ כיום

אחת שהלכה ושלושה שחיברו

מכורה לחיפוש אחר מחברי התנ"ך

הר מירון .צילמה מזל אלקלעי.

ג'ון מקסוול קוטזי סופר דרום אפריקני

חוקרת הספרות מלי רול בודקת יצירה ספרותית מארץ שאותה אנחנו לא כל כך מכירים מבחינה ספרותית ,ארצו  של נלסון מנדלה –דרום אפריקה.

קריאה באוטוביוגראפיות מאת הסופר ג'ון מקסוול קוטזי

מאת ד"ר מלי רול

באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת ובתחילת המאה העשרים מפרסם הסופר הדרום אפריקאי ג'ון מקסוול  קוטזי טרילוגיה אוטוביוגרפית (נערות, עלומים וימות החמה).  בחירתו של הסופר, מהקובע את סדר היום הספרותי והחברתי במולדת, בז'אנר של סיפור החיים המבוסס על התחייבות בלתי מוצהרת של המספר לגולל את קורותיו, נעשית על רקע הקמתה של וועדת האמת והפיוס ברוח משנתו הפייסנית של הנשיא נלסון מנדלה. הוועדה הוקמה בשנת  1994 מכוח "החוק לקידום איחוד לאומי ופיוס", וניתנו לה סמכויות שיפוטיות.

על רקע המהלך הפוליטי בארצו מתאר קוטזי בטרילוגיה האוטוביוגראפית שלו ילד או נער ומאוחר יותר גם גבר שעולמו ה"ספרותי", שהוא בדרך כלל הרואי וטעון ערכים מוסריים, נתון באיום מתמיד. סיפור החיים של הדמות הזו – בת דמותו של המחבר – מתפתח, בשלוש היצירות  נשמע  אמנם קול נרטיבי שמציע שפע של תיאורים חלקיים אשר מתחלפים בזרם של רגעים אקראיים, אך נדיבות זו של תיאורים מעוררי פחד מוצעת כהתעלמות מיסודות סמויים התוססים "באיזורי עיוורון" של המספר.

את המושג "איזורי עיוורון" תבע מבקר הספרות פול דה מאן בספרו "Blindness and Insight". דה מאן טוען כי בכל כתיבה ספרותית ופרשנותה ובכל פעולה לשונית קיימים איזורי עיוורון של הכותב להנחות היסוד שלו לגבי המציאות ולגבי משמעות כתיבתו. נקודת המוצא של דה מאן היא שהלשון אינה מסוגלת לספק תיאור הולם, עקבי ולכיד של כל האספקטים במציאות. עוד הוא מדגיש שאי אפשר להכפיף את פעולת הלשון למשמע מלא ולהכרה אנושית.

בזרם האירועים הלא לינארי המופיע בסיפורי החיים הנדונים, המספרים אינם מודעים ל"איזורי עיוורון" שבהם תוסס יצר של אלימות כלפי האחר וגם כלפי ה"אני". אך אדיו של היצר הזה מחלחלים לנפשו, למשפחתו ולחברה של המספר, והוא סובל ממנו, אך אינו מזהה אותו.

ב"רשת" של רגעי הסבל מתוארים בשלוש היצירות האוטוביוגראפיות הללו מצבים ארכיטיפיים שמתגבשים למיתוסים "סדוקים" ומתפרקים מיד למיתוסים אחרים. במעברים בין המיתוסים הרעועים הללו בולטות מחוות גוף או הבעות פנים שהן אמירות לא מילוליות והן סוללות את עקבותיו של "איזור עיוורון" של המספר.

סיפור החיים אצל קוטזי אם כן מתפתח מתוך פרספקטיבה של אישיות מספרת  שמתגבשת מתובנות העולות מלשון הסיפור מעבר לדמות המספר, והיא אינה מספקת ואולי אף אינה מסוגלת לספק תיאור שלם לחוויותיה למרות נדיבות לשון הסיפור. אישיות זו מטלטלת בין חיים תחת שליטתם של כוחות אלימים התוססים ב"איזורים עיוורים" והיא אינה מודעת לעוצמתם לבין כוח החשיפה של לשון הסיפור.

ההיטלטלות של האישיות המספרת בין "עיוורון" לבין הלשון בסיפור המסגירה אתרי כוח הרסני מעוררת במהלך הסיפור וקריאתו תנועה של גילוי וכיסוי של יסודות מאיימים.  הסיפור במובן זה הוא ניסיון להתמודד עם הדחקה של גורמים למועקה שקשורה בשושלת משפחתית וחברתית בעלת צופן גנטי המכיל מנגנון השמדה עצמית. האישיות הכותבת  מתגבשת בסיפור כמי שמתמודדת עם יצר אלימות מובנה בתוכה. היצר הזה מסתבר אינו מתכלה אלא מזין את עצמו ביחסי גומלין בין ה"אני" וה"אחר".

האישיות הכותבת בטרילוגיה של קוטזי מנסה "לצאת" מתוך הרצף הגנטי הזה תוך אזכור מאפיין מיתי של אופציית הקורבן ויצירת כת חדשה המתגבשת סביב סירוב לגרום עוול לאחר.

כבר בנערות :תמונות מחיים קרתניים א' (1997), ספרו האוטוביוגרפי הראשון, מתוארים פחדיו וחרדותיו של הילד ג'ון על רקע חיי היום-יום בשנות ה-50 בעיר ווסטר שליד קייפטאון – השנים הראשונות של שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. האירועים המסופרים- לא בגוף ראשון- מופיעים כממואר – קטעי זיכרונות הנקשרים זה לזה, לעתים באופן אקראי וארעי.

גם בספרים האוטוביוגרפיים הבאים מתוארים אירועים המאיימים על שלוות נפשו של הגיבור, הכרוכים בגילויי אכזריותה של החברה שבה גדל. ככל שג'ון בן דמותו של המחבר קוטזי מתנגד לגילויי האלימות שעולים סביבו, כך "מתפרקים" בסיפור שני כללי הברזל של הכתיבה האוטוביוגרפית: הדיבור בגוף ראשון, ומסירת עובדות אמיתיות.

בנערות נקשרת חרדתו של הילד ג'ון לאירוע בו הוא צופה באימו האהובה, העוקרת את לשונותיהן של התרנגולות. "אימו אוחזת איפוא את התרנגולות זו אחר זו בין ברכיה, לוחצת על לסתותיהן עד שהן פוערות את מקוריהן, ובחוד של סכין קילוף מנקרת בלשונותיהן. התרנגולות מצווחות ונאבקות ועיניהן יוצאות מחוריהן". דווקא התיאור הנטורליסטי הזה מרמז על איזור עיוורון שבו מוסתר שבר בעולמו של הילד, שניסיון חייו הקצרים אינו יכול לגונן עליו. אפשר לראות ברגע זה את תחילתו של תהליך התפוררות של רגש שייכות למשפחתו האהובה. סיפור היזכרות ברגע טראומתי זה מעורר רגעים מושתקים של אימת ילד קטן הצופה בפגיעה בבעלי חיים ואינו מסוגל להביע את תחושותיו.

באותו ספר מתוארים גם אביו ודודו של ג'ון הילד, כאשר הם "נזכרים בבוקרי חורף קרים שבהם היה המקל מעלה פסים כחולים בעכוזיהם, והעקצוץ הזה היה נשאר ימים תמימים בזיכרון בשרם". האב והדוד, כמו גם האם, מתגלים כמי שמסוגלים אפילו ליהנות מגילויי סאדיזם, כמו ינקו את האלימות עם חלב אמם. לעומתם, ג'ון הילד פוחד להביט במקלות הללו. הפחד מראייתו של מעשה האלימות ומדיבור על חילול הגוף מתפתח לחרדה מפני פעולות יומיומיות כגון תספורת, איחור לבית הספר או עלייה לרכבת הלא נכונה. ובהמשך לכך, אותה חרדה היא שמאלצת אותו לשמור את האלימות שהוא חווה בבית הספר בסוד מפני ההורים. בהפסקה הוא נגרר על ידי התלמידים האפריקאנרים הגדולים ממנו לפינה, ושם הם מחדירים לפיו זחל ירקרק תוך כדי תחנוניו לרחמים. הוא גם נזכר שבביתו הקודם בקייפטאון הוא צפה בהכאתו של המשרת הצבעוני על ידי השכן האנגלי, רק משום שהעז לברוח.

רגעים אלה ואחרים מעוררים אצל הילד פחד מפני גופו-שלו, על רקע ההבנה העמומה שנקמתם של הסובלים היא אפשרית. תחושת האיום על הגוף והשתקתה וכן תחושת הניכור ממנו מתגבשות לכלל תודעה פוליטית, והפעם היא נמסרת מנקודת ראות משולבת של ילד ושל אדם בוגר. "דבר אחד הוא ידע בביטחון: אדי לא ירחם עליו" – אדי הוא המשרת השחור של שכנו האנגלי, וג'ון יודע שגם אדי עצמו ינהג באכזריות אם יתאפשר לו. התמונות הללו מציירות תודעה של אדם בעל רתיעה מכוחנות כלפי החלש ורגישות מוסרית גבוהה, אבל בה בעת בתודעה זו נחשף גם איזור עיוורון לתיעוב עצמי המתגבר והולך בו עם השנים.

גם בעלומים:תמונות מחיים קרתניים ב' (2002), המגולל את תחושת הנחיתות הגופנית של ג'ון הנער, ואת נטישתו את דרום אפריקה, נמסרים האירועים בגוף שלישי. בספר זה עולות תמונות מחייו של ג'ון בהיותו סטודנט באוניברסיטת קייפטאון, וכן בהיותו מתכנת מחשבים בלונדון. ללונדון הוא הגיע לאחר שנאלץ לעזוב את מולדתו, שבה אין אפשרות "להאמין שיש באויר די חמלה כלפי השחורים וגורלם, די רצון לנהוג עימם בכבוד, לפצותם על אכזריות החוקים, כשהקרקע מתחת לרגליו ספוגה דם ותהום היסטוריית הנחשלות העצומה הומה מזעקות זעם". הוא מסרב להצטרף לצבא האפרטהייד ומגיע למסקנה: "הוא לא היה יכול לשאת זאת. הוא היה חותך לו את ורידיו. רק אפשרות אחת לפניו: לברוח".

בתקופה זו של חייו ג'ון חי כדרום-אפריקאי בודד בלונדון, על רקע הפגנות ערות של פעילים פוליטיים נגד משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה. גם בתקופה זו, התנגדותו של ג'ון לנרטיב הלאומי של מולדתו קשורה באיזורי עיוורון בתודעתו. באיזורים אלה המשותפים למחבר, לקול המספר ולדמות שהוא מתאר מתפתח יסוד של הרס עצמי אצל מי שאינו מסוגל להזדהות עם משפחתו ועמו. ההתנזרות של ג'ון מאהבת האם היקרה והמרתיעה כאחד מתורגמת לגלות כפולה: גיאוגרפית ופסיכולוגית. ההגליה העצמית וההימנעות מקשרים עם משפחתו –יסודם בחוסר יכולת לחוש אושר ושלמות עצמית, בשל סתירה מובנית ובלתי פתורה בנפשו: סתירה בין רתיעתו הטבעית מאלימות ובין היותה של אלימות זו טבועה בו משחר ילדותו.

בספרו ימות החמה, האחרון בטרילוגיה, אין דמות של מספר כלל, ובכך מוצג עולם סיפורי שבו נשללת כל אפשרות להשמעת קולה של אישיות מספרת בעלת זהות מובחנת.  בספר מתואר ג'ון כסופר מפורסם שכבר מת. התקופה שבה מתוארים חייו היא השנים שבהן חזר אל דרום-אפריקה. הספר נפתח ומסתיים בקטעי יומנים לא ערוכים, שנכתבו על ידי ג'ון קוטזי בחלקם בשנות ה-70. בין הקטעים הללו מוצגים חמישה ראיונות פיקטיוויים עם דמויות שמתארות את המחבר המת מתוך היכרותן איתו בעבר.

ביומנים משולבים ידיעות עיתונאיות, מסות, ביקורת על סרט המוקרן בבית הקולנוע ועוד. גם הראיונות אינם מנוסחים באופן אחיד. הם נערכים על ידי וינסנט, ביוגרף אנגלי פיקטיווי שאוסף חומר על הסופר קוטזי. בראיונות עם מכריו של ג'ון משולבות הערות שקוטעות את הדיאלוג עימם. ראיונות אלה נהפכים לפסטיש – גיבוב של קטעים שאינם קשורים זה לזה באופן ישיר, ומשקפים חוסר סדר או חוסר היגיון.

אולם הסופר קוטזי לא מת. כידוע, הוא מחברה האמיתי של היצירה הזאת. אלא שהאוטוביוגרפיה שלו כאילו נכתבת בידי רוח רפאים. החברה שבה גדל וחי מוצגת כמי שגרמה לו לאבד את חיותו. המחבר מוצג בעיני הדמויות האחרות כ"גבר רוקד עירום, גבר שאינו יודע איך לרקוד". אותה תחושת תיעוב עצמי מתורגמת בספר זה למחבר המתאר את עצמו כמעטפת ריקה ומתחתיה קיים ריק שמשמעותו נוצרת רק על ידי פרשנויות, או רק בגיבושן של נקודות מבט בדויות ומתחלפות. הריקנות באה לידי ביטוי בספר זה ביציאתו של המחבר מתוך עצמו ובהתבוננות באישיותו כמכלול חסר גרעין של אמת שסביבו מתגבשות אמירות מפי דמויות אחרות.

משלושת ספריו של קוטזי עולה קול המנסה להתנתק מהחברה שבה הוא חי, ושאותה הוא אמור לייצג. אך בימות החמה, בא לידי ביטוי הקול הזה כאישיות "מרוקנת". ככל שההרס העצמי באישיותו של המחבר דומיננטי יותר, כך הוא מוותר על קרבה לאימו אך גם קשור בה בעבותות.

בימות החמה בא לידי ביטוי הקול המנותק מגרעין אישיותו ככפיל שדומה לו ושונה ממנו בעת ובעונה. המחבר שכאילו יוצא מחוץ לעצמו בוחן מנקודת תצפית חדשה את הפרסונה הבדויה שלו; בדמות הבדויה של ג'ון הסופר ניתנת לו אפשרות לערוך סימולציה – לראות את עצמו כאני חברתי השייך לקולקטיב ומקבל פשרות. בעולם סיפורי כזה בולטת העובדה שהדמויות והמספר בתוכן הן בדיה, סוג של יציר דמיון או טכניקה של נקודות מבט המאפשרת לאישיות הכותבת  "לצאת" מתוך עצמה "לפצל" את תודעתה ולהתבונן בהתנהגותה – כטרנסגרסיה.

כך או אחרת, בתנועת הזרימה הבלתי פוסקת של פיסות החיים העולות מנקודות מבט מתחלפות הנתונות בסכנת התפוגגות, שבה ומציקה תחושה של סתירה בין עולם "ספרותי" מוסרי וערכי, לבין גנטיקה של אלימות הגורמת לעיוורון לייסורי ה"אחר".

בחברה שכזו שבה ומתוארת נטייתה של האישיות הכותבת בימות החמה לשבור את הרצף הגנטי הזה, להקריב למען התחלה חדשה זו את תחושת החיות והערך העצמי הנובעת מהשתייכות משפחתית וחברתית, ולהתחיל רצף גנטי חדש ללא מנגנון השמדה עצמי.

על רקע הצורך לנטוש את השושלת המשפחתית,  אפשר לראות בעובדה שהמחבר ג'ון עוזב את אביו החולה בסוף הספר, את התהוותה של שאלה אתית אנושית נוקבת בחברה שבה האלימות גורמת לאדישות לזולת. אפשר לראות גם בנטישתן של כל הדמויות האחרות בספר זה אדם אהוב הזקוק לעזרתן, את שרטוטה של תמונה ביקורתית נוקבת אודות חברה כזו. שאלה אתית זו מצביעה על הניסיון של המספר להתבונן על חייו מנקודת מבט המשוחררת מהנרטיב בדרום-אפריקה, ומחויבת לסולם ערכים אנושי אוניברסלי.

הנטישה של האני או "היציאה מן האני"  במובן האתי אינה מאפשרת לראות בדמויות יצירי דמיון הקיימים בעולם הבדוי בלבד. הדמויות נתפסות בפרספקטיבה כזו כ"חלק מוחצן" מתודעת האישיות הכותבת בתהליך של רפלקסיה או התבוננות עצמית. מתוך תובנה כזו נרתמת האישיות הכותבת לשושלת ספרותית שבה היא פועלת מתוך מודעות לסכנת התפוגגות העולם הבדוי. הבדיה מוצגת עתה ביתר שאת כקיום שנוצר מהאין או מהדמיון היוצר, ולכן גם עלול להתפוגג כל רגע. בעולם פגיע כזה מוצעת שושלת ספרותית בעלת סולם ערכים אנושי אוניברסלי שמייצגה הוא ישו, והיא מודעת לשבריריותה.

המיתוס של ישו ביצירת קוטזי מוצע כהינתקות מאותו יסוד אלים בשושלת משפחתית וחברתית שבה הוא גדל, ואשר אותה הוא החליט לעזוב. הנטישה במובן זה שבה ומזינה את יסורי המצפון של האישיות ה"מפוררת" בימות החמה, גם כאשר היא נועדה להציל את עצמה.  במובן זה, חושפת לשון הסיפור את "איזור העיוורון" של האישיות לשתי פניה של נטישת מהשושלת – זו ההורסת וזו הבונה.

יובל גלעד

כמעין הזורם

מאת יובל גלעד

על 'מעין' 9, חורף 2013-2014, כתב עת לשירה, ספרות ורעיונות.

עורכים: רועי צ'יקי ארד ויהושוע סיימון

כתב העת של המשורר, העורך והעיתונאי רועי צ'יקי ארד זכה לחשיפה גדולה יותר מאשר מרבית כתבי העת הפועלים כיום, אבל גם גורלו, כשאר כתבי העת, הינו לפעול כמעט בהעדר עניין ציבורי, תוך הפצה רק בחנויות פרטיות (מתוך בחירה? כך כותב העורך) וכמעט בהעדר התייחסות ביקורתית תקשורתית. וחבל.

רבות נכתב פה ושם על תפיסת העולם של צ'יקי, של שירה כפעולה, כאגרוף מחאה נגד דיר חזירים קפיטליסטי שקרוי מדינת ישראל, כמו גם הזדהות עם מצבם של ערביי ישראל ופלשתינאים. אבל בעיקרו של דבר זוהי תפיסת שירה כפופ, משהו קליל ואקטיביסטי. יש לגישה זו יתרונות וחסרונות: היתרונות – זוהי שירה נגישה יותר מאשר שירה "אליטיסטית", החיסרון – הרבה פעמים השירים גולשים לעיתונאות או שטיקים, גימיקים ודאחקות. ובכל זאת, הגיליונות מנסים ומצליחים חלקית לשקף את רוח התקופה, המטומטמת למדי, לדעתי, בעוד צ'יקי וסיימון ממשיכים לאהוב את התקופה בתוקף אהבתם הבסיסית, התמוהה משהו,  למין האנושי.

הגיליון החדש והמעניין חלקית מופץ תמיד עם גיליון חדש של כתב העת "מערבון", שלצד כתב העת הותיק "סינמטק" הינם היחידים העוסקים באמנות החשובה ביותר בימינו, אמנות הקולנוע. בעוד "סינמטק" הינו כתב עת טוב בחליפה, "מערבון" הוא הילד הרע, וראוי להתייחסות נרחבת נפרדת. הפעם מצורפת גם נובלה על עולם הקולנוע לגיליונות "מעיין" ו"מערבון" – "הדוקומטריסט" של ליבסקר.

אבל ענייני כאן הינו ב"מעיין". בסך הכול עמדתו הפואטית אינטלקטואלית של צ'יקי לגיטימית ואף מעניינת, הבעיה היא תמיד, בגיליון זה כמו בגיליונות קודמים, היא שאין לו את הכוחות הספרותיים שכותבים שירה ברמה שהוא כותב (שירה משובחת, בחלקים ניכרים ממנה), ואף אינם מבינים את ה"פרוייקט" של צ'יקי. הם פשוט כותבים על חייהם, מבלי לקרוא שירה, כמעט בלי כל זיקה לספרות, בשורות שבורות, אותנטיות לעיתים, בנאליות וטיפשיות לעיתים קרובות מדי. כתב העת הפך את החיסרון הנ"ל לאידיאולוגיה, אבל אין צורך להכביר מילים על כל אידיאולוגיה באשר היא.

בפתיח לחוברת העורכים תוקפים את אווירת הפצע והמרמור שקיימת בקרב המחאה החברתית בישראל, ובמקומה מציעים את אווירת השמחה והיצירה ששררה במחאת האוהלים. אולי שרתה שם שמחה זמנית, אבל היתה זאת שמחה של מי שאין להם סיכוי לרכוש דירה, ובמקרים רבים גם לא לשכור אחת כזאת.

כאמור, בגיליון לא מעט שירים שאינם מחזיקים את התואר שיר, אבל לצידם גם הרבה דברים יפים. מאחר והדברים שאינם מחזיקים הינם ברובם של משוררים מתחילים ולא מוכרים, אינני רואה צורך להכאיב. אתייחס בעיקר לדברים המעניינים. גילוי נאות: שיר שלי לזכרו של המשורר שי אריה מזרחי ז"ל מופיע בגיליון.

בתחילת הגיליון שיר מחאה מעניין הינו משל שני גרשי יליד 1976, פרסומאי:

העפר לא מכיר מקומות קדושים/ העצמות לא מכירות את החזון/ הדם לא מכיר את צבעי הדגלים/ האזעקה לא מכירה את ההמנון/ הגדר לא מבחינה בין שכנים למסתננים… אהבת המולדת לא מכירה את סוחרי הביטחון// אבל שר הביטחון מכיר את סוחר הנשק/ וסוחר הנשק מכיר את שר הביטחון

שיר על גבול השפה העיתונאית, אבל לטעמי הוא עובר יפה, ומוחה נגד אחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, גם למדינות אפלות ביותר, הלוא היא ישראל, כמובן.

תהל פרוש הינה משוררת ואקטיביסטית שמפרסמת בגיליון שני שירים מעניינים בפרוזה. הראשון, שיר אירוני בשם "הו, בנק שלי", הינו שיר מחאה ישיר ומצחיק הנפתח במילים הו בנק שלי זיין אותי  אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון אתה לא רוצה אף טייקון לא… עם הטייקון אתה יושב לארוחת צהריים אצל אייל שני

השיר מצחיק וחכם, אבל גולש לעיתים לשפה עיתונאית בנאלית, כמו גם השיר השני שהינו בו זמנית גם מעניין ביותר, "מה שעשיתי בווינה", מעין מונולוג זרם תודעה של ישראלית מבקרת באוסטריה, ספוג באירוניה כלפי הפוליטיקלי קורקט של אירופה:

תערוכה בגן ברובע השני וידאו מוזיקה של האמן השוודי על סיום האהבה  תערוכת פשיסטים בגן שפותחים במיוחד לנו… אני חושבת שכולם פה מדוכאים  שהווינאים מדוכאים מאז 1918  שמאז שהמציאו את הזאכר טורט לא קרה פה דבר… שיחות על הפליטים הזרים שמבוצרים בכנסייה… דיטר ואני שוכבים אני חולמת שעומר הומו … קוקשלה, אגון שילה, קלימט… רכבת, הבדידות ברכבת

עדיין יש צורך בפרוזה או שירה שיבחנו לעומק את הכמיהה הישראלית אשכנזית לאירופה הקלאסית המופלאה שאחרי השואה, כאילו לא היתה שואה, והעולם הוא חגיגה גלובלית נהדרת ואירופה התרבותית נפלאה.

הגיליונות של "מעיין" שלובים בפרסומות, ביניהם אחת מצחיקה של קאובוי לבירה מכבי. הדבר מזכיר נשכחות מלפני כמה עשורים, כשכתבי עת עדיין היו נפוצים בכמויות מרשימות ובאמת היו להם פרסומות בתשלום.

יהושוע סימון הוא אינטלקטואל עכשווי, ספוג במיטב הביקורת העולמית על הגלובליזציה והקפיטליזם, ובמסתו הוא פורש בצורה מעניינת את "עידן הקרח הפוליטי" של ימינו, בו העולם כולו, והציבור הפלשתיני בפרט, נאנקים תחת חובות של כספים שהילווה להם ולכל העולם הבנק העולמי, אמריקה ואירופה. המסה עדכנית ומנתחת יפה את תקופתנו, אבל קופצת נושא לנושא באופן שמקשה על חוט הטיעון, תוך מעבר מהסכם אוסלו לסנודן ואסנג' חזרה ליאיר לפיד ולאביב הערבי. אבל מומלץ.

לריסה מילר .צילום מוטי מילרוד.

שירי ביכורים מעניינים משל לריסה מילר, ילידת בלרוס 1988:

הייתי רוצה לדבר/ על העניין הזה של / עבודה ובית./ שניהם/ בדרך כלל/ הולכים יחד – / כמו זנות וסמים

שיר קטן וחכם על הקשר בין קפיטליזם לשכר דירה, וההשחתה שהקיום העירוני גובה. יפה גם השיר השני שלה בחוברת:

מג'אבל סיח' / אפשר לראות שקיעות טובות/ ויפות… כשיש גשם / כבישי הכפר נוצצים כמו/ תולעים חלקלקות./ היום/ גרים שם/ רוסים ורוסיות/ צעירים וצעירות/ זקנים וזקנות' בעיקר…. ויקיפדיה מחקו את / מה שהוספתי/ לערך "הר יונה"/ את את השם/ "ג'אבל סייח'"/ הם קיבלו

בתמצות עז פורשת המשוררת את כל העוול ההיסטורי של ישראל כלפי הפלשתינים, מחיקת השמות והכפרים, בעיסה של מהגרים פליטים יהודים שהינה הציונות, שקיבלה את העלייה הרוסית.

מאיה האן מביאה מעין זרם תודעה נואש ב"משביר לצרכן":

32323232 פרוייקט משביר. אני גלוחת ראש וגלוחת כוס. מסתובבת לי בין המוכרות השונות… גועה במשביר כמו פרה ברפת, מתפרפרת עם עצמי ועם גלינה, שלוקחת את הפוך ואת המחטב אל מחלקת יולדות… קורעת את שקיות המשביר ושוברת את כל הסרוויס החדש. תיאוריית המפץ עוברת לי בראש ואני נרדמת על הרסיסים, מדממת.

יפה. כל מי שהיה במשביר מכיר את היצור העתיק הזה, שריד סבנטיז בעידן צרכנות מהירה, ענק לא מעודכן, מעורר אמפתיה בעליבותו.

יש בגיליון כאמור גם לא מעט שירת עיתון שהעורכים ודאי יאמרו שזוהי כוונתה, אבל לטעמי חבל שהם לא בוררים מספיק בין קטעים חזקים כמו אלה שהובאו לפסאודו שירים הומוריסטיים. חבל גם על ההדפסה על דפים ורודים ונייר עיתון, למרו השמרנות שבאמירה כזאת. "מעיין" לא רוצה להיות כתב עת אלא עיתון, אבל הוא כתב עת, ומוטב להשלים עם כך.

פואמה מרתקת שהיא אולי מרכז הגיליון הינה "גינת החרא פינת הקשת הפורייה-בדרכים" של המשוררת הסופר- מיוחצנת אבל גם מבריקה נעם פרתום. השיר הוא פורטרט מסחרר של איזור נווה שאנן בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, בשפה הדיבורית רווית סלנג אמריקניזמים והגבהות ליריות פה ושם המאפיינת את שירת המשוררת, ובאהבה לדחויים ולגינה העלובה, תוך זיקה מקומית מרשימה המזכירה במשהו, להבדיל וכו', את זו של אבות ישורון:

אנחנו עוזבים את גינת החרא – חניון / בטון מפויח שמישהו כתב על הגדר שלו גרפיטי שחור ענק/ באותיות קידוש לבנה לקויה: גינת החרא – חניון שהיה לנו חצר אחורית/ מזה כמעט שנה… אנחנו מצחצחים את הגרון בנברשות 300 וולט… מחליקים את הראסטות … ומתחילים את הנדידה הגדולה בתנועת השכלה אלימה ומהלה מושחזת של סוס ייאור צולל – הייי יההה! – אל עבר הבורגנות והחופש, אל עבר העצמאות החותרת מעלה והכלא-תחת, אל עבר הקצת נאחעס ליידשע מאמאז שלנו… הנה אנחנו מביטים על שמי אפוקליפסה סחופים משכינה ומלאים כוכבי פלורסנט… בוקר טוב! לגינת החרא גודביי! גינה שהיתה לנו בית מזה כמעט שנה/ בין פלאפל תדמור האגדי לבנק מזרחי טפחות בשכונת אוף/ שפירא הסימפטית והקור כלבלביבית, שמדברים בה אריתראית דוסאנית/ אתיופית קווקזית בוכרית קונגולזית בהגייה דרום תל אביביב… התחנה המרכזית, ז'ה טאם, איי לאב יו בלה מייה, איי קתדרלת פאר כישלונית שכמוך … מגדת העתידות וואנבי/ שקוראת בקלפי טארוט ובמשקעי קפה על שולחן נטוש של המקדונלדס שחרב..

באמת נפלא. מורכבות של משלבי לשון, דיוק ואהבה למקום, אירוניה עצמית על המעבר מהעוני לבורגנות. אפשר היה לערוך את הפואמה, יש מה לערוך, כמו שהיה לא מעט לערוך בספר ביכוריה של המשוררת, אבל החופש הזה יפה.

תהילה חכימי בשיר יפה, "כספרית" שמו, בשפה יבשושית על חיי הכספרית והכסף בעידן הקפיטליסטי המדכא:

זגוגית מחוסמת עם חריצים לנשימה. / עוברים ושבים/ עוברים, /ושבים/ אפשר לזהות בעיניים/ אם בזכות או בחובה… מקומט ומסריח' הכסף/ מסריח/ מאבק/ מסיגריות… בוקר: 28 בחודש/ יש קבועים/ תור שקט משתרך עד למחוץ הסניף/ ותיקים/ באו למשוך ביטוח לאומי… בבנק למדתי: להקליד מספרים בני תשע ספרות במהירות האור, / להפקיד שיקים בזריזות של מכונת ספירת מזומנים/ ועל האצבעות הקמלות של הזקנים/ איך שהן אוחזות בתעודת הזהות היבשה/ כמו  גבעולים כמושים בקיץ…

תיאור יפה ואמין ורגיש של המערכת הקפיטליסטית ושל פועלת בו, "אפשר לזהות בעיניים אם בזכות או בחובה" הוא תיאור נהדר. ביום הקטע שצוטט מופיע דימוי, ומעיד כמה זקוקים משוררי "מעיין" לקצת פחות שפה יבשה וקצת יותר אמצעים ספרותיים, "עתיקים" ככל שיהיו.

שני שירים של אוהד פישוף, הסולן האגדי של "נושאי המגבעת", לא הותירו עליי שום רושם, הדברים לא עוברים בלי המוסיקה.

אבל פנינה אמיתי היא התרגום של "מבט מהבמה" של לו ריד, משורר הרוק הגדול מכולם פרט לדילן, האמן האהוב עליי ביותר עלי אדמות, ז"ל, קטע פרוזה שירית מוקדם שלו של צעיר זועם נגד המאובנות של עולם הספרות לתת לרוברט לואל איזשהו פרס זה רעיון מחריד תוך הנגדת הספרות ה"מתה" למוסיקת הרוק הנפלאה, אליבא דהקטע הנ"ל.

קטע אחרון אליו אתייחס הוא של צ'יקי עצמו, שיר מחאה יפה – "טקסטיל ישראלי – הבוקר שבו סגרו את כיתן דימונה (חלק מפואמה ז'ורנליסטית)". צ'יקי מודע לכך שבשיר זה, יותר מבאחרים, השפה והשיר גובלים בכתבה עיתונאית, אבל בכל זאת, בהדרגה, הדברים מצליחים לרגש:

כשהבין שמפטרים את כולם התבצר במפעל/ וישן עם עוד ארבעה עובדים./ האחרונים שנשארו והסכימו להילחם… הוא אומר לי/ העובדים רוצים/ מאה תשעים אחוז פיצויים, / כמו בכיתן נצרת… עבור העובדים זה כבר עיקרון,/ עניין של כבוד עצמי… גאווה שהתעוררה מאוחר מדי, אחרי שנים של רמיסה, אחרי שנים של קיצוץ.. אחרי שנים של הרכנת ראש

שיר זה מגלם את יתרונותיו וחסרונותיו של כתב העת "מעיין" – כאשר היתרונות הינם חיבור מיידי למציאות שבלעדיה ספרות היא בעייתית אתית, מחאה חברתית אותנטית ומקומית, ומצד שני – לא מעט שירים שהם פשוט עיתון, לא ספרות. אבל גם כבר פולמוס עם הגישה הצ'יקיאית, אין ספק שיש בגיליון קטעים יפים מאוד, שחלקים מהם הובאו כאן.

וראו גם :

מעין בפייסבוק

מעין בויקיפדיה

כמעין השופע או כמעין הרעיל :ניתוח של יהודה ויזן את "מעין"

רועי ארד .צילום הלן ברובה.

בר צוזמן

ערב פואטי צרוף מס' 1.

בצוזאמן בר, ת"א, 22.12.2013

מאת חגית בת אליעזר

תמונות באדיבות צביה פרידמן

איך אני יודעת שהיה טוב? כעבור שבוע  כמהה לערב הפואטי הצרוף ההוא, רוצה לחזור לבר האפלולי :  לשירים ששמעתי, לאנשים שראיתי, לאלה שאיתם חוויתי.

ענת חנה לזרע. צילם גדי דגון

המשוררת ענת חנה לזרע, שפרסמה לאחרונה ספר שירים 'בעד הפרצה שבאויר' בהוצאת 'ספרי עתון77' שזכה לאהדת הביקורת, היא לא רק כותבת שירים אלא גם קוראת שירי משוררים ומפרסמת כאן, במדור שירה של 'יקום תרבות' רשימות ביקורת רגישות ומעמיקות על ספרי השירים. כמו כן ענת מלקטת ורושמת אנתולוגיות מתוך ספרי המשוררים האהובים עליה ומפרסמת אותן בבמות אינטרנטיות דוגמת 'קורא בספרים' – הבלוג של ירין כץ ו-'חיה רעה' – מדור השירה של 'מגפון' – עיתון ישראלי עצמאי ובכך היא נותנת עוד במה למשוררים ומקדמת אותם.

עתה ענת פותחת בסדרת אירועים ב'צוזאמן' – בר מוסיקלי- בהם היא מזמינה את משוררי האנתולוגיות לקרוא את שיריהם בפני קהל. בתוכנית של הערב הראשון היו משתתפי 2 אנתולוגיות 'שיח אל על אהבה' – עם שירי 7 משוררים: שולמית אפפל, גל קוסטוריצה, גיורא פישר,שחר-מריו מרדכי, ריקי דסקל, ענת לויט, יובל גלעד ו- 'בת שחוק' – עם 5 משוררים, אשר מתוכם נכחו רק שתים: אילה בן לולו וחגית גרוסמן. המשוררים שי אריה מזרחי, חן ישראל קלימן וענת קוריאל נעדרו –  כל אחד מסיבה אחרת.

הערב היה לא רק פואטי אלא גם חברתי. בחסות החשיכה והריחוק מהבמה בזכות המבנה המוארך של הבר התנהלו שיחות מלוחששות בין הנוכחים שבאו לא רק לשמוע שירים אלא גם להתרועע כדברי אחד המכרים שלי. ראיתי בעיני רוחי תלמידי תיכון מסתודדים בשולחנות האחרונים –  רחוקים מהלוח ומעיני המורה. חבל שקרעי השיחות הגיעו לאוזני המשוררים הקוראים והפריעו להם. את מבנה האכסניה לא נשנה אך כדי להגביר את הקשב אפשר להפר את החשכה – לקיים את האירועים באור מלא. הדבר יאיר למשוררים הקוראים שהתקשו לראות בתאורה החלקית וגם ירתק את תשומת לב הנוכחים למתרחש על הבמה והשירים יראו אור!

עכשיו על ההנחיה של ענת – ביקורת בונה ויש לשם-מה לבנות: יהיו עוד אירועים בסדרה – ערב פואטי צרוף מס' 2 מתוכנן ל- 22.2.

ענת פרסמה את האנתולוגיות, יזמה את הערב הזה, ארגנה את המקום, הביאה את המשוררים והקהל – עשייה רבה ומבורכת, אבל במהלך האירוע בתור המנחה הייתה לה נוכחות רבה מדי – זמן במה ארוך שלא לצורך. מבחינה מספרית: ענת קראה 7+5 = 12 שירי משוררים ועוד קטעי קישור, כשכל משורר קרא לא יותר מ- 4 שיריו. שתי אנתולוגיות – זה יותר מדי לערב אחד ואני שמחה לציין שהאירוע הבא ייבנה סביב אנתולוגיה אחת ובה 6 משוררים בלבד.

הקריאה של ענת נעימה, ברורה, מדויקת, אבל לא משתנה משיר לשיר, ממשורר למשורר. אני יכולה להבין תחושת אי נחת מסוימת של משורר בשומעו קריאת שירו שלא בצורה שהתכוון, ובוודאי הדבר נכון עבור משורר שהוא אמן קריאת שיריו – פרפורמר בזכות עצמו. אחרי ששמעתי את נועם פרתום קוראת את שיריה כשהיא במיטבה אני לא ממליצה למישהו אחר להיתפס בקריאה בקול של שיריה שנדונה להיות לא יותר מעלובה. שתי האנתולוגיות שענת ליקטה ורשמה פורסמו בבמות רשת חשובות ונקראו. באירוע שמארח את המשוררים עצמם, מוטב שענת תקרא מהאנתולוגיה את שיריהם של המשוררים שאינם בין הנוכחים.

באירועי שירה על המנחה להצניע את נוכחותו אך להיות ער למתרחש ונכון להחזיר בדחיפה קלה את העגלה עמוסת אגו משוררים למסלולה.

יש שירים שיפים לקריאה בחדרי-חדרים: בחדר מיטות או על ספת פסיכולוג וגם במינון נמוך – כמעט הומיאופטי, כי שיר הוא חומר מרוכז.

בערב שירה פומבי, משמיעה – קולטים חלק ובאופן אישי: את מה שמוצא את הנתיב אל הלב. אביא כאן את השירים שהרשימו אותי ביופי והחידוש שבהם. למעוניינים – קיימת הקלטת שמע  של כל הערב וניתן לפנות לבעלי 'צוזאמן' או לענת חנה לזרע על מנת לקבלה. את הערב ליווה המוסיקאי אלברט סופר בנגינת גיטרה ובשירה.

הראשונה – שולמית אפפל. היא קוראת מתוך ספר שיריה 'פחות מאמת אין טעם לכתוב', הוצאת ספרא, 2012. שולמית עושה רושם אדיר גם בתוכן שיריה וגם באופן קריאתה. במיוחד מרשימים סופי השירים. הם ממש punch.

תשפטו בעצמיכם:

קוראים לי Apfel

קוֹרְאִים לִי Apfel כְּמוֹ לְרֹאשׁ הַתְּנוּעָה הַנֵּאוֹ-נָאצִית בְּסַקְסוֹנְיָה
נָזְפוּ בִּי פַּעַם בְּפֻמְבֵּי שֶׁלֹּא עִבְרַתִּי אֶת הַשֵּׁם
אָבִי הָיָה פּוֹלָנִי אִמִּי נוֹלְדָה בְּרוֹמַנְיָה סָבָתִי בְּרוּסְיָה
עַכְשָׁו אוּקְרָאִינָה
נוֹלַדְתִּי בְּקַפְרִיסִין בַּעְלִי הָיָה סְפָרַדִּי
שְׁנֵי הַסַּבִּים שֶׁלִּי הָיוּ קוֹמוּנִיסְטִים בִּצְעִירוּתָם
אֲהוּבִי הָיָה מֵעִמָּנוּאֵל
אִם הוּא הָיָה נִשְׁאָר שָׁם
בְּנוֹתָיו לֹא הָיוּ מִתְקַבְּלוֹת לְ"בֵית יַעֲקֹב"
יְהוּדִיָה לֹא צְרִיכָה לַחְשֹׁב עַל סֶקְס כְּדֵי לְקַבֵּל כְּאֵב רֹאשׁ

סלט

הָיִיתִי צְרִיכָה לְהַכִּיר בַּסִּימָנִים.
הַשַּׁעֲוָנִית. הֶחָלוּק שֶׁלָּהּ
הַמַּבָּט הָרָדוּף שֶׁל אָבִיו
הַטַּעַם הַקָּפוּא שֶׁל הָרָהִיטִים
הָאֹרֶז בַּמִּלְחִיָּה

בְּעִקָּר הָאֹכֶל
בָּצָל שֶׁהִפְרִישׁ מִיצִים בַּסָּלָט
מְלָפְפוֹן שֶׁהִתְחַמְצֵן מֵחָצִיל
עַגְבָנִיָּה שֶׁקָּרְסָה
הָיִיתִי צְרִיכָה לָצֵאת מִשָּׁם מִיָּד
וְלֹא לְהִשָּׁאֵר לַעֲשׂוֹת אִתּוֹ יְלָדִים

מה שנפלא

מַה שֶּׁנִּפְלָא בַּכְּתִיבָה
שֶׁהַחַיִּים הֵם הַגָּדֵר מִמּוּל
וְהַחַלּוֹן בַּחֶדֶר
וְגַּם הָעֵץ
וְאַתְּ מַחְלִיטָה עַל הַמֶּרְחָק
אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לַעָבָר
הוּא הָיָה מְחֻרְבָּן
אֲבָל הֶאֱמַנְתִּי בַּעֲתִיד

גל קוסטוריצה הוציאה בעבר 2 ספרי פרוזה ולאחרונה – ספר שירים "מהגרת", אך גם בו קטע שירה בפרוזה:

1 בינואר, רטרוספקטיבה

יש שני לבקנים שדומים זה לזה. אני מכירה אחד, מנגן בתופים מקצבים של ג'ז לטיני. שמענו אותו במרתף בחיפה כשחגגנו את השנה החדשה 2009 או 2010.

למרגלות הגנים הבהאיים התעטפתי בשכמיית כבשים אפרפרה, מתנה ממוסקבה. השקתי לחיינו קברנה זול במחיר מופקע, מנותקת מזמן, מאופנה, שיכורה בשרשור האורות הצבעוניים המשתלשלים רפויים מעץ לעץ.

התעוררנו מוקדם אל הים. נקי מקצף עד קו רקיע הוא היה טפט הבוקר מהקומה השתים-עשרה. אהבת אותו, צילמת אותי – פרונט-קיק, סייד-קיק – אגרופי קמוצים למצלמת הנייד, רצה בדרך הים בגוזיית נערות, מבריאה ברוח 1 בינואר.

יש שני לבקנים שדומים זה לזה, אמרתי לך במרתף כששמענו את הלהקה מנגנת ג'ז לטיני. המתופף היה הלב, הזמר – לעתים על המרכז להבין שהוא שוליים. שתינו תה ויסוצקי עם רום מקומי ובייגלה אוסם, ובמונית יחידה שחלפה שם הגענו בחצות לקומה השתים-עשרה.

לחיפה לא חזרנו מאז. סידרנו אלבום, תמונות – שכמיית כבשים, סייד-קיק וגוזייה – אורך-רוחב – ושערך, כהה מהריצה בדרך הים, מתנופף ארוך מתמיד ברוח 1 בינואר 2009. או 2010.

ב-6 בינואר, ביום הולדתה, גל חגגה גם את השקת ספרה "מהגרת" במופע מרהיב שכלל קטעי מוסיקה, מחול וברכות לבביות של מיטב המשוררים: טל ניצן, חיים נגיד, רן יגיל, ענת חנה לזרע, צדוק עלון, אילה בן לולו ועוד.

נראה לי שהמהגרת מתמקמת : בעיר, באהבה ובשירה

ואז  שחר-מריו מרדכי בשני שירים עוצמתיים מתוך 'מי בעניין שלנו', עם עובד, 2013.

ובמיוחד:

אנשים. כְּשֶׁהֵם לְיָדִי אֲנִי אָצוּר כְּמוֹ שֶׁמֶן בְּזַיִת. הוֹ, לֹא. יוֹתֵר כְּמוֹ קַו רָקִיעַ בַּנָּהָר. מִפְּנֵיהֶם דָּרוּשׁ לִי מָקוֹם לִקְרֹא לוֹ בַּיִת. רָצוּי עִם אָח. שֶׁיִּבְעַר. וְיִבְעַר. וּנְחוּצָה גַּם דֶּרֶךְ פְּתוּחָה וּרְחָבָה. וְאַהֲבָה – לְשֵׁם מָה הִיא נְחוּצָה לִי, וּלְשֵׁם מָה נְחוּצִים לִי אֲנָשִׁים אוֹ אֲפִלּוּ אֶחָד, מֵאַיִן הֵם צָצִים לִי בְּיַחַד, אוֹ אֲפִלּוּ לְבַד? אֲנִי אוֹמֵר: לֹא לְהִתְפַּתּוֹת לְחֶבְרַת בְּנֵי אָדָם. תָּמִיד לִהְיוֹת דָּרוּךְ. תָּמִיד זָהִיר לְיָדָם. לֹא יַזִּיק – בַּמִּנּוּן הַנָּכוֹן – לִהְיוֹת גַּם חָרֵד. צְעָדִים פּוֹסְעִים אֶל הָרַגְלַיִם בִּלְעָדַי. תְּנוּפָה נוֹשֶׁבֶת לַיָּדַיִם בִּלְעָדַי. וּמַצְפְּנִים שְׁתוּלִים בַּפְּעָלִים: נִפְגַּשְׁנוּ. מִתְוַדְּעִים. נִפָּרֵד.

מֵהַתְחָלָה. אֵינִי אָצוּר כְּמוֹ קַו רָקִיעַ בַּנָּהָר. הוֹ, לֹא. יוֹתֵר כְּמוֹ תָּכְנִית בְּרִיחָה בְּאָסִיר. אֵין לִי בַּיִת עִם אָח שֶׁיִּבְעַר וְהַדֶּרֶךְ לֹא פְּתוּחָה. לְהַחְסִיר נוֹכְחוּת זֶה לִהְיוֹת יוֹתֵר. מִפְּנֵיהֶם נְשׂוּאוֹת הָעֵינַיִם לָאֲדָמָה, הַמַּבָּט חוֹתֵר לַצְּדָדִים. לַהֲקוֹת עֲנָנִים מִשְׁתּוֹקְקוֹת מַטָּה. לְטַשְׁטֵשׁ סִימָנֵי דֶּרֶךְ הַבַּיְתָה. לְכַסּוֹת בְּעָלִים. לִהְיוֹת נְתִיבֵי מַיִם בֵּין הָרִים תְּלוּלִים. מָה צָרִיךְ הָהָר קִרְבַת הָרִים, לְשֵׁם מָה זָקוּק הַפְיוֹרְד לִפְיוֹרְדִים אֲחֵרִים, הַבְּרוֹשׁ – לְעוֹד בְּרוֹשִׁים? וּמָה אֲנָשִׁים.

לֹא לְהִתְפַּתּוֹת. עָלַי לָקוּם, לָלֶכֶת, לַעֲזֹב. לְהָדִיחַ כֵּלִים נְגוּעִים בִּידֵי זָרִים בַּבַּיִת. לְטַאטֵא עִקְּבוֹת פּוֹלְשִׁים, לְנַעֵר רֵיחָם מִכָּרִים וּכְסָתוֹת. לְסַלֵּק לֹא קְרוּאִים. לֹא לְהִתְפַּתּוֹת. הָרַמְזוֹרִים מוּבָנִים לִי. וַאֲנִי לָהֶם. פִּקּוּדֵי מַעֲלִיּוֹת נַעֲנִים לִי. וַאֲנִי לָהֶם. מַכְשִׁירֵי חַשְׁמַל בֵּיתִיִּים מִתְכַּוְּנִים לִי. וַאֲנִי לָהֶם. אֲנָשִׁים לֹא לִי וְאֵינִי לָהֶם.

וְכָל הַשִּׁגָּיוֹן שֶׁל מַהַלְכֵיהֶם רַע מִנְּעוּרָיו. וְרַב לִי מֵהֶם. מָה לָהֶם לְעַרְסֵל אוֹתִי, לְהִתְכַּרְבֵּל בִּי, לִדְרֹשׁ עָלַי חָסוּת, לְהַזְמִין אֶצְלִי מַחֲסֶה? כְּשֶׁהַדֶּרֶךְ לַחֲדַר הַשֵּׁנָה מַתְחִילָה בַּסָּלוֹן, בְּקִרְבָתָם אֲנִי זָקוּק תָּמִיד

לְדֶלֶת אוֹ חַלּוֹן. וְלִהְיוֹת מְלֻטָּף בִּידֵי עֵצִים וְהָאָרֶץ וּצְבָא הַשָּׁמַיִם. הִנֵּה פּוֹסְעִים צְעָדַי בִּלְעָדַי. תְּנוּפָה נוֹשֶׁבֶת אֶל יָדַי בִּלְעָדַי. וְעַכְשָׁו לָרוּץ. לֶאֱטֹם אָזְנַיִם לֹא לִשְׁמֹעַ אוֹתָם מִתְלַחְשְׁשִׁים מְשַׁגְּרִים צַוָּארָם כְּלַהַק בְּרוֹשִׁים. גּוֹזְלִים לִי אִוְשָׁה מֵאֵשׁ, קוֹלוֹת תַּנִּים מִלַּיְלָה. הַפֶּה מֵנִיעַ אֶת שְׂפָתַי חֲרִישִׁית, וְרוֹעֵשׁ כְּמִנְיָן. עֲנָנִים מַמְטִירִים דַּעְתָּם מִלְמַעְלָה וְעַל גַּג הַבִּנְיָן… אוּלַי אֲטַפֵּס אֲבָל אֲנִי לֹא אֶשָּׁבֵר. לֹא אֶשָּׁבֵר? יֵשׁ לְהָגִיף הַחַלּוֹן. לִנְעֹל הַדֶּלֶת. כִּי הַבַּיִת חוֹרֵק, וּמַעֲרֶכֶת הַחִמּוּם כּוֹשֶׁלֶת. לְמַעַן מִי אֲנִי מִתְגַּלֵּחַ? לְמַעַן מִי מוֹסִיף לַנָּזִיד קְצָת מֶלַח? אֲנִי אוֹמֵר: לֹא לְהִתְפַּתּוֹת. זוֹ אַשְׁלָיָה: גַּם אִם דִּמְעָה לֹא זוֹלֶגֶת לַנָּזִיד אוֹ דָּם לֹא נִקְרָשׁ עַל הַלֶּחִי אֲנִי הוֹלֵךְ מֵעֶצֶב אֶל בֶּכִי. מֵסִיר אֶת רֹאשִׁי מֵעַל כְּתֵפַי. מוֹסֵר אֶת זְרוֹעוֹתַי לָרוּחַ. מוֹתִיר אֶת רַגְלַי עַל הַשְּׁבִיל

וְהוֹלֵךְ

קריאתו האמנותית של שחר מחדדת את עוקצו של האבסורד שבהשמעת שיר אכזבה והימנעות מאנשים בפני קהל. השיר כל כך טעון משמעות, יופי ועולו של הגוף המתפרק שבעקבות חשיפתי הראשונה אליו כאן, בקולו של המשורר יבואו קריאותי החוזרות הדמומות והמתפעלות.

יובל גלעד- ידידי הטוב- תופס את מקומו ליד המיקרופון. אני מכירה את קריאתו- שמעתי אותו להנאתי בהשקת "מקף 4". השירים שלו מרחיקים לארצות אחרות ויש בהם יחס של חמלה עדינה לזולת. שיריו, קריאתו וקולו – משיאי האירוע הזה.

שֶׁלֶג נוֹפֵל עַל גֶּרְמַנְיָה

יוֹרֵד אִטִּי וְיָפֶה

מְנַסֶּה לְהַלְבִּין רֹעַ

כְּפִי שֶׁיֹּפִי תָּמִיד עוֹשֶׂה

בִּכְפָר קָטָן וְצִיּוּרִי

מָה אֲנִי עוֹשֶׂה כָּאן

בְּלַיְלָה קַר כְּפַעֲמוֹן

עַל סַפְסָל יָחִיד

מוּל הָרֵי אַלְפִּים

כַּמָּה יֹפִי פִּזֵּר כָּאן הַבּוֹרֵא

אֲבָל הַיֹּפִי מַסְרִיחַ

כְּמוֹ גֶּלְלֵי פָּרוֹת

רוֹעוֹת כָּאן כָּל הַיּוֹם

בְּמֶרְחֲבֵי בָּוַרְיָה

כִּי הוּא מְקַשֵּׁט

כְּנֵסִיּוֹת אִינְקְוִיזִיצְיָה

אֲפִלּוּ בָּאךְ הָאֱלֹהִי

רָקַד לִצְלִילֵי כְּנֵסִיָּה

כְּדֵי לְהִתְפַּרְנֵס יָפֶה

הָרֹעַ אֵינֶנּוּ עֲנָק

הוּא חַי חֲרִישִׁי וְזָעִיר

בְּשִׁגְרָה שֶׁל פָּרוֹת

בְּחַיֵּי מִשְׁפָּחָה נִנּוֹחָה

עַד שֶׁפּוֹרֵץ פִּתְאֹם

כִּפְרָחִים בַּשָּׂדֶה הַנּוֹרָא

שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים

*

לאורך כל אירופה

עצים מחשיכים אגמים

בצלליהם הזוממים

ברווזים מתכרבלים בעצמם

כילדים שהוריהם רבים

אירופה היא יופי חולה

יערות על יערות חסרי רוך

מיליוני עצים רזים מזכירים

מה שאסור לחשוב עליו

אם לא רוצים לטבוע בצער

בשעת נסיעה ברכבת

יערות חולפים קרים

רק מגבירים זרות באירופה

בחודש מאי היפה

ברווזים מבועתים שטים

באגמים יפים שקטים

לא מבינים צערם

ביערות שספגו רוע אנושי

לחשכת ענפיהם

*

במינכן

במלון זול

בו בוגדים בבני זוג

או מתאבדים

מצאת מוצרט

ברדיו-שעון

מחרחר

יופי נגד בדידות

כפי שהיה תמיד

כל חייך

לא רק אני התמוגגתי מהופעתו של יובל: כשהוא חזר למקום ישיבתו בקהל צצה משום מקום מחורונת לא מוכרת שכמסתבר הייתה כל הזמן בינינו בלתי מורגשת עם מחברת ענק בידיה בה היא תיעדה את מהלך האירוע בכתב יד אחיד ויפה כשל תלמידת תיכון חרוצה. לכבוד שיריו של יובל היא יצאה מאלמוניותה, פנתה בדברים אל יובל ואז קנתה את ספר שיריו השני "בית הקברות לשירים".

אילה בן לולו הייתה לפני השקת ספר שיריה "ילדות מקוצרת", הוצאת פרדס,2013, שהתקיימה ב-4.1.2014 בסלונה בר בתל אביב. היא קראה מתוך הספר בהתרגשות יפה של ראשוניות:

הִיא כּוֹתֶבֶת

הִיא כּוֹתֶבֶת שִׁירָה כְּמוֹ

צַלָּף שֶׁמְּכַוֵּן לַמַּטָּרָה.

זִכְרִי: הֵם לא שָׁוִים כְּלוּם

כְּשֶׁהֵם מֵתִים. אַתְּ צְרִיכָה אוֹתָם חַיִּים.

כְּדֵי שֶׁתִּכְתְּבִי אוֹתָם.

פְּגִיעוֹת יְשִׁירוֹת,

אֵיבָרִים כְּרוּתִים, זוֹהֲרִים

עַל הַדָּף

וְ הַדָּם, הוֹ הַדָּם

הַמָּתוֹק, הַדָּבִיק,

שֶׁלֹּא נוֹתֵן לַמִּלִּים לְהִפָּרֵד

גְּבֶרֶת הוֹלַנְדֶר

גְּבֶרֶת הוֹלַנְדֶר חַיָּה בְּתוֹךְ עָנָן שָׁחֹר,

הוּא מַקִּיף אוֹתָהּ מִכָּל עֲבָרֶיהָ

לִפְעָמִים הִיא מַצְלִיחָה לְהוֹצִיא קָצֶה שֶׁל אֶצְבַּע,

וְאָז זֶה נִרְאֶה כְּאִלּוּ חוֹלֵף בַּחוּץ הֶבְזֵק שֶׁל אוֹר,

אוֹ שֶׁפַּרְפַּר לָבָן מִתְעוֹפֵף קָרוֹב מְאוֹד לְעֵינֶיהָ.

בַּהַתְחָלָה גְּבֶרֶת הוֹלַנְדֶר לֹא הֵבִינָה.

הִיא חָשְׁבָה שֶׁמַּשֶּׁהוּ הִתְקַלְקֵל בַּחַשְׁמַל

אוֹ שֶׁאוּלַי הִשְׁתַּנָּה מֶזֶג הָאֲוִיר.

אַחֲרֵי כַּמָּה שָׁעוֹת

הִיא הִתְרַגְּלָה לַחֹשֶׁךְ

הִיא אֲפִלּוּ לֹא מְאַמֶּצֶת אֶת הָעֵינַיִם.

גְּבֶרֶת הוֹלַנְדֶר מַצְלִיחָה

לְנַהֵל חַיִּים נוֹרְמָלִים.

הִיא עוֹשֶׂה קְנִיּוֹת בַּסּוּפֶּר

נוֹסַעַת לַיָּם בְּשַׁבָּת.

בַּחֹרֶף הֶעָנָן עוֹטֵף אֶת גְּבֶרֶת הוֹלַנְדֶר

כְּמוֹ פּוּךְ אֲוָזִים.

אֲבָל אֵיךְ מִתְחַבְּקִים עִם מִישֶׁהוּ אַחֵר?

אֲנָשִׁים עוֹבְרִים לְיַד גְּבֶרֶת הוֹלַנְדֶר

וְהֶעָנָן הַשָּׁחֹר נוֹגֵעַ בָּהֶם.

הֵם לֹא מַרְגִּישִׁים שֶׁהָיָה שָׁם מִישֶׁהוּ,

מַשַּׁב רוּחַ חוֹלֵף עַל גּוּפָם.

גְּבֶרֶת הוֹלַנְדֶר נִסְּתָה כַּמָּה פְּעָמִים לִבְרֹחַ,

לָרוּץ מַהֵר וּלְהַשְׁאִיר אֶת הֶעָנָן מֵאָחוֹר.

הִיא רָצָה,

פָּנֶיהָ וְגוּפָה נָגְעוּ בָּעוֹלָם,

וְהֶעָנָן הַשָּׁחֹר הִתְקַפֵּל לְאָחוֹר

כְּמוֹ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם שֶׁל מַלְאָךְ.

ישהו צריך להיות האחרון והפעם זאת חגית גרוסמן. ההמתנה ארוכה ומתישה, אך הופעתה הייחודית של חגית נחרטה בזיכרון. תחילה היא השמיעה את השיר לנרקומנית – בעל פה כששפת גופה אומרת ייסורים. השיר מעובד לצורת קליפ וניתן לצפות בו ב- YOUTUBE :

http://www.youtube.com/watch?v=n2u6Mx5aENM

אותי הרשים שיר אהבה פרחחי בגוף ראשון בו היא פונה לאהוב-לבה ומתארת את עצמה  בתור "אחותך הרעה אמך החורגת בתך הסוררת". – שורה שממשיכה להדהד בראשי.

אסיים בנימה אישית : אני יוצאת מגדרי מרוב תודה לערב הזה ולענת חנה לזרע – מלאכית השירה שיזמה והנחתה אותו כי על אחד הנוכחים – אותו ראיתי לא לראשונה – הסתכלתי אחרת: בצורה אישית-קשובה וזה

עורר מתרדמתה איזו פקעת של צמח רב שנתי, הפיח בה רוח אביב והיא מצמיחה לי גבעולי מחשבות שבשיאם נפתחים פרחי שירים.

חגית בת-אליעזר, 11.1.2014

בשנת 2010 יצא בהוצאת קשב לשירה ספר שיריה של מאיה בז'רנו "גרגרים". בעבר ניכר בשירתה געש זרם-תודעתי, שבשיאו התבטא בשירים ארוכים ודחוסים ובמחזורים, ואילו בגרגריה החליטה בז'רנו לנקוט קיצור ומינימליזם תקדימיים. אך את רעבונה של המשוררת עטירת הפרסים לא השביעו 101 הגרגרים, והיא ממשיכה לחבר נוספים. ביכורים מובחרים מונחים לפניכם.  -- ד"ע

110.

רוֹקַנְתִּי אֶת נְחִירַי
סוֹף סוֹף הַנְּשִׁימָה דַּרְכָּם
זוֹרֶמֶת חָפְשִׁי

24.11.2010

114
.
קָנִיתִי לִי מַגָּפַיִם -
וּמִי שֶׁיַּחְמִיא לִי עֲבוּרָם,
מֵבִין גָּדוֹל בְּנַעֲלִים.

27.2.2011
מגפי אנטילופ היקרים

124. בולבולים

מֵתָה לַדַּעַת – מַה
מְשַרְקְקִים עָלַי, לְיַד הַשִׁמְשָׁה
צָהֹב פְּלוּמִי מִתַּחַת לִזְנָבָם

31.12.2011

107.

בְּשׂוֹם שֵׂכֶל וּבִמְתִינוּת
הֶעֱלוּ אַנְשֵׁי צ'ילה חַיִּים
מִתּוֹךְ קִבְרָם הַוַּדָּאִי – 33 כּוֹרִים

15.10.2010
קפסולת הפלא

126.

זֶה לֹא כֶּלֶב,
זֶה חֲתוּל
לָמָה עוֹשִׂים לוֹ אֶת זֶה?

14.4.2012
כ"ב ניסן

127.

מַה מַה מַה
צָעַקְתִּי בְּאֵימָה
כְּשְׁצוֹצֶלֶת הִתְעוֹפְפָה לְחַדְרִי
וְנָחָה עַל הַכַּר

בוקר 23.8.2012

121.

אַבְרָהָם הַבּוּכָרִי, סַנְדְּלָרִי הַטּוֹב -
לְאַחַר שְׁאוּלַץ לִנְּדוֹד מִכּוּכוֹ,
מְצָאתִיו, וְנָעָל בְּיָדִי לְתַקְנָהּ

אלול תשע"א 8.9.2011

103.

אל תִּשְׁכְּחִי אוֹתִי, מַאיָה
חבְּרִי לְמַעֲנִי מַשֶּׁהוּ,
בִּקֵּשׁ הַאִינְסְטֶלָטוֹר הַיָּפֶה.

9.10.2010

138.

הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁשּׁוּב שָׁקְעָה
מָחָר - תָקוּם
וַאֲנִי שָׁקַעְתִּי עוֹד קְצָת

21.8.13
על הים עם אליעזר

מאיה בז'רנו

מאיה בז'רנו היא ילידת קיבוץ אילון, 1949, תושבת תל-אביב ואם לבת. בעלומיה התגוררה עם משפחתה ביפו ובבת-ים. למדה ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן, ולאחר מכן התגוררה בירושלים שם לימדה ספרות בתיכונים ולמדה ספרנות באוניברסיטה העברית. כיום עובדת הספריה העירונית של תל-אביב בבית אריאלה. לבז'רנו 17 ספרי שירה, סיפורת וסיפורת-ילדים, בהם גם המבחר "תדרים" (2005), והיא תרגמה 4 ספרים. שיריה תורגמו ללשונות רבות וכן הולחנו והוקלטו בעיבודים מוזיקליים. היא כלת פרס ברנשטיין, פרס ביאליק ופרס היצירה מטעם ראש הממשלה.

ארז שוייצר על הספר "גרגרים" ב"הארץ".
אלי הירש על "גרגרים" ב"ידיעות".
"ביקור בית" – ראיון עם עמיחי שלו ב-ynet.
מנחם בן על "עיבוד נתונים 1" ב-nrg.
בז'רנו בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
בז'רנו בוויקיפדיה העברית.

חיים מזר לשונאי ביידיש מביא לנו עוד ממכמני הקללה ביידישאית.

חיים מזר

1. ווען די גייסטארוייס פון שפיטולזאלקיינענישטקאנאןוויסאןווא אט קאנאןזייען,קוידםדערקאפאובארדער פייס.

כשאתה יוצא מבית החולים, אף אחד לא ידע מה יראה קודם, את הראש או את הרגליים.

2.באצוג צו דייער , דערטאוולאוטאגולדנענשומה

בהשוואה  אליך לשטן יש נשמה מזהב.

3. אנשטאטצייאןזאלן די וואקסן  אין מאל פארוסטטהצ'וואקס.

במקום שיניים, שיצמחו לך בפה  מסמרים חלודים.

4. זאלסאוייזאן ווי צוואינודלןאונדזאלקיינןנישטקאנאן מי דיער גורנישט

שתראה כמו שני מחטי תפירה ושאף אחד לא יוכל לעשות אתך שום דבר.

5. זאלןדיערוואקסןאזויפילקנובלאויףדערצינג , זאלסנישטקאנאן מאכן הקידאש.

שיצמח  לך הרבה שום על הלשון כדי שלא תוכל לעשות קידוש

6. וואן די שטאייסטאויףפרנדקאטראפן. זאלסטגייען ווי דערטראפטןנאמאןדיעך , פואר גזונהייט

כאשר אתה עומד על מדרגות נעות, שתלך לאן שהמדרגות לוקחות אותך. סע בשלום.

7. ווען די קופסט א ווינק, קויפ אין דערלעצטה שטוק, פון דארטןדערוואג צום גוטאיז קורץ.

כשאתה קונה דירה, תקנה  בקומה העליונה. משם הדרך לאלוהים קצרה.

8. האר אויף צו שמיכלאןץ . וואן די שמייכלס מאן זייטדינערנארשה פונים.

תפסיק לחייך. כאשתה מחייך רואים את הפנים המטופשות שלך.

9. קיקגאט אין דערליידקעגלואז. דאסוואס די ביסט.

תסתכל טוב בכוס הריקה, זה מהשאתה.

10. זאלסטפארבנגאן דיין צייטבלויזנאכטן.

שתבלה בנעימים רק אתמול.

.

וראו עוד מאוצרות הקללות ביידיש

מאוצר הקללות

עוד מאוצר הקללות

בחזרה לאוצר הקללות

קללות מאוצר השפה האידית

אוצר הקללות האידישאיות החלק החמישי

הגנרל / רועי צ'יקי ארד

הגנרל מת
ילדיו שוכבים עם חיות
הנשים ששכבו איתו
עדיין בחופשת-קיץ
עדיין נעלב ממנכ"ל כלשהו, על אף מותו,

הגנרל מת
מקצה בית הקברות ניתן לראות זקפה
השיש שבחרו לא יקר לא זול
אבל הפרחים על הקבר אחרי חודש
אבקו ורקבו
בכלי הקנקל של קריסטל

הגנרל הזה מת והפרחים הללו מצחינים
איש לא שתל בחלקה הזו דשא
השמש היא אחת מני רבות.

2004

.

* / אודיה גנור

אריק
מת.

היו
שלום.

.

אודיה גנור

אודיה גנור היא ילידת 1987. היא למדה פסנתר וצ'מבלו בקונסרבטוריון שטריקר, בוגרת החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, ועסקה בכתיבה עיתונאית למקומונים "עכבר העיר" ו"טיימאאוט" ולעיתונות המקוונת.

.

.

.

רועי צ'יקי ארד

רועי צ'יקי ארד הוא יליד באר-שבע, 1977, וכיום תושב תל-אביב. הוא עיתונאי שטח בעיתון "הארץ", עורך כתב-העת והוצאת "מעין", ממייסדי קבוצת "גרילה תרבות", ועסק גם במוזיקה (עם ההרכבים קנאק/פופ, פינג-פונג ולבדו), בקולנוע, במחזאות ובאמנות חזותית. לו ששה ספרי שירה, סיפורים ונובלות, שהאחרון בהם הוא "השקנאי" (חרגול-מודן, 2013).

צ'יקי בוויקיפדיה העברית.

הופיע ב"דיוקן מקור ראשון "  27.12.2013 תחת השם "שובו של מהנדס הנשמות ".

מייסד ברית המועצות לנין אהב מאוד את הסופר  מקסים גורקי .גם  יורשו של לנין , סטלין אהב אותו מאוד. אולי הרבה יותר  מלנין.הוא ראה בגורקי  לא פחות מאשר את אביו הרוחני. מקסים גורקי מצידו היה מליץ היושר של סטלין, אך גם מבקר חריף של הבולשביקים. הוא התפעל ממחנות עובדי הכפייה, אך גם דאג להציל את חייהם של אסירים פוליטיים.ואז בשלב כלשהוא סטלין החל לאהוב את גורקי פחות ופחות.

עשרות שנים אחרי שיצירותיו נזנחו, הסופר מקסים גורקי זוכה כעת להתעניינות מחודשת. ואם אנשי המהפכות החברתיות יתחילו לחפש תשובות בכתביו, כדאי לטייקונים לשמור היטב על הצוואר.

רבים ראו במקסים גורקי את אחד האנשים החזקים בברית המועצות, שני לסטלין בלבד. מעריכים שהוא לבדו אחראי להצלתם של גדולי הסופרים העבריים, בהם חיים נחמן ביאליק ורבים אחרים, שאילולא התערבותו היו כמעט בוודאות מוצאים את מותם בגולאג. אך כוחו והשפעתו של הסופר הרוסי הנערץ לא הצילו אותו בסופו של דבר מהגורל המזומן בארצו לאנשים חזקים מדי; ולאחר נפילתה של ברית המועצות, גם יצירתו הלכה ואיבדה ממעמדה.

ואסה -הצגה  של גורקי בתיאטרון "גשר".

והנה, כמעט שמונים שנה לאחר מותו המסתורי – ספק כתוצאה ממחלה, ספק רצח שנשען על קנוניה חוצת-מדינות – הסופר הנשכח מקסים גורקי חוזר. בימים אלה מעלה תיאטרון 'גשר' מחזה מפרי עטו בשם 'ואסה', שמגולל את סיפור נפילתה של אשת עסקים עשירה. גיבורת המחזה, בתרגומו של אלון מרקוס ובעיבוד ובימוי של נטשה מנור, היא טייקונית השולטת בסביבתה ביד ברזל ואינה בוחלת באיומים, בשוחד ואף בהרעלה. העלילה, כיאה ליצירה של גורקי, אמנם מתרחשת ערב המהפכה הקומוניסטית, אך בהחלט יכולה לעורר מחשבות על כמה מהבולטים שבאנשי העסקים העשירים בעולם של ימינו.

גם על מדפי הספרים מפציע גורקי מחדש, הפעם לא כיוצר אלא כמושא התבוננות. ממש במקביל להצגת הבכורה של 'ואסה', יצא לאור הספר 'נקרופוליס – המסדרון הלבן' (הוצאת כרמל, 2013), העוסק בין השאר בחייו של גורקי. את הספר חיבר ידידו הסופר הרוסי ולדיסלב חודסביץ' (1886-1933), שפעל בימי המהפכה הקומוניסטית. חודסביץ', כדאי לציין, לא היה יהודי, אך היה פילושמי מובהק; זאת בניגוד חד לסבו יעקב ברפמן, יהודי שהפך לאנטישמי ופרסם כתב השמצות בשם 'ספר הקהל', אחד המקורות הראשיים ל'פרוטוקולים של זקני ציון' שזייפה המשטרה הצארית.

חודסביץ' מביא בספרו מאמרי זיכרון לסופרים שונים, אך הדמות הבולטת ביותר, האיש שרוחו שורה על כל עמוד גם כשאינו מוזכר במפורש, ושיחסו של המחבר אליו הוא האמביוולנטי ביותר – הוא מקסים גורקי.

"דמותו כל כך  מרכזית בספר בגלל התפקיד הפוליטי ששיחק בתחום הספרות ברוסיה הסובייטית", אומרת דינה מרקון, המתרגמת המוכשרת  לעברית של 'נקרופוליס'. "בגלל השפעתו; לא בגלל כישרונו! המשוררים האחרים שחודסביץ' מתאר עולים על גורקי עשרת מונים בכישרונם. אבל בניגוד לשאר הדמויות ב'נקרופוליס' – סופרים ומשוררים אליטיסטים שבאו מהאצולה או מהבורגנות הגבוהה, וייצגו את הסדר הישן שממנו לא היו מסוגלים להיפרד – גורקי ייצג באמת ובתמים את העולם הבולשביקי החדש. הוא בא מהשכבות הנמוכות ביותר של העם, בעוד רוב הבולשביקים באו מהמעמד הבינוני, ולא באמת הכירו את הפועלים והאיכרים שהם דיברו בשמם".

אלי : אפשר לסמוך על חודסביץ' כשהוא מתאר את גורקי?

דינה :"הוא הכיר אותו היטב. במשך למעלה משנה הוא חי בווילה של גורקי בעת גלותו באיטליה, ולמד שם היטב את אופיו ואישיותו. חודסביץ' רואה אותו כשונא נחוש של האמת, ובעיניו זה המפתח לחייו ולגורלו המצמרר של הסופר בימי סטלין. כאשר הפך  גורקי לכאורה לאיש השני בחשיבותו בכל האימפריה הסובייטית האדירה. גורקי מוצג  בידי חודיסביץ' כדמות טראגית שהושמדה בידי מלכודת שהיא בעצמה עזרה ביצירתה".

מבשר הסער

מקסים גורקי היה שם בדוי. שמו האמיתי של האיש שהפך ל"צאר הספרותי" של ברית המועצות הסטאליניסטית היה אלכסיי מקסימוביץ פשקוב. הוא נולד במרץ 1868 בעיר ניז'ני-נובגורוד, שלימים תיקרא גורקי, על שמו.

משפחתו הייתה כאמור ענייה מרודה. בגיל צעיר התייתם אלכסיי מאביו ומאמו, וגדל בבית הוריה של האם. מכאן היה יוצא לנדודים בחיפוש אחרי עבודה, כשהוא עובר אלפי קילומטרים ברחבי רוסיה. הוא עבד כסמרטוטר, משרת, שוטף כלים במסעדה, עוזר-טבח בספינה על הוולגה, שוליית סנדלר, סבל, שומר לילה, פועל במאפייה ועוד. הטיפוסים שבחברתם הסתובב היו בדרך כלל עלובי חיים שונים – פועלים קשי יום, קבצנים, זונות וגנבים – אך מפעם לפעם נתקל באנשים משכילים יותר, שמשכו גם אותו לקרוא ולהשכיל.

בסוף המאה ה-19 התגבשו דעותיו הסוציאליסטיות של גורקי, והמשטרה אף עצרה אותו כמה פעמים בשל קשריו עם מהפכנים. הוא החל לחבר סיפורים המבוססים על חיי אותם אנשים עניים שעמם בא במגע, ויצירותיו משכו תשומת לב מיידית בעולם הספרות הרוסית, שלא הכיר עד אז סופרים ממעמד חברתי נמוך כל כך. ב-1898 הופיעו שני כרכים של סיפוריו, ואלו זכו להצלחה חסרת תקדים. שמו יצא אל מחוץ לגבולות רוסיה, וספריו תורגמו לכמה וכמה שפות. גם מחזה פרי עטו, 'בשפל', נחל הצלחה גדולה. גורקי, כפי שכינה כעת את עצמו, נעשה לגיבורם של חוגי המהפכנים. הללו ראו בכל היחפנים בסיפוריו את "האדם החדש", ובגורקי את נביא המהפכה ומבשר העולם החדש המחכה בפתח.

ב-1902 נבחר היחפן-לשעבר כחבר האקדמיה הרוסית, אך בחירתו נפסלה בידי הממשלה, שחששה מדעותיו האנטי-ממלכתיות. גורקי מצדו התחבר לפעילות המהפכנית, והתקרב מאוד לקבוצה של ולדימיר איליץ' לנין, שהיה אחד המעריצים הגדולים של סיפוריו.

לנין אף הכריז שיצירה כמו 'האם', שבה תיאר גורקי אישה נועזת המסייעת בכל אמצעי לבנה המהפכן, שקולה בעוצמתה לכמה אלפי בולשביקים. חבר אחר בקבוצה, גיאורגי מהמעמדות הנמוכים בשם יוסף ג'וגאשווילי, חזר והכריז כי נעשה לבולשביק ומהפכן בראש ובראשונה בגלל גורקי.

"אילולא הוא, אולי הייתי נשאר בסמינר הכמרים שבו למדתי, והופך לכומר מוסמך. אבל למרבה המזל של המהפכה והעם, נפל לידי ספר של מקסים גורקי, עיניי נפקחו למציאות האמיתית כפי שהיא, והכול השתנה מאז", אמר לימים אותו ג'וגאשווילי, או בשמו החדש סטלין.

גורקי, שהתעשר ממכירת ספריו, הפך לאחד התומכים הכספיים המשמעותיים של לנין וקבוצתו. ב-1905, לאחר המהפכה הרוסית הראשונה כנגד הצאר, נאסר הסופר ונאלץ לעזוב את ארצו. השלטונות הרוסיים ראו בו אישיות מתסיסה, והם לא טעו. גורקי התיישב באי האיטלקי קאפרי, שם הקים מכספו בית ספר לתועמלנים מהפכנים, והמשיך לסייע מרחוק ללנין ולחבריו. יצירותיו מאותן שנים – סיפורי זיכרונות כמו 'ילדות' (1913), 'בין הבריות' (1915) ו'האוניברסיטאות שלי' (1923), שבהם תיאר בריאליזם ובאובייקטיביות גמורה את נעוריו – נחשבות היום כטובות ביותר שלו, וכאלו ששימרו את עוצמתן הספרותית גם בחלוף השנים.

הסופר הבולשביק

ב-1913, משנראה היה שמעמדו בציבור נחלש מאוד בשנות גלותו, הרשתה הממשלה הרוסית לגורקי לחזור לארצו. כך התאפשר לסופר להימצא ברוסיה בזמן שתי המהפכות של 1917 – זו שהפילה את המשטר הצארי והביאה להקמת ממשלת מעבר, וזו שהעלתה לשלטון את הבולשביקים. גורקי התנגד בכל תוקף לתפיסת השלטון בכוח מידי אלכסנדר קרנסקי הדמוקרט, ראש ממשלת המעבר. עם זאת, הוא מעולם לא חלם לנתק את קשריו עם הבולשביקים.

יחסו של גורקי לבולשביקים היה מלא סתירות גם אחרי עלייתם לשלטון. הוא נאבק בהם, גינה בעיתונו את הטרור הבולשביקי, וכינה את לנין "הרפתקן המוכן לבגוד באופן המביש ביותר בטובתו של הפרולטריון". עם זאת הוא המשיך לשתף פעולה עם המשטר, ובגלל מעמדו החזק אצל לנין, היה כמעט חסין מפני רדיפות. פה ושם אף הגן על אחרים, הציל את חייהם של נידונים למוות, או הביא לשחרורם של אסירים.

חזית מסוכנת פתח גורקי כשכתב מחזה על שלטון הטרור של המהפכה. כתוצאה מכך הוא הסתכסך עם בכיר המפלגה הבולשביקית גריגורי זינובייב, מי שלימים יהיה אחד האנשים החזקים בברית המועצות. חודסביץ' מספר ב'נקרופוליס' כי זינובייב לא הסתפק באיסור על הצגת המחזה: הוא אף ערך חיפוש בביתו של גורקי, איים לעצור את מקורביו, ולבסוף סגר את העיתון שלו. סוכנים פתחו וקראו את המכתבים ששלח גורקי ושנשלחו אליו, כולל תכתובות עם לנין עצמו. הדברים לא הגיעו לכדי רדיפה גלויה מכיוון שגורקי עדיין היה אהוד בקרב מנהיגי המפלגה, אך זינובייב השתדל להזיק לו בכל צורה אפשרית. כך למשל, השתדלות של הסופר למען אסירים שונים, גררה דווקא החמרה במצבם ובעונשם. מצרכי מזון, ביגוד וחומרי הסקה שגורקי השיג עבור סופרים ואמנים, נלקחו בהוראת זינובייב וחולקו במוסדות עלומים שונים.

גורקי מצדו לא נרתע ויצא למאבק נגד זינובייב, כשהוא פונה שוב ושוב אל לנין ומנסה לשכנע אותו בצדקתו. לפי חודסביץ', המאבק הגיע לשיאו כאשר גורקי האשים את זינובייב כי הוציא להורג ללא משפט מלחים שהתמרדו נגד הבולשביקים. הוא הציג בפני בכירי המפלגה ראיות שמהן עלה כי זינובייב לא רק אחראי להוצאות להורג, אלא אף למרד עצמו – שפרץ במידה רבה כתוצאה מהסתה שלו.

לניו ועמיתיו הקשיבו להאשמותיו של גורקי, וזימנו את זינובייב למוסקבה כדי לענות עליהן. כשהגיע זינובייב לישיבה הוא לקה בהתקף לב – שלדעת גורקי היה מבוים – והפרשה הסתיימה בנזיפה קלה בלבד. ללנין לא הייתה אפשרות אחרת; הוא היה זקוק לפוליטיקאי הבכיר ולעוצמה שהחזיק בידיו.

לכול היה ברור שכעת זינובייב לא ינוח ולא ישקוט עד שינקום ביריבו. לבסוף הודיע לנין לגורקי שלמען ביטחונו, מוטב לו לצאת את גבולות רוסיה. וכך עזב גורקי ב-1921 את ברית המועצות – שאותה, על פי כמה ביוגרפים שלו, שוב לא יכול היה לשאת – ויצא לגלות שנייה.

הסופר והרודן

גורקי שב והשתכן באי קאפרי, ומשם המשיך לעיר סורונטו באיטליה. גם בשלב הזה של חייו הוא המשיך לשמור על קשריו האיתנים עם הצמרת הקומוניסטית, אך השפעתו שם נחלשה לאחר מותו של לנין. השלטון עבר לידיהם של שלושה מבכירי המפלגה – יוסף סטלין, לב קמנייב וגריגורי זינובייב – ולגורקי ודאי לא הייתה סיבה מיוחדת לחזור למדינה שבה אויבו הוותיק הוא אחד השליטים הכול-יכולים.

המצב השתנה לאחר כמה שנים, כשסטלין סילק את שני עמיתיו והעביר אותם לתפקידים זוטרים במפלגה (כצעד ראשון לקראת הוצאתם להורג בהאשמות מפוברקות). לאחר שנותר כשליט יחיד, הורה סטלין להחזיר את גורקי לרוסיה בכל מחיר. מנהיג ברית המועצות הבין היטב את מעמדו של גורקי כסופר הרוסי המפורסם בעולם, והיה נחוש בדעתו להשתמש בו ככלי תעמולתי בקרב האינטלקטואלים בעולם. את השבתו הוא הטיל על גנריך יגודה, האיש החזק במשטרה החשאית הסובייטית ומי שנודע כיוצר הגולאגים.

על מנת לשכנע את הסופר לחזור לרוסיה נעשה שימוש בשיטות שונות ומגוונות. במהלך 1928 הוצף גורקי במברקים ומכתבים מקבוצות פועלים, שכתבו לו – בדרבון המשטרה החשאית – כמה הם מתגעגעים אליו. באותה שנה ארגן סטלין, לרגל יום הולדתו השישים של גורקי, חגיגות שכמוהן לא נראו מעולם. דיוקנאות של הסופר ומאמרים על אודותיו מילאו את כל העיתונים. במקביל הוצע לגורקי תפקיד שאי אפשר לסרב לו: לשמש כמנהיג הרוחני של ברית המועצות. "אתה ואני הננו ההימאליה, כל השאר הם אפסים. בוא והצטרף אליי", כתב לו סטלין.

נביא העידן הקומוניסטי

לבסוף נעתר גורקי וחזר לברית המועצות. העיתונות הרוסית הודיעה על שובו כאירוע בעל חשיבות עליונה, חג לאומי של ממש. בכל תחנות הרכבת נאספו ההמונים להפגנות שמחה 'ספונטניות', כשהם נושאים כרזות, זרי פרחים ושלטי ברוך הבא. נואמים הפליגו בשבחיו של הסופר, ויחידות של הצבא דיגלו את נשקן בפניו. התעמולה הרוסית – שגורקי עצמו היה בין ראשוני יוצריה, עוד בבית הספר לתועמלנים שפתח באי קאפרי – הציגה אותו כאבי הספרות החדשה וכנביאה של החברה הקומוניסטית.

מקסים גורקי עם סטלין מימינו ווורושילוב מנהיג סובייטי בכיר משמאלו

עם שובו הפך גורקי לדיקטטור של עולם התרבות הסובייטי. הוא העמיד את פרסומו וכישרונו לשירות המשטר הסטליניסטי, והצדיק בפני האינטלקטואלים של המערב את אמצעי הדיכוי הלא-אנושיים שננקטו בברית המועצות. סטלין מצדו הרעיף עליו כיבודים. מקום משכנו של הסופר נקבע באחוזת דיאבושינסקי במוסקבה, שם חי בעבר איל הון בשם זה. שתי דאצ'ות (וילות) גדולות הוענקו לו – אחת במוסקבה ואחת בחצי האי קרים – ואליהן הוזרמה אספקה של מזונות מיוחדים מאותה מחלקה משטרתית שסיפקה לסטלין את מזונו. משרתים פרטיים הועמדו לרשותו – כולם סוכנים של שירותי הביטחון ושל יגודה, שניהל אישית את משק ביתו של גורקי.

סטלין, שמאז ומתמיד העריץ בכנות את כתיבתו של גורקי, חיבב אותו גם באופן אישי. "הוא אדם טוב, נבון וידידותי", כתב לידידו קלימנט וורושילוב. "המדיניות שלנו מוצאת חן בעיניו. הוא מבין הכול". הקשרים ביניהם היו הדוקים ביותר, וסטלין ואשתו נאדיה אף צירפו את גורקי לחופשותיהם, ואירחו בביתם את ילדיו ונכדיו.

גורקי קורא בפני סטלין ועמיתיו. ציור מהתקופה הסובייטית.

סטלין המשיך ועשה הכול כדי שגורקי יהיה האדם המוכר ביותר בברית המועצות, אחרי לנין המת וסטלין עצמו. ב-1932 הורה לערוך חגיגות לציון ארבעים שנות פעילות ספרותית של ידידו. לרגל המאורע נקראה עיר הולדתו של גורקי על שמו, וכך גם רחוב מרכזי במוסקבה ותיאטרון האמנויות המפורסם בבירת רוסיה. היו שהעירו לסטלין כי התיאטרון הזה ידוע דווקא בקשריו עם צ'כוב, ואולי זה השם הראוי לו. "לא", קבע סטלין. "גורקי הוא אדם גאה, ועלינו לרתק אותו אלינו בכבלים חזקים".

בכך לא תמו מחוות הכבוד לגורקי. סרט מיוחד הופק על חייו, בשם 'גורקי שלנו'. המטוס הגדול בעולם באותה עת, טופולב ANT20, קיבל את השם 'מקסים גורקי' ושימש לטיסות תעמולה בשמי מוסקבה. נוסד מכון לספרות על שמו של הסופר, והאקדמיה שממנה גורש לפני שנים קיבלה אותו מחדש, כחבר הנכבד ביותר בשורותיה. גורקי קיבל את כל אלה בתודה: "יחי סטלין, ענק הרוח והרגש", הכריז ביולי 1935.

בשבתו כמנהיג התרבותי של העם הסובייטי, עלו לרגל אל גורקי סופרים נערצים מרחבי העולם כמו ה"ג וולס הבריטי ורומן רולן ואנדרה ז'יד הצרפתים. סופרים אחרים, לעומת זאת, טענו שגורקי מכר את נשמתו לשטן. הגדרה זו תואמת את כתביו של חודסביץ', שמתאר את גורקי כעבד חנפן של סטלין. לפי חודסביץ', הוא מכר את נשמתו, אבל לא תמורת כסף אלא בעבור האפשרות לשמר עבור עצמו ועבור אחרים את האשליה הגדולה של "עולם טוב יותר".

סניגור השטן

סטלין השתמש בגורקי לאילוף האינטליגנציה כדי שתחשוב ותפעל בדרך "הנכונה", וגורקי, כך נראה, שיתף פעלה בשמחה. הוא שימש בעבור סטלין כמשגיח על אנשי רוח, מליץ יושר בפני אינטלקטואלים בחו"ל, וסנגור נלהב של מעשים מחפירים. כך למשל ב-1929 ביקר גורקי בגולאג סולובצקי, שם הועסקו אסירים בעבודת פרך בתנאים איומים. הוא התרשם מאוד מהמקום, ובמאמר שכתב אחר כך טען כי רבים מהאסירים שוקמו בעקבות עמלם במחנה, וכי הם אהבו את העבודה במידה כזו שרצו להישאר שם גם לאחר שסיימו לרצות את תקופת מאסרם. האסירים, קבע גורקי, היו מאושרים מהעונש שהוטל עליהם. "המסקנה ברורה לי: נחוצים לנו עוד מחנות כמו סולובצקי", כתב.

גורקי חיווה דעתו גם על הפרויקט השנוי במחלוקת של תעלת בלומור, שחיברה בין הים הלבן לים הבלטי. כריית התעלה בת 227 הקילומטרים נעשתה בידי 170 אלף אסירים בתנאי עבדות נוראיים, ובתוך שנה וחצי מצאו את מותם 25 אלף מתוכם. כל זה לא הפריע לגורקי להתלהב מהפרויקט. יגודה עצמו לקח אותו לסיור בתעלה, והראה לו כיצד גנבים ויצאניות לשעבר חזרו בתשובה והפכו לעובדים בעלי שיאים של יצרנות. גורקי התרשם עד דמעות מהצלחת החינוך מחדש, ולפני שחזר למוסקבה אמר לשומרים "אין לכם מושג, ברנשים קשוחים, איזו עבודה מעולה אתם עושים". לאחר מכן ערך ספר בשם 'תעלת סטלין', שפיאר והאדיר את הפרויקט הרצחני.

רחמיו של גורקי לא נכמרו גם על הקולאקים, האיכרים האמידים שסטלין לחם בהם והרג אלפים רבים מהם. "אם האויב אינו מוכן להיכנע, יש להשמידו", קבע הסופר, וסטלין אימץ את הנוסחה הזאת והפך אותה לסיסמתו. בהתלהבות גדולה במיוחד התקבלה האמרה של גורקי "כאשר חוטבים עצים, ניתזים שבבים". סטלין נהג לחזור על המשפט הזה, משל היה מנטרה דתית, בכל מפגש שלו עם נציגי מדינות זרות ששאלו אותו על מעשי הדיכוי בארצו.

מהנדס הנשמות

גורקי עם סטלין

ב-26 באוקטובר 1932 הוזמנה קבוצה נבחרת של חמישים סופרים סובייטים בולטים לווילה של גורקי, למה שהוגדר כפגישה חשובה ביותר. לא ניתן להם כל הסבר מוקדם על מהות המפגש, אך איש מהמוזמנים לא העז לסרב, וכולם התייצבו במועד שנקבע. גורקי, שקיבל את פניהם, הודיע להם שהם עומדים ליטול חלק באירוע חשוב ביותר, שישנה את פני הספרות הסובייטית והעולמית.

לבסוף הגיע למקום סטלין עצמו, מלווה בפמליית עוזריו הבכירים. מנהיג ברית המועצות הודיע לסופרים שמשימתם היא ליצור ספרות חדשה: מכאן ואילך עליהם לתאר את חייו של העם לא כפי שהם, אלא כפי שהם צריכים להיות, במה שכינה "ריאליזם סוציאליסטי". "אתם בספריכם מייצרים את המוצרים הדרושים לנו. אנו זקוקים לנשמות אנושיות אפילו יותר משאנו זקוקים למכונות, לטנקים ומטוסים. אתם מהנדסי הנשמות האנושיות".

סטלין כונן אגודה של סופרי רוסיה, ובראשה העמיד את גורקי כמהנדס הראשי של הנשמות. האגודה נבנתה במתכונת זהה לזו של המפלגה, עם מזכירים, ישיבות מליאה וקונגרסים, וגם כבוד מוחלט למנהיג – במקרה הזה גורקי, המקביל הספרותי של סטלין. הסופר הרוסי הגולה דמיטרי מרז'קובסקי אמר אז על גורקי: "הוא יותר גרוע מהבולשביקים. הם הורגים את הגוף. גורקי הורג נשמות".

ועם כל זאת, סטלין לא סמך על גורקי באופן מוחלט. הוא היה זקוק לו, אך גם חשש ממנו. הוא דאג שהסופר יקבל מהדורות מזויפות ומצונזרות של העיתון 'פרבדה', כדי שלא יידע דברים שהשלטונות לא רצו שיידע, כמו דבר חיסולם של בכירים שונים שהכיר. מאידך גיסא, נראה שגם גורקי לא מכר את נשמתו במלואה. היו דברים שהוא סירב לעשות, ופה ושם העז לבקר את המשטר ואת מעשיו. כשסטלין ביקש מגורקי שיכתוב את הביוגרפיה שלו, התחמק הלה בתירוצים קלושים, ועורר את זעמו.

בהדרגה החל סטלין לרחוש עוינות לגורקי. יותר ויותר עצבנו אותו בקשותיו הבלתי פוסקות של הסופר להמתיק את היחס לנאשם זה או אחר. "מה הוא חושב לו, הגורקי הזה?" נהג סטלין להלין באוזני מקורביו, ולגולל רשימה ארוכה של התקפות מצד גורקי על הבולשביקים. מדובר אחרי הכול באמן, קבע סטלין – "אדם של תחושות ורגשות לא רציונליים, והרגשות האלה עלולים להוביל אותו בדרך רעה. הוא עלול לגרום נזק רב למפלגה". את כל זאת סטלין לא אמר בפומבי, שכן גורקי היה נכס פוליטי והסברתי.

בחלוף הזמן הבין גורקי שהוא כלוא בכלוב של זהב, ולמעשה נתון במעצר בית. "אני מוקף, אני לכוד", נהג לרטון. אנשי המשטרה החשאית שהקיפו אותו ואת משפחתו, ציינו גם אמירה זו בדו"חות הקבועים שלהם לסטלין. הסופר לא העלה בדעתו שאחד המודיעים השומרים את צעדיו הוא בנו האהוב מקסים פשקוב, שבמשך שנים רבות שירת את המשטרה החשאית.

בצירוף מקרים בלתי מוסבר החלו אסונות לפקוד את משפחתו של גורקי. ראשית לקה הבן בשפעת מסתורית, שהביאה עליו את מותו. כעבור זמן לא רב התברר שגם הסופר גוסס משילוב של כמה מחלות. הוא קיבל טיפול ממיטב הרופאים, אך משום מה מצבו הלך והידרדר והוא החל לירוק דם. מדי יום דיווחו העיתונים לאוכלוסייה על בריאותו הדועכת של הסופר הנערץ. לבסוף, ב-18 ביוני 1836, נפח גורקי את נשמתו עקב שחפת, דלקת ריאות ואי ספיקת לב.

סטלין ומולוטוב מבקרים את גורקי בעת מחלתו. ציור סובייטי.

סטלין, שביקר את גורקי פעמים רבות בימי מחלתו, דאג שתיערך לו הלוויה ממלכתית. ארונו הוצב באולם העמודים של בית הסובייטים, עם משמר כבוד שכלל את כל צמרת ההנהגה של המדינה בראשותו של סטלין עצמו. אחר כך נשרפה הגופה, ותיבת האפר נטמנה בגומחה שנחצבה בחומת הקרמלין, מאחורי המאוזיליאום של לנין.

האם גורקי נרצח ?

האם גורקי מת באופן טבעי, או נרצח? על כך חלוקות הדעות עד היום. המשטר הסובייטי, מכל מקום, לא השאיר את השאלה פתוחה. במארס 1938 נעצר ראש המשטרה החשאית יגודה והואשם בשורה של מעשי בגידה במדינה, ובהם רצח גורקי ובנו. לפי האישומים, יגודה פעל בשליחותו של לאון טרוצקי, הגולה המפורסם ואחד מראשי הבולשביקים לשעבר. המוציאים לפועל של ההתנקשות היו הרופאים המפורסמים לב לווין ודמיטרי פלטנב, שטיפלו ברבים מראשי המשטר. טרוצקי מצדו האשים ממקום גלותו את סטלין כי הוא זה שרצח את גורקי, מחשש שמא הסופר ירים את קולו נגד זוועות "הטיהור הגדול" שהחל אז ברוסיה הסובייטית.

המשפט שהתנהל היה מעין חזרה לקראת המשפט שקיים סטלין בסוף ימיו, כנגד רופאים יהודים שטיפלו בבכירי משטרו, והקדמה לגירוש המתוכנן של יהודי ברית המועצות לסיביר. הנאשמים ברצח גורקי, כמקובל במשפטי ראווה סובייטיים מסוג זה, הודו "מרצונם הטוב" בהאשמות השונות. הרופאים אישרו כי הם עשו הכול כדי שגורקי יצטנן בעת שעבד בגנו, ואחר כך נתנו לו תרופות שרק הרעו את מצבו. יגודה הודה כי הורה לרופאים לרצוח את גורקי ובנו, וכן נטל אחריות לרצח ראש המפלגה בלנינגראד ואחרים. על פי הידוע כיום, יש יסוד להאמין שיגודה אכן היה אחראי למות בנו של גורקי, שכן ראש המשטרה החשאית ניהל רומן עם טימושה, אשתו של מקסים פשקוב. ועם זאת, לא ברור האם היה בסיס כלשהו להאשמתו ברצח האב.

רוב נאשמי המשפט, ובהם יגודה, נידונו למוות בירייה. בימין האחרונים נטש ראש המשטרה החשאית את תפיסותיו האתיאיסטיות. "הגעתי למסקנה שיש אלוהים אחרי הכול", אמר לחוקריו. "מסטלין איני ראוי אלא לקבל הכרת תודה על שירותי הנאמן, אבל מאלוהים אני ראוי לעונש החמור ביותר על שהפרתי את דברותיו אלפי פעמים". יורשו  של יגודה , יז'וב נכח בהוצאתו להורג ולפני כן הורה להכות את הנידון למוות. "קדימה הכו אותו בשביל כולנו ".

הרופא פלטנב נידון לעונש מאסר ממושך, ונשלח ל-25 שנות מאסר במחנה ריכוז. שם גילה לאסירה שהייתה עוזרתו במרפאת המחנה, כי גורקי נרצח בפקודת סטלין. לדבריו, הסופר המהולל היה מזועזע מאווירת הטרור בברית המועצות, ורצה לחזור לאיטליה. סטלין, ששמע על תוכניתו, חשש כי גורקי יתקוף אותו מיד כשייצא את גבולות רוסיה, והחליט למנוע זאת. מבחינתו התקפה של גורקי הייתה  לכל הפחות שקולת ערך להתקפה מלנין עצמו.התקפה מ"נביא המהפכה".

הוא שלח לגורקי קופסת סוכריות תמימות למראה, והלה אכל סוכרייה אחת בעצמו, וכיבד שני אחים שטיפלו בו. עד מהרה מתו כל השלושה בייסורים נוראיים. פלטנב סיפר עוד כי בנתיחה שלאחר המוות גילה עקבות רעל בקרביו של גורקי.

מכאן ואילך סיים סטלין את אילוף הסופרים הסובייטים  החל בידי גורקי ואילוף זה משמעותו הייתה לשיר שירי הלל לסטלין כאשר זה עצר וחיסל את חבריהם .

גם תורו של יזו'ב יגיע בתוך זמן קצר הוא חוסל בידי סטלין ב1939 שהחל בחיסול של יורשיו עד שמצא את היורש המתאים . תוך זמן קצר ישב במשרד הראשי בבניין המשטרה החשאית במוסקבה  אדם בשם רדנס .הוא הוצא  להורג בירייה.את מקומו תפס זקובסקי שיכור מועד שלא היכיר שום עונש חוץ מהוצאה להורג ביריה. הוא בעצמו הוצא להורג בירייה.את מקומו תפס פטרובסקי סדיסט שירה בעצמו לאחר שלושה שבועות כשהבין שעומדים להיפטר ממנו .את מקומו תפס ליום אחד יקובובייץ שנעצר למחרת היום והוצא שוב להורג ביריה. את מקומו תפס קרוצקי שהיציג את עצמו  לפני העובדים ביום  הראשון וירה בעצמו ביום השני .

המינוי הבא קורבין נעלם ואיננו כעבור זמו קצר וכך גם יורשו ז'וראלב שנקרא לאדם בשם בריה ומאז לא נראה עוד בציבור. אבל אותו בריה היגיע למשרד והוא דווקא נשאר שם בשנים הבאות כראש המשטרה החשאית. הוא ככל הנראה הבין מה סטלין רוצה ואיך לספק לו זאת. ואחד הדברים שסטאלין רצה היה שמשפחתו  השורדת של גורקי תטופל היטב.

את דעתו הסופית של סטלין על גורקי שמע ממנו סרג'ו בריה, בנו של ראש המשטרה החשאית לברנטי בריה. זה קרה לאחר שבריה התאהב בנכדתו של גורקי, מרתה פשקובה, וביקש לשאת אותה לאישה. את סטלין השידוך הזה הטריד. הוא זימן את בריה לביתו והזהיר אותו: "גורקי עצמו לא היה אדם רע, אבל התקבצו סביבו המון אנשים אנטי-סובייטים שהיה צורך לטפל בהם. היזהר, אל תיכנע להשפעתה של אשתך".

כשבריה טען שאשתו המיועדת רחוקה מכל פוליטיקה, השיב סטלין: "אני יודע, אבל אני רואה בנישואין האלה צעד של חוסר נאמנות מצדך. לא כלפיי אישית, אלא כלפי המדינה הסובייטית. האם הנישואין האלו נכפו על ידי אביך?" שאל. בריה נשבע שלא, וסטלין נרגע. "אל תתייחס לכל זה", אמר. "אתה יודע שאנשים זקנים הם קצת עצבניים. והרי אשתך גדלה לנגד עיניי".

סרט על חיי מקסים גורקי.

בין אם השחפת הרגה אותו ובין אם גורמים בכירים הביאו עליו את קצו, גורקי זכה למעמד נצחי של דמות נערצת בברית המועצות. ב-1938, שנתיים לאחר מותו, הפיקו הסובייטים סרט בשלושה חלקים המבוסס על סיפור חייו, כפי שגורקי עצמו תיאר אותו. בבתי הספר לימדו את יצירותיו, ובמוסקבה הוקם על שמו פארק שעשועים, המשתרע על פני 1,200 דונם.

עם נפילת הקומוניזם, דעכה גם ההערכה לגורקי. אף שכמה מיצירותיו העוסקות בחייהם של בני המעמדות הנמוכים הן ללא ספק מרגשות, גורקי כבר לא עורר עניין רב, ונתפס כעוד סופר קומוניסטי שזמנו חלף. אך עדיין מוקדם  להספיד את יצירתו: אדרבה, אולי דווקא כיום, עם התחזקות המאבקים החברתיים והתגברות העוינות לטייקונים, ספריו של מקסים גורקי ינוערו מהאבק, ויצירותיו על דיכוי העמלים שוב יזכו לתהודה.

אבל יש להודות לגורקי על כמה וכמה דברים ובינהם הוא האיש שהציל לבדו את גדולי הסופרים העבריים ביאליק וטשרניחובסקי ואת תיאטרון "הבימה ".

גורקי מציל את 'הבימה'

ח"ן ביאליק ושאול טשרניחובסקי .חייהם ניצלו בידי מקסים גורקי.

בין הסופרים הרוסים היה גורקי יוצא דופן בהתנגדותו המוחלטת לאנטישמיות. הוא אף גילה אהדה והבנה לציונות, לתחייה היהודית בארץ ישראל ולרנסאנס של השפה העברית. אלמלא הוא, ייתכן שתיאטרון 'הבימה' הזה היה מפסיק להתקיים בגלל המלחמה שניהלה כנגדו היבסקציה, המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית. גורקי יצא למאבק ושכנע את קומיסר התרבות סטלין כי יש לראות בהצגה 'הדיבוק' תיאור של מאבק המהפכנים היהודים מול הממסד המושחת של העיירה היהודית. רק בגלל התערבותו, נרתעו השלטונות מחיסול 'הבימה'.

הסופרים היהודים זכו מגורקי להערכה רבה, בעיקר חיים נחמן ביאליק, שאת שיריו הכיר לאחר שזאב ז'בוטינסקי תרגמם לרוסית. סיפרו שכאשר קרא את השיר 'על השחיטה', פרץ בבכי.

לסופר הרוסי נודעה תרומה מכרעת בהצלחתו של ביאליק לצאת מתחומי ברית המועצות. עד שנת 1921 התגורר ביאליק באודסה, אך אז התברר לסופרים העבריים כי שהותם בברית המועצות מסכנת אותם. ביאליק ועמיתו הסופר משה קליינמן החלו לפעול למען קבלת רשות יציאה מהמדינה, אלא שלשם כך נדרש אישור מהמנהיגות העליונה, דהיינו מלנין עצמו. את זאת, ידעו אנשי הרוח היהודים, אפשר יהיה להשיג רק דרך מקסים גורקי.

כשגורקי קיבל מכתב בעניין מביאליק, הוא הבטיח לפנות באופן אישי ללנין, ועמד בהבטחתו. בלחצו האדיר הסכים לנין לאשר את צאתה של קבוצת סופרים ובהם ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יהושע רבניצקי, אביגדור המאירי ובן-ציון דינבורג (לימים דינור, שר החינוך בממשלת ישראל). יחד עם בני משפחותיהם כללה הקבוצה כ-35 נפשות, מספר יוצא דופן של אישורי יציאה. המהלך נתקל בהתנגדות קשה מצד הביורוקרטיה הסובייטית, והחליש עוד יותר את מעמדו של גורקי בעיני הממשל הבולשביקי, אולם איש לא העז להתנגד להוראתו המפורשת של לנין. אפשר בהחלט לשער שאילולא אותו אישור, היו ביאליק וחבריו נספים בגולאג בימי סטלין, כפי שאירע למרבית הסופרים העבריים שנשארו ברוסיה הקומוניסטית.

בנתיים גורקי  ומקורביו המשיכו לתת עזרה לעוד סופרים עבריים ברוסיה.

אישתו הראשונה של גורקי פשקובה הייתה יושב ראש הצלב האדום הפוליטי בברית המועצות ועזרה לאסירים פוליטיים וציוניים להשיג רשיון יציאה  לארץ ישראל.

ביו האישים שהיא סייעה להם היה אלכסנדר פן ב-1927 .פן  לימים קומוניסט אדוק,  שהסתכסך עם השלטונות כלל לא חשב אז לדבריו  לעזוב לארץ ישראל אך פשקובה כככל הנראה בהשראת גורקי בעלה לשעבר  פנתה לפן שישב אז בכלא הקומוניסטי  הבהירה לו שמוטב לו לצאת לארץ ישראל אחרת הוא מסכן את חייו אם יישאר בברית המועצות. פן סיפר  לימים  שכאשר פשקובה פנתה אליו בשליחות גורקי והיציע הלו לעזוב את ברית המועצות ולנוסע לפלסטינה "עניתי לה שיש לי מושג קלוש בלבד על כל העניינים האלה אבל אם אני נאשם בציונות ,וכך רוצים לכפות עלי משהו –הרי אין מה לעשות .פלשתינה ?יהיה פלשתינה ". היא הישיגה לפן סרטיפקט ( אישור יציאה ) שעימו היגיע לארץ ישראל.

גם כשהפך גורקי לאורים-ותומים ספרותי בברית המועצות הסטליניסטית, הוא המשיך להפגין יחס חיובי לביאליק. לאחר מותו של המשורר העברי, הזכיר אותו גורקי בנאום הפתיחה לוועידה הארצית של הסופרים הסובייטים, בראשית שנת 1935. "אין הכרח שאומה תהיה גדולה מבחינה מדינית כדי שתוציא מתוכה משוררים גדולים", קבע שם, בעוד כל הסופרים הסובייטים עומדים ומאזינים לדברי ההספד על משורר שנמלט מארצם.

סטלין וגורקי בפוסטר משותף.

המגדלור : סקירה על 'עמדה' 30, ביטאון לספרות, 2013, הוצאת הבלוט/כרמל

מאת יובל גלעד

הספרות העברית סובלת מבעיות קשות :

הפרוזה העברית הינה חלשה, משעממת, ריאליסטית בסגנון הפרוזה של המאה התשע עשרה, ולכן אנאכרוניסטית, אבל גם בלי אחוז אחד מהכישרון של דיקנס או בלזק, והשירה העברית – היא הפכה להיות רצף של סיפורים קצרים לעצלנים שאין להם כוח לכתוב רומן, סיפורים מגדריים וגזריים או סיפורים משפחתיים משעממים. אילו הייתי נער כיום והייתי מנסה להתעניין בספרות עברית, לא הייתי מוצא איש שידבר אליי, כמו שברנר דיבר פעם אל היישוב, או אבידן אל הקוראים בשנות השישים.

הכישלון העיקרי, מעבר לעובדה שאנחנו חיים במדינה שבה שר בכיר יכול להציע להעביר מיליון אזרחים מארצם כי בא לו, נובע מקריסת המערכת הספרותית, עליה התריע אמנון נבות במסותיו משנות השמונים. הזבל המחופש לביקורת שאתם קוראים במוסף 'ספרים' של 'הארץ', אינו אלא יחסי ציבור מחופשים לביקורת, כתובים על ידי חברים של הסופרים או המשוררים, או סתם כתובים ברוח צפיחית בדבש חסרת כיסוי. ויש גם מקרים יוצאי דופן פה ושם, שהתפלקו בטעות. על 'המוסף לתרבות וספרות' של ציפר לא ארחיב, כל איש ספרות אמיתי  יודע שמדובר במוסף יהיר של פרנקופיל קולוניאליסטי שנהנה לגלות את האוריינט מתוך התנשאות של צרפתי במאה התשע עשרה, תוך ספסור תרבות כמוצר צריכה בין בית הקפה ברמת אביב ג בצהרי שישי לחמין של שבת. העורך הנ"ל לא יוכל להבחין בין שיר טוב לרע גם אם יכוונו אקדח לראשו. וזאת העילית כביכול. המוסף הספרותי של 'מעריב' התפגר, וזה של ידיעות נפתח כל שבוע בכתבת צבע צהבהבה של שני עמודים מתוך החמישה המסכנים שלו.

אבל, בתוך כל המזבלה הזאת ולמרות הכול, יש כמה משוררים וסופרים בודדים ובודדות הכותבים כמעט ללא קהל ומתוך צורך אמיתי בספרות. במצב עניינים זה, שבה לספרות אמת, שירה ופרוזה גם יחד, כמה עשרות קונים בלבד, החשיבות של כתבי עת לספרות רק עולה. ועם כל הכבוד לנסיונות של כתבי עת במרשתת, הרי שהזמינות והקלות שבה ניתן להעלות פוסטים, שלא לדבר על הנרקיסיזם האינסופי של הפייסבוק שירש את הרשת, יוצרים כאוס מילולי אפוקליפטי שבה כל שיפוט מכל סוג שהוא נדחה ככליה של לו ריד, זמר הרוק הגאוני ז"ל.

בתור משורר, אני משתתף בחלק מכתבי העת הללו, כמו גם בגיליון הנסקר כאן, ובשביל הגילוי הנאות, אודה שהייתי חבר במערכת כתב העת הנסקר כאן, לגיליון אחד, אחריו פרשתי. ואני ידיד ספרותי של אחד מעורכיו, למרות חילוקי דעות ופולמוסים. אבל אינני יושב עם חברי כתב העת בבתי קפה, כפי שאינני יושב עם חברי שום כתב עת בשום בית קפה. אבל אם תרצו לסייג לעצמכם את דבריי כאן, בבקשה, זה לגיטימי. הרשימה "נגועה".

כתב העת 'עמדה' הניצב כבר תשע עשרה שנה כמיגדלור ספרותי, לא נטול בעיות, מעל המזבלה המכונה המערכת הספרותית בישראל. הרוח החיה של כתב העת הוא מבקר השירה הטוב בארץ, מר עמוס אדלהייט, ויחד עימו פעל משך שנים הסופר המשובח ואוהב השירה אפילו יותר מפרוזה מר רן יגיל, שבשנים האחרונות מתמקד יותר בהוצאת הספרים הקטנה הפועלת לצד כתב העת. לעורכים הצטרפו עם השנים המשוררים אריק א. וחן קליינמן. כתב העת ממשיך, רובו ככולו, את רוח כתב העת 'עכשיו' מתוכו יצאו מייסדיו, בעוד מר מוקד ממשיך, אם כי ברווחים הולכים וגדלים, להוציא את כתב העת המשובח שלו.

מהו ייחודו של כתב עת זה? זה קל: זיקה למסורת הספרות העברית, שבאה לידי ביטוי בהוצאה מחדש של סופרים ומשוררים נשכחים כנוח שטרן, אשר ברש ועוד, לצד זיקת אמת לכתבי העת הספרותיים של ראשית המאה העשרים – 'התקופה', 'הדים' ועוד. כלומר: להוציא חדש מתוך ישן. גיליון מיוחד של כתב עת זה היה זה שאיגד מסות על אצ"ג, אסתר ראב ואשר ברש. עוד גיליון מיוחד עסק במשוררת הייחודית דליה הרץ.

ייחוד נוסף, לפחות בתחום השירה, הוא ההתעקשות על שירה מורכבת לשונית בעידן שבו השירה והעיתון בלתי נפרדים. מר אדלהייט, בהשפעת הניסיונות הלשוניים של אבידן, מעדיף כמעט תמיד שירה שבה השפה מורכבת, בין אם ברמת הצירופים, בין אם ברמת הדימויים והמטאפורות, או ברמת הסיטואציה המפתיעה. כלומר – שירה כמיומנות נרכשת של שכלול כלים ספרותיים ולא שירה כוידוי פייסבוק. וזאת, לצד שירה פוליטית (מגמה שנחלשה בשנים האחרונות) בעלת זיקה לצד השמאלי של המפה.

הבעיה המסוימת של גישה זאת היא שלעיתים נוצרת מגמה של ספרותיות יתר בשירים הנבחרים לגיליונות, כלומר ניסיונות לשוניים על חשבון ייצוג המציאות. ובאשר לפרוזה – כאן הבעיה היא כללית יותר – חולשת הפרוזה הריאליסטית השולטת בכיפה הישראלית. עם זאת, הסופרים והסופרות המשתתפים בכתב העת הם המיטב של זרם זה, כמו יוסי גרנובסקי, יגאל גודקוב, ירון אביטוב ומר יגיל העורך, וסופרים וסופרות צעירים וצעירות כמו שירה כרמי.

אבל הדובדבן שבגיליונות כתב עת זה הינו תמיד המסות – רובן של מר אדלהייט, ששוחט בביקורותיו גרפומנים זוכי פרסים הנחשבים בטעות כמשוררים בהעדר המערכת הספרותית או במערכת שבה יחסי הציבור והמרפקים החליפו את האיכות. ולכן, באופן טבעי, וגם כתוצאה מחוסר נטייה ליחסי ציבור שבקרב חברי כתב העת, אין לו הד וגם מספר הקוראים  מועט.

ולכן הגיליון החדש נפתח בדבר המערכת, שהפעם נכתב על ידי אריק א.  - הוצאת קיטור מסוימת על הנידוי שנכפה על כתב העת, לצד חבטות לכיוונים שונים – מיום ההולדת הנרקיסיסטי מגלומני של שמעון פרס, ועד לאינטלקטואל בגרוש אורי הולנדר, ולספר מסותיו המביך:

אותו ד"ר הולנדר, מבקר ומתרגם אשר כמצוות אנשים מלומדה מושך ידיו אף בכתיבת שירים, הולך ומסגל לעצמו דימוי של איש רוח ומתווה דרך תרבותית. הולנדר, ממרום הטור שלו במוסף תרבות וספרות של עיון הארץ, סוכנות התיווך לספרות כמותג תרבותי..

וכו'.

'עיר ההיטלים הנוצצים' הינו מעין פואמת זרם תודעה מדע בדיונית בהמשכים שמפרסם העורך והמשורר עמוס אדלהייט. זוהי שירה קשה, לפעמים אפילו מתנכרת לקוראיה, אבל כמו שכבר ציינתי מעל במה זו היא לדעתי השירה המורכבת ביותר בישראל כיום:

שירה היא פעולה באפלה/ כפעולת מלאך בלי נוכחות/ אם יש עוד מלאכים יש שירים עקבות/ בשר רוטט מן הגופים השמיימיים קליפות/ מתכת שבבי עלים פלדה נלבבת על צי חלל…

אם יש שם מבין הקוראים אנשים עוד מוכנים להתמודד עם ספרות קשה, קנו את 'איגרת לפלסטינה' או 'עיר ההיטלים הנוצצים' של המשורר, ונסו שוב ושוב עד שתראו את היופי.

עודד כרמלי, משורר מעניין אם כי מעט נגוע בשטחיות אותה הוא מתעד, כותב שירה ביקורתית אירונית בהשפעת אבידן, כאשר בשיריו הטובים יותר הרגש פורץ מתוך האירוניה ומציג פגיעות:

אבא אני עובד בדווקא/ שולחים לי מייל/ אני מחזיר במייל/ יותר ארוך/ מי התחיל מי זוכר/ לא אני לאו דווקא/ ודווקא לא בכוח/ האינרציה

השירים המופיעים בגיליון הם מהטובים של המשורר ועורך כתב העת 'הבה להבא'. תיאור מדכדכך מתוך הזרה של מציאות חייהם של עובדים רבים כיום, מול המחשב. האירוניה כחבטות אגרוף באה לידי ביטוי גם בקטע הבא:, של מי שעובד בתעשיית המילים כזונת מילים:

האנשים שלהם/ החומרים שלהם/ הרעיון שלך/ הפלטפורמה שלהם/ הפורמט שלהם הפיץ'/ הפיל הטאץ' שלהם… הסיגריה שלהם/ האש/ לא שלך…

צריך לקרוא את כל המחזור, כי מקטעים בשפה הפשוטה על גבול הפשטנות לא מעבירים את הכוח.

שלמה אביו הוא משורר ותיק וטוב, כמו גם מתרגם מעולה מתורכית, קטלונית ועוד. שירתו עסקה בקיפוח המזרחי, אבל תמיד מתוך מודעות אינטלקטואלית מורכבת ולא כאגרוף עיתונאי, מה גם שאביו הוא יליד תורכיה, מעין מזרח מערב לכשעצמה. כמו כן אביו כותב שירה לירית מדויקת ונוגעת ללב. הנה קטע משיר שירה בפרוזה מחאה מעולה, "ברונינו ממושבות יהודה":

לתפארת ותיקי מושבות יהודה, חלוצי עליה ראשונה וגם שניה, גואלי קרקע לאומית וקולטי עלייה – אחד מצאצאיהם העלה משואה. ואולם, הם נבנו מעבודה ערבית זולה, מעבודה תימנית זולה, ואחריהם – מעבודת אבי הזולה אף היא. ואולם, על גאולת קרקע ועל קליטת עליה – היטיבו לשאת נאומים חוצבי להבה. מלחמת השחרור תרמה להם רבות: רכוש ערבי נטוש ובעיקר – אדמות!

קיצור תולדות הציונות, וגם כאן היה צריך להביא את הקטע כולו כדי להתרשם.

רונן בלומברג הינו משורר צעיר הכותב על הדחויים והנידחים בחברה, בשירה וידוויית בוקובסקית משהו, רק בלי המאצ'ואיזם של המשורר האמריקני הגדול:

לשם מה שלחו אותי הוריי/ לפני חמש עשרה שנה/ למוסד שיקום בירושלים?/ פנימייה קטנה מאבן ירושלמית מתפוררת/ חמש דקות מהטלפון הציבורי השבור/ ליד בית הקברת המוסלמי הישן… מה קיבלתי שמה ומה נותר לי? / להתכנס לתוך עצמי ככוכב קורס…

שירה פשוטה ההולכת על גבול הפשטנות, ולטעמי לא נופלת לשם.

יהונדב פרלמן הינו ליריקן עילאי שנמנה על מייסדי כתב העת ומשתתף בו באופן קבוע, משורר חיפאי המיטיב לתאר את הנוף המקומי:

ממול הואדי אני רואה/ בית/ בית של ערבים// אני יהודי יושב על עץ/ הואדי שבינינו/ מטייח// איך אני כמה לשבת בארץ/ ההגירה של אבותיי תחת/ גפנים ותאנתם

שירת מחאה "מחופשת" לשיר לירי, או שיר לירי של מחאה בשפה פשוטה, בצניעות של עץ זית.

שירתו הרליגיוזית אקסיסטנציאליסטית של חן קלינמן מתאפיינת בשטף רווי המצאות לשוניות, עיסוק באמונה, אהבה ומחאה נגד התעללות בבעלי חיים, ברוח פואמתית:

מה שאויב אותי באהה הוא מה שהשכיח אותך, עד שחזרת ונזכרנו./ מה שהשכיח אותך הוא הנצח הנגדע,/ נצח שעיקר החלמותיו על דרך הפנטום, הברקת איברים שלמים לתזכורת./ מה שמזכיר לי אותך הוא הנצח-בין-כה- וכה

גם שירת אריק א. מורכבת לשונית, ועניינה הכמעט יחיד לאורך השנים הנה האהבה לאישה ספק ערטילאית ספק קיימת, בשילוב בין חושניות גדולה למקצבים פואמתיים שונים, תוך גיחות וזיקה לעולם המדע בדיוני:

זה יהיה או היה במחוז הגליל ההררי או במישור תל אביבי/ מתחת לאדמה במטרו או מעל לרקיעים בתא החללית מסוג 3/ בכל המקום ועל דעתי/ כשאיבדתי אותך

זה הטיימינג/ להיקשר ולהרגיש ולהרגיש/ להגיש לך את הלב שלי מדיום רייר/ מה שעושה כיום את האהבה// בלי טיימינג. קשורים/ למי. היא/ את הלב שלי טורפת רייר טבסקט ששורף/ עם כל הלב

כאמור, שילוב בין חושניות "ארצית" של סטייק עם סחרור אהבה.

שירי קלינמן ואריק א. המופיעים בגיליון זה הם ממיטבם, וזאת בניגוד לחלק מהפואמות של שני המשוררים שנזקקות לעריכה קפדנית יותר.

אני אוהב פרוזה, אבל היא איננה הפורטה שלי כמבקר. לכן לא ארחיב. בחוברת שני סיפורים מעניינים של אורציון ברתנא, קטע מרומן בכתובים של רן יגיל, "רציחות בבני ברק", שבו האוזן הטובה של הסופר לשפת הדיבור באה לידי ביטוי בדיאלוגים, כמו גם תיאורים של בני ברק המשלבים יכולת התבוננות ואבחנה עם יכולת תיאור בשפה טבעית ועכשווית. אור ארנסט הינה סופרת צעירה המשלבת מחאה כנגד הקיום הקפיטליסטי הממית עם שפה לירית פיוטית. סיפור מעניין נוסף הינו של דנה חפץ, מספרת צעירה. כך גם סיפורה של שירה כרמי, שסיפוריה כבר זכו לפרסי המוסף לקולוניאליזם של ציפר, ובצדק.

ירון אביטוב הינו סופר טוב, מבקר ועורך ותיק, שיש לו יכולת הזדהות עם הדחויים חברתית, והקטע המופיע בגיליון הינו מונולוג של עובדת זרה בישראל, שבו מצליח הסופר באופן מפתיע להיכנס לעולמה, ותוך כדי כך להאיר בזרקור את החברה הישראלית.

בגיליון גם קטע מתוך "הנמל", אולי ספרו הטוב ביותר של הסופר והעורך יוסי גרנובסקי, העוסק ביפו של לפני קום המדינה, של מאבקי ערבים ויהודים על פרנסה תחת השלטון הבריטי, כתוב בשפה מקורית ערבית-עברית שכזאת, בתוקף היותו של הסופר תושב יפו. כתיבת גרנובסקי שואבת מסיפורי עם מחד ואידיליות מאידך, אבל תוך ביקורת חברתית נוקבת על הגזענות של הציונות כלפי הערבים, בעיקר הערבים אזרחי ישראל.

גבריאל מוקד, העורך רב הזכויות של 'עכשיו', הינו גם מחברם של ואריאציות בפרוזה שכתב ופרסם לאורך שנים, בהשפעה מובהקת של קפקא, עליו פרסם בשעתו מוקד מחקר מקיף.

באגף תרגומי השירה תרגומים מרוסית של אולגה אנסטיי פרי מקלדתו של המסאי והמתרגם המבריק רומן וטר, ותרגומים יפים של ואלאס סטיבנס וקאמינגס משל אדלהייט.

תחום הביקורת והמסות הוא התחום בו מתייחד כתב העת, כאמור, מבחינת עומק המסות והיקפן. הגיליון הפעם מעט "צמחוני" מבחינת הביקורת הנוקבת, אבל מכיל מסות מרתקות על "שירה" לעגנון מאת אדלהייט, מסה מקיפה וחשובה מאת חן קלינמן על הסופר החצי נשכח והעילאי דוד שחר, מסה של אורציון ברתנא על מנדלי מוכר ספרים ויצחק אוורבוך-אורפז, מסה מקורית וחשובה של דניאל עוז על המשורר הנשכח ואולי שרוי כבר בדמדומי תודעה ראובן דותן, משורר לירי עדין ומצוין שמיטב שיריו שפורסמו בבמות ספרותיות בעשורים האחרונים לא קובצו כלל לספר בהעדר מערכת ספרותית, ולסיום "ספתח לערן הדס" מאת אדלהייט, על המשוררשת המוכשר ערן הדס.

וצריך היה להרחיב על כך אחד מהמספרים בפרוזה שנסקרו כאן, כל קטע כאן ראוי לביקורת מקיפה לכשעצמו, כמו גם על כל אחת מהמסות הנזכרות, אבל המקליד כאן כותב ומקדיש זמן ללא כל תמורה כספית, בעוד חשבון הבנק הולך ושוקע למעלות מקפיאות מתחת לאפס.

לסיכום, גיליון מעולה המוכיח שיש עדיין ספרות וביקורת עברית בישראל, רק שהיא נסוגה לבונקר כמעט תת קרקעי בעידן גס רוח, מטומטם, כוחני ואלים.

ראו גם

אלי אשד על הכוהנים הגדולים של קודש הקודשים