Quantcast
Channel: יְקוּם תַּרְבּוּת
Viewing all 3278 articles
Browse latest View live

‫לונה 17 ורכב הירח לונוחוד 1‬

$
0
0

ב– 11.11.1970 שוגרה החללית לונה 17 למסלול חנייה ארצי ומשם לירח. מטרות הטיסה היו:

א. עריכת תמרונים במסלול ירחי.

ב. הנחתת רכב על הירח – לונחוד 1.

ג. מחקר מדעי של הירח וסביבתו – בדיקות פיזיקליות וכימיות של קרקע הירח.

לאחר טיסה של 5 ימים, ב– 15.11, נכנסה החללית למסלול מעגלי סביב הירח שמרחקו מהקרקע 85 ק"מ, זווית הנטייה 141 מעלות ומשך הקפה 119 דקות. למחרת שונה המסלול והפריסלניון היה 19 ק"מ מהקרקע. מרגע השיגור עד לכניסה למסלול ירחי בוצעו 2 תיקוני נתיב.

ב – 17.11 נחתה לונה 17 בים הגשמים. הנחיתה היתה ב"חוף" המערבי של ים הגשמים באזור מעבר מ"תחום ימי" ל"תחום יבשתי". מדעני החלל הרוסיים הבחינו שחלליות לונה הקודמות, כמו גם החלליות האמריקאיות, מאיצות את מהירותן בשעה שהן חולפות מעל ים הגשמים. מטרת החוקרים היתה לחקור אזור זה שצפיפות החומר בו גדולה מזו של סביבתו. כשעתיים וחצי לאחר הנחיתה ירד מהחללית רכב הירח. הוא נסע 20 מטר ונעצר. שמו של רכב השטח הוא לונחוד 1.

לונחוד 1 – מבנה הרכב והנעה

לונחוד 1 היה הרכב הירחי הראשון בעל כושר הנעה. אורכו 2.22 מטר, רוחב המכסה 2.15 מטר, קוטר כל גלגל 0.51 מטר ומשקלו 756 ק"ג. לרכב 8 אופנים – 4 זוגות. לכל גלגל מנוע הנעה נפרד וקפיץ נפרד. פעילתו של כל אופן נמצאת תחת פיקוח של הנהגים. מהנדסי הרכב העדיפו להשתמש באופנים במקום בזחלים כיון שסכנת ההתקלות בשיטה זו קטנה יותר. הרכב יכול לנוע גם עם 2 גלגלים בלבד, אחד מכל צד. במקרה של תקלה בגלגל מפוזרת אבקה ממוטענת השוברת את הציר של הגלגל וזה האחרון הופך לפסיבי. לרכב 2 הילוכים קדמיים ואחד אחורי. יש לו מעצור דיסקוס ומצמד וניתן לסובבו במקום. להנעתו של הרכב מספיקה פעולתם של 6 מהמנועים ומהירותו נעה בין 1-2 מטר בדקה.

מנועיו של הרכב מקבלים כוח מקולטי שמש הנטענים באמצעות רפלקטור הנמצא בחלק העליון הקמור של הרכבׁ. להפעלת הרכב דרוש הספק של 1.5 קילוואט. הרכב מסוגל לבצע את פעולותיו על ידי הנחייה אוטומטית הנקבעת מראש או על ידי בקרה ישירה מכדור הארץ. הרכב תוכנן כך שהוא נעצר על ידי בלמי דיסקות כאשר הוא מגיע למדרון תלול מדי, לסלעים אשר אינו יכול לעבור מעליהם, או למהמורה שאופן אינו יכול לעבור.

תנועתו של לונחוד 1 אינה רצופה. מתקן ההיגוי שלו עוצר אותו בזמנים קצובים ומפרק את התנועה ל"מנות". פעולה זו מאפשרת לנהוג ולנווט את הרכב בשטח הירחי, למנוע ממנו תאונות ולחסוך באנרגיה.

בראשיתו של היום הירחי נפתח מכסה הרכב ומאפשר לקולט השמש להטעין את המצברים. כאשר הרכב מתחיל לנוע משודרת הודעה טלמטרית מכל גלגל בנפרד, כדי שניתן יהיה לבצע פעולות מתאימות במקרה שגלגל כלשהו יגלה סימנים של חימום יתר או קירור יתר. סיבוביו של כל גלגל נספרים בנפרד כדי לנטר אם הוא מחליק. בזמן התכנון עוררה אפשרות ההחלקה חששות רבים. היה חשש שתנאי הריק יגרמו ליצירת חשמל סטטי על הגלגלים, חלקיקי הקרקע ידבקו לגלגלים, יעצרו אותם והרכב לא יהיה מבצעי. כשהרכב התחיל לעבוד התברר שהחששות לא היו מוצדקים. החול הירחי דומה לחול וולקני, עובדה שתאפשר פישוט מבנה הלונחודים בעתיד.

לקראת הלילה הירחי, הרכב הופנה בזהירות מזרחה כדי לאפשר קליטה מקסימלית של אנרגית השמש על ידי מכסה השמש. מיד עם השקיעה תאי השמש ננעלים ותא המכשירים מבודד בטמפרטורה של 18 מעלות, שנשמרת באמצעות מתקן חימום גרעיני (פולוניום). החום המופק על ידי מתקן זה מחמם גז המתחיל לנוע במערכת צירקולרית בתוך הרכב. גם בלילה נשמר הקשר האלחוטי עם הרכב. מכשירי המחקר עובדים בעומס של 1.05 אטמוספירות.

מכשירי הרכב

1. פנטרומטר – מחפר דמוי קונוס לבדיקת קרקע הירח באמצעות אנליזות. המחפר חודר לקרקע ומודד את עוצמת התנגדותו וקשיותו של הסלע.

2. רפרקטומטר קרני x לניתוח הרכבם הכימי של פני הירח RIFMA(Roentgen Isotopic Fluorescent method of Analysis). זהו מתקן קטן הנמצא בין 2 הגלגלים הקדמיים. במתקן זה מצויים תאים רדיואקטיביים והוא משדר קרינה ישר לתוך הקרקע. היסודות הכימיים שבקרקע הירח מגיבים בשחרור קרני x, ועל פי העוצמה וטבעה של הקרינה ניתן למצוא את ההרכב הכימי של הקרקע. למרות ששיטה זו נותנת פחות אינפורמציה ממעבדה ארצית היא מאפשרת את בדיקת נוכחותם של אלומיניום, צורן, מגנזיום. אשלגן, קלציום, טיטניום וברזל.

3. טלסקופ רנטגן למדידת הקרינה הקוסמית מהשמש ומשביל החלב.

4. מתקן קרני לייזר מתוצרת צרפתית למדידות על פני הירח. המתקן מורכב ממנסרות עשויות זכוכית צורן בעלות תכונות מיוחדות שאחוריהן מצופות בכסף. בסיס המנסרות עשוי מנתך של ניקל, קדמיום וברזל. דרושות 14 מנסרות להחזרה מושלמת של אור הבא מכל כיוון שהוא. הבסיס הוא בעל חוזק רב כדי למנוע עיוותי צורה של המנסרות העלולים להיגרם עקב החום. לאחר בנייתו עוקר המכשיר כדי למנוע זיהום אפשרי של הירח בחיידקים. המתקן מסוגל לעבוד 10 שנים. השימוש בו נעשה בלילה הירחי. התצפיות נערכו במצפה פיקדו מידי שבהרי הפירנאיים בצרפת. ומחצי האי קרים בבריה"מ (כיום אוקראינה). החוקרים קיוו לקבוע בעזרתו של הרפלקטור את שיעור תנועת היבשות על פני כדור הארץ ולקבוע באופן מדויק את המרחק בין כדור הארץ לירח. כושר ההחזר של הרפלקטור גדול פי 3 מזה שהותקן על ידי טייסי אפולו 11.

5. שתי מערכות של מצלמות. מצלמות טלוויזיה ומצלמות לטווח רחוק. מערכת אחת מותקנת בחזית הרכב לתצלומים קצרי טווח לצורך ניווטו של הלונחוד. בכדי לחסוך באנרגיה מערכת זו הופעלה אחת ל – 20 – 3 שניות בהתאם למהירות הנסיעה ופני השטח. המערכת השניה היא פנורמית לצילום הסביבה בה נמצא הרכב במהלך נסיעתו ולצילום האופק, השמש וכדור הארץ. למערכת זו 4 מצלמות זהות, הנמצאות בצידי הרכב ומאחור ומצלמה אחת בחזית סמוך למצלמה לתמונות קצרות-הטווח ומכוונת קדימה. המצלמות הקדמיות והאחוריות הן בעלות שדה ראיה של 30 מעלות אופקית ו – 360 מעלות אנכית. המצלמות הצידיות 180 מעלות אופקית ו – 30 מעלות אנכית.

6. מערכת משדרי ומקלטי רדיו.

7. בקרת רוחק.

8. מתקן גרעיני.

9. יחידת כוח חשמלית.

10. מערכת בקרת חום.

11. טרנספורמטור אלקטרוני.

ביכולתו של הרכב להציב מכשירים מדעיים בנקודות שונות על פני הירח, למדידה רציפה של הפעילות הסיסמית, הקרינה והשדה המגנטי. תא המכשירים עשוי מסגסוגת אלומיניום ותוכנן כך שהוא מתחמם בקלות ומשחרר באיטיות את החום בלילה כך שהוא יכול להתקיים בתנאי הלילה הירחי.

נהיגת הרכב

לצורך ניווטו של הרכב אומנו מהנדסים ומומחים לנהיגה בשלט רחוק. נהגים בעלי רישיון נהיגה לרכב נפסלו מאחר והרגלי הנהיגה הארציים עלולים רק להפריע בנהיגת רכב ירחי. צוות הנהגים כלל 5 אנשים : מפקד, נהג, נווט, מהנדס מערכות, וקשר רדיו. הצוות נמצא במרכז לתקשורת חלל עמוקה. הצורך בתיאום עבודתם היה בעל חשיבות פסיכולוגית רבה בימים הראשונים. הקשיים התעוררו בשל זמן המעבר בין שידור הוראות וקבלת תשובות. על הצוות היה לזכור שהרכב נמצא תמיד מטרים ספורים לפני מצלמת הטווח הקצר שבשידוריה צפו תמיד. במידה ובדרך נמצאים סלעים או גושי סלע, הרכב ממשיך לנוע עד לקבלת תשדורת התרעה ארצית. מערכת ההנחיה האוטומטית הוכיחה את עצמה, והרכב לא התהפך אף לא פעם אחת.

בניית הרכב

לבניית הרכב השתמשו מהנדסי הלונחוד בחומרים ששיעור החיכוך שלהם הוא כמעט אפסי. חומרים אלה משמשים לייצור מיסבי צירים שאין צורך לשמנם בשמני סיכה. חומרי המבנה עמידים ביותר ומנות גדולות של קרינה רדיו אקטיבית או חומרים כימיים שונים כמו נפט, שמנים וכו' אינם גורמים להם כל נזק. הם גם פועלים היטב במהירויות גדולות ובתנאים קשים אחרים. החומרים הללו עשויים מפולואימידים, פוליקרבונטים ופולימרים אחרים, בדרך כלל בתערובות שונות יחד עם חומרי סיכה דוגמת גרפיט או מוליבדן גופרתי.

מעבדות מבחן

חלק מהציוד המכני והציוד האלקטרוני של הרכב נוסה בחלליות ובמערכות אחרות, בפרט המנועים שנוסו בסימולטור. סימולטור זה היה חדר ריק בו קיימים תנאים הזהים לאלה של הירח. כך התאפשר למהנדסים להקנות לרכב משקל – מסה קטן פי 6 ולחשב בדייקנות את הכוחות הדינמיים הפועלים על הרכב בתנאי הירח. המטרים הראשונים שהרכב עבר אפשרו למהנדסים לבדוק באיזו מידה חישוביהם היו נכונים. פעולת הגלגלים נבחנה במעבדה שהותקנה במטוס בו תנאי הגרביטציה זהים לאלה של הירח (הכוונה היא לטיסה פרבולית המחקה את כוח המשיכה הירחי לפרקי זמן קצרים) . מסלול בטון שנבנה במעבדות לצורך בניית הרכב התבלה תחת גלגלי הרכב הקשים. היעדר אטמוספירה וטמפרטורות גבוהות העמידו בפני המהנדסים בעיות קשות בכל הנוגע לתנועת החלקים המכניים, היצמדות הרכב לקרקע, וסיכת החלקים הנעים.

היום הירחי הראשון 24.11 -17.11

17.11 – לונה 17 נחתה ליד מכתש רדוד והציבה על הירח דגלים סובייטיים, תמונה של לנין ואת סמל הפטיש והמגל. המטרים הראשונים אותם עבר הרכב אפשרו לחוקרים לדעת באיזו מידה חישוביהם היו נכונים כאשר בנו אותו.

18.11 – לונחוד 1 משדר תמונות ראשונות. בתמונות נראים בבירור עקבות גלגלי הרכב ופני הירח.

20.11 – מהירות הרכב הוכפלה. לונחוד 1 עבר מספר גבעות, מכתש אחד, והקיף מכתש עמוק.

21.11 – ביום זה, כ – 3 ימים ארציים לפני תחילתו של הלילה הירחי, הופסקה תנועתו של הרכב, והוא הוחנה. לונחוד 1 עבר בסך הכול 197 מטר. 10 התקשרויות הספיקו בכדי לעבור מרחק זה. עד לרגע העצירה ביצע הרכב בדיקות מסובכות של קרקע הירח ושידר תצלומים שאיכותם השתפרה מתמונה לתמונה.

8.12 – בסוף הלילה הירחי הרכב שידר אותות רדיו לראשונה מאז שותקה פעילותו ב – 21.11. האותות הראו כי הרכב עמד יפה בטמפרטורה של 130 מעלות מתחת לאפס.

היום הירחי השני 22.12 – 9.12

9.12 – מכסה הרכב נפתח, קולטי השמש הוטענו, והרכב שידר תמונות פנורמיות ותמונות אחרות מפני הירח. הבדיקות העלו כי מערכת החימום הרדיואקטיבית פעלה כסדרה במהלך הלילה הירחי.

10.12 – לונחוד 1 ביצע מספר סיבובים לבדיקת מערכות ההנעה שלו מחשש שמא נפגעו בקור העז השורר על הירח בלילה. משך התקשורת היה 9 שעות רצוף והרכב נסע 244 מטר, תוך מעבר באזור מלא בבליטות. בתחילה הרכב נע בכיוון דרום מזרח, ואחר כך בכיוון מערב. בדרכו עבר ליד גושי סלעים ולועות. לונחוד 1 חצה מכתש בקוטר 16 מטר שעומקו 2 מטר, עם זווית מורד של 27 מעלות. בקרקע המכתש נעשתה אנליזה כימית.

12.12 – הרכב עבר 253 מטר, תוך שינוי כיוונו ושידור תצלומים מפני הירח.

17.12 – הרכב נעצר במספר מקומות וביצע מדידות מדעיות.

19.12 – עד ליום זה הרכב עבר מרחק כולל של 1285 מטר. לונחוד 1 נע בכיוון דרום מזרח בשטח מבותר, תוך כדי חצייתם של מכתשים, אשר מדרונותיהם אינם עולים על 20 מעלות, והקיף מכתשים עמוקים ביותר.

בדרכו לונחוד 1 מדד את התכונות המכניות והפיזיות של הקרקע ושידר תצלומים פנורמיים רבים. באחת התמונות אפשר להבחין בכדור הארץ. מהידיעות אותן שידר ניתן ללמוד שפני הירח בים הגשמים מורכבים מלבה המכוסה בשכבת אבק שעובייה 2 ס"מ. בהרכבה דומה לבה זו ללבה ארצית, וגילה נאמד ב – 3 מיליארד שנה.

נחקרו גם 15 אזורים שמימיים שונים. התברר שעוצמת קרני x הבאות מאזורים אלה שוות. ידיעה זו נתנה יסוד לסברה כי מקורה של קרינה זו בגז הבין כוכבי שחומו מגיע למאות אלפי מעלות.

ימים 19.12 – 18.12 הרכב עבר 197 מטר בכיוון דרום מזרח תוך מעבר ליד לועות קטנים וגושי סלעים ונכנס למכתש בקוטר 50 מטר.

20.12 ה – RIFMA דיווחה על להבה סולרית הפולטת קרינה מסוכנת לבני אדם. הרכב יצא מהמכתש שנכנס אליו ב – 19.12 – 18.12 ונע בכיוון דרום לאורך מישור מלא במכתשים קטנים, ונכנס למכתשים בקוטר 100 מטר ובעלי זווית של 10 מעלות. בזמן תקשורת זה עבר 337 מטר. בוצעו מדידות מחזוריות של התכונות הפיזיקליות והמכניות של הקרקע.

21.12 – הרכב נע בכיוון צפון מזרח במדרון פנימי של מכתש שנכנס אליו ב – 20.12. בנסיעתו במעלה המכתש. (זווית המעלה 25 מעלות) עשה סיבובים ונע אחורנית. ביום זה עבר 78 מטר.

22.12 – לקראת סוף היום הירחי, הוחנה הרכב ופעילותו נפסקה. לקראת סוף היום טיפס על מדרונות שזווית הנטייה שלהם 23 מעלות, הסתובב, ונע בעקלתון כדי להימנע ממכתשים תלולים וגושי סלעים גדולים. הרכב חצה בקלות מכתשים רדודים בקוטר 150 מטר.

סך הכול מדד הרכב ביום זה 40 מכתשים וביצע 4000 הוראות. ב – 73 מקומות מדד את התנגדות הקרקע והתברר כי היא משתנה ממכתש למכתש. כללית התברר כי הקרקע יותר אבקתית משנמדד בדפנות המכתשים. בסך הכל עבר הרכב 1370 מטר מאתר הנחיתה. בשני הימים שידר 33 תמונות פנורמיות

4.1.1971 – חודשה פעילותו של הרכב. הקליטה היתה מצוינת.

היום הירחי השלישי – 21.1 – 8.1.1971

ביום זה נכנס לונחוד 1 לשלב השלישי בסדרת הניסויים שיועדו לו. שלב זה עמד בסימן של ניסויים קשים ומסובכים יותר.

8.1 – כשהשמש היתה בגובה 4 מעלות מעל לקו האופק החלו נהגי הרכב בעבודה. כל 20 או 30 מטר הרכב נעצר לדקה ומדד את התנגדות הקרקע, ובמקומות מעניינים את ההרכב הכימי של הקרקע. סימולטנית בוצעו מדידות חום, קרינה קוסמית וקרינת X.

9.1 – מחצית מהבוקר (בוקר של כדור הארץ) הוקדשה לחקירת מכתש בקוטר 100 מטר ועומק 6 מטר. הסלנולוגים (מומחים שהתמחותם היא הירח) למדו מהר להבחין בין מכתשים צעירים למכתשים עתיקים. ביום זה עבר הרכב 140 מטר.

11.1 – הרכב עבר 517 מטר. הוא נכנס למכתש וביצע סקר פנורמי.

12.1 – במהלך תקשורת שנמשכה 6 שעות, הרכב עבר 553 מטר. סך הכול עד ליום זה עבר 2930 מטר.

15.1 – 13.1 הזווית הגבוהה בה נמצאה השמש לא אפשרה צילומי טלוויזיה באיכות טובה ותנועת הרכב הופסקה ליומיים. שאר הצילומים היו באיכות מצוינת.

17.1 – הרכב שידר 150 דקות ובזמן זה נע 254 מטר. מטרת חלק מהתצלומים היו של עקבות גלגליו בקרקע הירח לפני יותר מחודש. הרכב עבר ליד מספר רב של מכתשים קטנים.

18.1 – הרכב סיים את השלב השלישי של הניסויים שתוכננו עבורו. ביום זה החל בדרכו חזרה לאתר הנחיתה. היה עליו לעשות דרך של 1400 מטר. בכדי לבצע משימה זו שינה הרכב כיוון. במקום לנוע בכיוון דרום מזרח הוא פנה לכיוון צפון מזרח. ביום זה נראים באחד התצלומים הטלסקופיים רכב הנחיתה והארץ ביחד.

19.1 – לונחוד 1 נעצר במרחק 15 מטר מהנחתת. הניסוי בוצע בדייקנות רבה. מטרת הניסוי היתה לבדוק את הניווט והבקרה. כדי לבצע ניסוי זה השתמשו בפלטפורמה הפנימית של הרכב (3 ג'ירוסקופים בעלי 3 צירים המאונכים זה לזה), טלפוטוגרפיה, ובמיוחד חלקים מסוימים של הרכב הנראים בתצלומים אלה. מאחר ומצב השמש ידוע ( 2 מתוך 4 המצלמות לטווח רחוק מצלמות את השמש והירח) ניתן לדעת בדיוק את כיוון נסיעתו של הרכב.

לקראת סוף היום הרכב נע לכיוון צפון מערב לחקור שטח הנמצא דרומית לאתר הנחיתה. לקראת בוא הלילה הרכב נכנס והוחנה במכתש מסולע קשה למעבר. מצב זה העמיד במבחן את מערכות הרכב ואת מערכות הבקרה של כדור הארץ. ביום זה הרכב עבר 1936 מטר.

מהנתונים אותם העביר לונחוד 1 הסתבר כי הקרקע היא בעלת מבנה בזלתי. לונחוד 1 גילה מרבצים של אלומיניום, צורן, טיטניום, מגנזיום, אשלגן וסידן. באחד המקרים חוקרי הירח התרגשו למראה סלע גדול במרחק 150 מטר מהרכב. הרכב התקרב אליו ולא גילה שום דבר. התברר כי זוהי אבן קטנה שעל המסכים נראתה כסלע גדול. הניסיונות לקרב את הרכב לסלע התבטאו בהשארת הסלע הרחק ומאחוריו. נראה כי תצלומי הטלוויזיה של חריצי הגלגל שימשו סקלת מרחק מועילה לנווטים ולנהגים, כשם שהיא שימשה מקור אינפורמציה לחוקרי הירח על התכונות המכניות של קרקע הירח. סך הכול עבר הרכב 3655 מטר.

היום הירחי הרביעי 20.2 – 7.2

7.2 – הרכב חידש את פעילותו ויצא לכיוון צפון. הוא נע בשטח קשה, שבו מכתשים בקוטר 100 – 50 מטר. ליקוי חמה שהתרחש בזמן זה העניק הזדמנות נדירה לבחון את עמידות הרכב בתנאים קשים מאלה של המעבר מיום ללילה על פני הירח. על הרכב עברו 3 שעות הליקוי ללא פגע.

8.2 – הרכב עבר באזור מלא מכתשים והשלים את הק"מ הרביעי שלו. היום הוא עבר 323.1 מטר דרומית לאתר הנחיתה, ונכנס למכתש רדוד בקוטר 40 – 30 מטר וזווית מדרון 15 מעלות.

9.2 – הרכב המשיך לנוע בכיוון Heraclitus Cape. כמו ב -8.2 כך גם היום, האזור מלא במכתשים בקוטר 100 – 50 מטר. ישנם מכתשים צעירים בקוטר 20 מטר.

10.2 – הרכב "עד" לליקוי שמש נוסף. הוא משדר אינפורמציה על הליקוי כאשר קולט השמש חשוף. הליקוי נמשך 3 שעות והטמפרטורה ירדה ל – 100 מעלות מתחת לאפס. 7 שעות לאחר מכן הוסע הרכב למרחק 578 מטר מאתר הנחיתה.

15.2- 12.2 – הזווית הגבוהה בה נמצאה השמש לא אפשרה צילומי טלוויזיה באיכות טובה ותנועת הרכב הופסקה ל – 3 ימים. עד אז הרכב עבר מרחק כללי של 4813 מטר. המרחק המדויק נקבע בעזרת גלגל תשיעי, שהחישוק שלו צויד בחישורים, כך שבעיית ההחלקה צומצמה למינימום. יתרה מזו, הבדלי ההחלקה בין 8 הגלגלים לגלגל התשיעי איפשרו להסיק על התכונות המכניות של קרקע הירח. לונחוד 1 קלט ומדד את נתוני מכשיריה של אפולו 14.

16.2 – לונחוד1 קלט במצלמות קמט טופוגרפי. נבחנו התכונות הפיזיקליות והמכניות של מקטע באורך 10 מטר מפני הקמט. הרכב הוסע מפסגת הקמט לאורך פניו העליונים ויצר מכתש בקוטר 10 ס"מ. בקטע החשוף בוצעה בדיקה כימית. לאחר מכן הוסע הרכב בכיוון צפון דרום . הרכב עבר 272 מטר.

19.2 – 17.2 לונחוד 1 השלים עבודה של 3 חודשים. עד לסוף היום הרביעי עשה הרכב דרך של 5228 מטר. לקראת סוף היום לונחוד 1 הוחנה באזור מישורי ליד שפה של מכתש במרחק 1 ק"מ מאתר הנחיתה.

20.2 – נמסר ש -3 חודשי העבודה המתוכננים של הרכב הסתיימו בהצלחה. בזמן זה בוצעו 63 התקשרויות איתו, ונמדדה התנגדות הקרקע ב- 200 מקומות. לקראת סוף היום הגיע לונחוד ל – 2 מכתשים שהיו בתוכנית העבודה. נמדדו גודל המכתשים וצורתם. נמדדו מכתשים מסדר גודל שני הנמצאים במדרונות המכתשים הגדולים ובאזורים בהם הותז סלע הירח. נעשו גם מדידות כימיות, פיזיקליות ומכניות. קוטרו של המכתש הגדול מעל חצי ק"מ ושל השני פחות. בקרקעית המכתש הגדול נעשו מדידות סטריאוסקופיות.

היום הירחי החמישי – 20.3 – 7.3

7.3 – צולמה זריחת השמש.

8.3 – קולטי השמש הוטענו מחדש והרכב המשיך במחקריו. לונחוד 1 נסע לכיוון צפון מערב ועבר 272 מטר. מנקודות העצירה שידר יותר אינפורמציה מהרדיומטר ומטלסקופ קרני X מאשר בימים הקודמים.

9.3 – הרכב הגיע למכתש שקוטרו 500 מטר וצילם אותו צילום פנורמי. בתום הסיור שנמשך 5 שעות נכנס למכתש הראשון שהיה בסמיכות אליו לחנייה.

18.3 – הרכב השלים מחקר של מכתש ענק שהחל לחוקרו ב – 17.3. במהלך התקשורת שנמשכה 4.5 שעות הרכב עבר 417 מטר. למרות שביום הירחי החמישי הרכב נסע פחות מאשר בימים הקודמים הוא עבר מרחק שיא של 2004 מטר.

היום הירחי השישי – 21.4 – 7.4

7.4 – הרכב חוקר מכתשים בקוטר 500 – 200 מטר. הוא נע דרומה תוך מעבר במדרון של מכתש וחצייתו לכיוון צפון. אורך המדרונות 301 מטר.

8.4 – הרכב מופעל ל -24 שעות. בתקשורת השניה הוא הוסע לתוך מכתש בקוטר 200 מטר, נכנס לתוך המדרון הדרומי ועלה במדרון הצפוני. לונחוד 1 חקר ביום זה מכתשים בכיוון צפון מערב ונתקל בסלע שקוטרו 3 מטר. סך הכול עבר הרכב עד היום 7.7 ק"מ.

21.4 – לקראת הלילה הוחנה הרכב כך שתקשורת הלייזר נמשכה. המרחק הכולל שעבר הרכב עד עתה הוא 8261 מטר. בשעה שהרכב חקר מכתש שנוצר כנראה לאחרונה הוא נתקל בחול טובעני (quicksand). תנועת הרכב עוכבה על ידי כמויות גדולות של סלעים ומכתשים קטנים. מדרונות המכתש היו די תלולים. צפיפות הסלעים במקום היתה גדולה פי 100 – 80 מהממוצע בו נתקל הרכב עד כה. גובהם של מספר סלעים היה 3 מטר.

הסלעים וקווי הגובה של השטח היו קשים למעבר, ובנוסף לכך הצד הפנימי של המכתשים היה מאובק בצורה קיצונית. הרכב החל להתחפר באדמה התחוחה והגלגלים איבדו 80% מאחיזתם. נהגי הרכב חילצו אותו לאחר מאמצים רבים באמצעות תושייה וכושר ניווט.

היום הירחי השביעי 20.5 – 6.5

6.5 – הרכב הופעל מחדש ומערכותיו נבדקו.

9.5 – 7.5 – לונחוד 1 בדק מיקרו סטרוקטורות של קרקע הירח, תוך כדי נסיעה מועטה כדי לבצע תצלומים סטריאוסקופיים. הצילומים כוללים חריצים טריים של הרכב וכאלה שנחרצו ביום הירחי החמישי . סימולטנית בוצעו בדיקות כימיות של הקרקע, נמשכה מדידת עוצמתן של קרינת X ,קרינה קוסמית וקרינת רקע.

14.5 – עד יום זה עבר הרכב 8 ק"מ חרף תקלה באחד ממנועיו.

17.5 – נמסר כי מקורות הכוח של הרכב הולכים ופוחתים.

היום הירחי השמיני 17.6 – 4/5.6

4/5.6 – הרכב הופעל מחדש ומערכותיו נבדקו

8/9.6 – הרכב עבר 488 מטר בכיוון צפון לאורך כף (moonscape ) מחוספס.

9-11/6- הרכב עבר 700 מטר ושידר תמונות פנורמיות של הכפים.

14-15/6 הרכב עבר 200 מטר.

היום הירחי התשיעי 16.7 – 3.7

3.7 – לונחוד 1 עבר 33 מטר בתוך מכתש.

4-5/7 – לונחוד 1 נע צפונה ונכנס למכתש בקוטר 200 מטר. בזמן תקשורת זה עבר 53 מטר.

14.7 – הרכב יצא מהמכתש שאליו נכנס ביום הקודם והחל מתקדם לעבר מכתש אחר. הוא ביצע צילומים של המכתש ושל כוכבים ובדק את ההרכב הכימי של הקרקע. הסיור במכתש היה חלק מסדרת תמרונים חדשה.

27.7 – הרכב ביצע מדידות עם מאר 2 ומאר 3 (חלליות שהיו בדרכן למאדים) על השמש ועל הקרינה הקוסמית.

היום הירחי העשירי – 16.8 – 2.8

2.8 – חודש הקשר עם רכב הירח.

3.8 – חודשה פעילותו של הרכב

12-14/8 הרכב שידר יותר תצלומים פנורמיים ואינפורמציה ממכשירי המדידה.

היום הירחי האחד עשר – 1.9 -14.9

1.9 – הרכב מתחיל בפעילותו

2-6/9 – הרכב משדר תמונות פנורמיות ממקומות בהם הוא עוצר.

15.9 – הרכב משלים את יומו ה -11. נמסר כי הוא מגלה סימני חולשה.

היום הירחי השנים עשר

ב- 28.9 החל היום השנים עשר לפעילותו הירחית אשר הסתיים לפני שקיעת החמה. ב – 4.10 נדם המנוע הגרעיני של הרכב ובכך שותקה פעילותו לצמיתות. ביום זה הרכב עבר 100 מטר. הוא תומרן כך שרפלקטור הלייזר המשיך לעבוד.

בימים הקודמים גילה הרכב סימני חולשה ופעולתו הוגבלה לאזורים מעניינים רק בטווח נסיעה קצר. הטמפרטורה הפנימית ירדה בהדרגה.

סיכום

רכב הירח שידר אינפורמציה רבה על הירח קרוב לשנה ובפרט מים הגשמים. סך הכול שודרו ארצה 20,000 תצלומים, 200 תצלומים פנורמיים ומאות בדיקות משטח של 80,000 מטר מרובע. הבדיקות כוללות 25 אנליזות כימיות של הקרקע ו – 500 אנליזות של התכונות הפיזיקליות של השכבה העליונה של ים הגשמים. ב- 12 הימים הירחיים עשה הרכב דרך של 10,540 מטר.

קישור :

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA_%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%97%D7%95%D7%93


‫הזהות ה"כנענית"המקומית ביצירת אריה סיון-ד"ר שלמה הרציג‬

$
0
0

 

ד"ר שלמה הרציג הוא מפקח-מרכז הוראת ספרות במשרד החינוך ומורה לספרות במכללת לוינסקי לחינוך בתל אביב. המסה המובאת לפניכם היא עיבוד לפרק קצר מתוך ספרו "ילידות בלא נחת: עיונים ביצירתו של אריה סיון" (הקיבוץ המאוחד, 2013), המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, שנכתבה לאוניברסיטת תל אביב בהדרכת פרופ´ אבנר הולצמן. 

זהות מקומית כנענית ביצירת אריה סיון
מאת ד"ר שלמה הרציג 

 

רק מהספר "ילידות בלא נחת :עיונים ביצירתו של אריה סיון " הקיבוץ המאוחד 2013. 

ראשיתה של תופעת ה'כנעניות' – בארץ-ישראל של תחילת שנות הארבעים של המאה העשרים. מקובל להצביע על ההתארגנות התרבותית-פוליטית של 'הועד לגיבוש הנוער העברי', או, בשמו האחר, 'תנועת העבריים הצעירים', סביב דמותו של אוריאל שלח, הלא הוא המשורר יונתן רטוש, כעל פריצת הדרך הכנענית, מתוך הזהות העברית המלווה את הפרויקט הציוני מראשיתו. רטוש, כנושא בשורת העבריות החדשה בישראל, ריכז סביבו חוג מצומצם למדי – כחמישה-עשר איש – של סופרים ואינטלקטואלים צעירים, ילידי הארץ ברובם, דוגמת הסופרים אהרון אמיר ובנימין תמוז, הבלשן עוזי אורנן והפסל יצחק דנציגר, שרעיונותיו המהפכניים הילכו עליהם קסם. את עיקרי משנתו האידיאולוגית הוא פרסם בחוברת צנומה בשם "כתב אל הנוער העברי" (1943). מאוחר יותר אף ראה אור כתב העת 'אלף', שנשא את בשורת התנועה, והופיע באורח לא סדיר בין השנים 1948 – 1953. 

 

סמל של התנועה ה"כנענית ". 

במוקד התורה הכנענית עמד הצורך, הדחוף, לדעת מנהיגי התנועה, בהינתקות מוחלטת של הישות העברית, שצמחה בארץ ישראל (ובעצם, בכל אגן הסהר הפורה), מכל קשר וזיקה לעם היהודי. לדבריהם, היהדות היא עדה דתית עולמית, בעוד שהישות העברית שקמה בארץ מחוברת בטבורה לטריטוריה הארצישראלית, להיסטוריה, (ובעיקר) לארכיאולוגיה המקומית ולשפה של עמי הקדם של איזור הסער הפורה. הנוער העברי, לדידם, הוא ישות אוטונומית חיה ובועטת, המקושרת אל אבותיה הכנעניים הקדומים, יוצרי תרבות הבעל והעשתורת ושאר האלים, שנחשפו בחפירות הארכיאולוגיות באזור (התרבות האוגריתית, כלשונם). לנוער העברי הזה העניקו מחוללי התנועה הכנענית זהות מקומית-ילידית, שאין לה דבר וחצי דבר עם העדה היהודית הדתית שבגולה, והיא משוחררת לחלוטין, הן מכבלי הדת והמסורת והן מהווי העיירה היהודית שבגולה (היינו, 'שלילת הגלות'). יתר על כן, רטוש, לא רק שלא הכיר בלאומיותם של עמי האזור, הוא אף חתר למעמד הגמוני של התרבות העברית הקדומה ולהשלטתה עליהם, ולו גם בכוח הזרוע. 

מן ההיבט האידיאי ניתן לומר אפוא שמדובר בפיתוח מקסימליסטי של רעיון העבריות, שנתלווה לתנועה הציונית מראשיתה. שכן, לטענת הכנענים, למרות שההגירה המודרנית לארץ ישראל הייתה יהודית ברובה, התחולל בה תהליך טבעי של הינתקות מן העבר הגלותי ושל הבניית זהות לאומית חדשה, הנשענת על יסודות טריטוריאליים ולשוניים-תרבותיים; הבניית זהות מקומית זאת, שהוענקה לבניה של המולדת החדשה-ישנה, דומה, במידה מסוימת, לתהליך שהתחולל באמריקה במאות האחרונות, קרי, תהליך לידתה של האומה האמריקאית מתוך העולם הישן שממנו יצאו המהגרים לארץ חדשה. מובן שתפיסה זו של הכנענים את מציאות החיים החדשה בארץ ישראל היוותה קריאת תיגר חריפה על הממסד היהודי-ציוני הוותיק בארץ. ולמרות העובדה שמספר חבריה המוצהרים של התנועה לא היה רב, השפעתה הרוחנית והתרבותית על החיים האינטלקטואליים בארץ הייתה עצומה. 

אריה סיון

כדי לעמוד על הקשר בין המוטיבים הכנעניים, ואולי בין התורה הכנענית בכללה, לבין הזהות המקומית, או מיתוס הילידות, ביצירתו המוקדמת של אריה סיון, ראוי לעיין בכמה משיריו הראשונים, שיש בהם ביטוי מובהק לנטייתו הפואטית והתמאטית, בראשית דרכו הספרותית. בשנת 1951 פרסם סיון בעיתונות היומית סדרת שירים, שהשפעות הפואטיקה של אלתרמן ושל רטוש ניכרות בהם היטב. בלשון ארכאית רוויית שגב רטורי, ובטורי שיר המהדהדים בריתמוס קצבי-אקסטאטי והשזורים באנפורות דרמטיות, מעלה סיון, בביכורי שיריו, דמויות מיתיות, נשיות בדרך כלל, אומניפוטנטיות, ספק-ממשיות-ספק-סימבוליות, המצוירות לרוב על רקע נופים מיתיים של ים ומדבר – כלפיהן הוא מגלה יחס פולחני וסוגד להן מעומק לבו. 

כזה הוא, למשל, השיר "המתמרד", שראה אור במוסף לספרות של עיתון הארץ ב-17 באוגוסט, 1951. כבר בשמו של השיר נרמזת המגמה האחרת, המתריסה, בכתיבתו של סיון. הדובר בשיר כלוא בתוך מציאות (נפשית?) קשה, חונקת ומצמיתה: "הָעֲלָטוֹת…סוֹגְרוֹת מֵעֲבָרַי כְּסָרִיגֵי פְּלָדָה" (בית א'). ברוב מצוקתו – בטון רווי פאתוס ולהט נעורים – פונה הוא אל ה'תבל', אותה טריטוריה אלתרמנית מוכרת כל-כך, ומתוודה בפניה על השעבוד הגופני והרגשי המועצם שלו אליה: "תֵּבֵל, תֵּבֵל סְמוּיָה שׂוֹחֶקֶת וְדוֹאֶבֶת, / אַתְּ רֶחֶם מִשְׁעוֹלִים וּפָרָשׁוֹת-דְרָכִים / אֶל מִפְתַּנֵך רַגְלַי רֻצְּעוּ כְּאֹזֶן עֶבֶד / אֵלַיִךְ כַּפּוֹתַי הוֹרְסוֹת מִסְגָּר בְּרִיחִים." (בית ג). למרות המכשולים העצומים על דרכו, ושמא דווקא בעטיים, הדובר מבטיח, בסיום השיר, למצוא את הדרך ה"אַחַת שֶׁפֶּתַח לָהּ אֵי-שָׁם", שתוביל אותו אל מחוזות התהילה בחיק גבירתו, התבל. רוח מיתית, לא-יהודית בעליל (אך גם לא כנענית בעליל), נושבת מבין טורי השיר המוקדם הזה, הממחיש לא רק את השפעת הפואטיקה האלתרמנית על כתיבתו של סיון הצעיר, אלא גם את זיקתו המובהקת של המשורר לטריטוריות אנונימיות (משעולים, דרכים…וכו'), כדרך להבְנות את זהותו המקומית. 

פואטיקה 'רטושית' יותר, קרובה ברוחה לפולחן האלילות הכנענית, עולה מטורי השיר "תפילה", שראה אור באותו עיתון ב-21 בספטמבר 1951. בשיר זה, שסיומו הוא בעל ממד ארס-פואטי מובהק, פונה הדובר בהערצה, עד כדי ביטול עצמי, אל נמענת מסתורית, אלילה-מלכה רבת עצמה, שהיא מעין מקבילה נשית של בורא העולם מן המקרא (איזו אלת קדומים דוגמת תיאמת, האלה-האם במיתולוגיה הבבלית-אשורית), ולה מקדיש המשורר את שירו-תפילתו: "עִם חֹשֶךְ מָשַׁלְתְּ אַכְזָרִית וְסוֹלַחַת. / כָּרַעְתִּי, שָׁחֹתִי דוּמָם לְרַגְלֵי מִזְבְּחֵךְ הָאָדִישׁ. / אַתְּ אֵם וּמַלְכָּה, אַתְּ יוֹלֶדֶת הַכּל שֶׁבִּכְנַעָן, / מְלֶכֶת הַדֹּם הַקַּדְמוֹן מִסִּינַי בוֹאֲכָה כַרְכְּמִישׁ." הממד הרלגיוזי שמעניק המשורר לעולם בשיר "תפילה" מעלה על הדעת את הפונקציה המיסטית של המיתוס כטענתם של חלק מחוקרי המיתוס. ובהכללה, השירים המוקדמים של סיון מנכיחים ומעצימים את ממד המיסתורין שבעולם, ממש כבימי קדם. 

דוגמא נוספת לתמטיקה ולפואטיקה של ראשית הדרך השירית ניתן לראות בשיר "הגר", שראה אור ב"דף לספרות" של על המשמר, ב-2 בנובמבר 1951. הפאתוס שבו מתאר סיון את דמותה של הגר על רקע חולות המדבר, מעניק נופך רומנטי-דרמטי מובהק לדמותה. אין ספק שהבחירה בדמות המקראית האקסצנטרית, הגר, יש בה ממד של התרסה אנטי ממסדית (הגם שיקשה להצביע בה על מגמה אידיאולוגית ברורה) רווית התלהבות נעורים, של מי שאינו מוכן לקבל על עצמו את מוסכמות הכתיבה ה'מפלגתית' (כך תפסו חלק ממשוררי לקראת את שירת קודמיהם). בכתיבתו מגייס סיון שלל תחבולות רטוריות של העצמה (חזרות אנפוריות, בעיקר), כדי לבטא את הערצתו לדמותה המיתית-אלילית של הגר. 

האליל תמוז

בהמשך יקבלו דמויות אליליות-כנעניות מעמד של קבע בשיריו של סיון. "מות התמוז", למשל, הוא השיר הפותח את קובץ השירים של סיון בחוברת לקראת מס' 1 (ירושלים, סיון, תשי"ב, עמ' 23), ובמרכזו, תיאור מיתי-מטאפורי של תום עונת הקיץ. התמוז (Tammuz) הוא אותו אליל בבלי קדום, המככב גם במיתולוגיה הכנענית, מקבילו של אדוניס מן המיתולוגיה היוונית-צידונית. בתפקידו, תמוז הוא אל הפִּריה של החי והצומח, המולך בחודשי האביב ומת בחודש תמוז, עם כמישת הצומח. הנשים מבכות את מותו מדי שנה בשנה, אך הוא קם לתחייה באביב. עבור אריה סיון, התמוז הוא סמל רב עצמה של תהליכים טבעיים במציאות האקלימית של ארץ-ישראל, והוא משחזרם בלשון ציורית, חרוזה ורבת שגב. חלופיותו של החודש הראשון לחודשי הקיץ מתוארת בשיר כתהליכי גוויעה של דמות ספק-אלילית, ספק-אנושית-קבצנית: "בְּקַרָנוֹת הַדְּרָכִים הַתָּמּוּז תָּם לִגְוֹועַ, / מְאַסֵּף סְמַרְטוּטֵי שַׂלְמָתוֹ הַבָּלָה, / מִשְׁלָפִים מַקְרִיחִים, צְהֻבִּים עַד אֵין כֹּחַ, / הוּא מַחֲזִיר נִשְׁמָתוֹ אֶל יוֹצְרָה בִּקְלָלָה." (בית א). העלמות המיתולוגיות המקוננות על מות התמוז, שימי מלכותו הם ימי האביב, מופיעות בבית הרביעי בשיר ומדומות לפרי האפיל של שלהי הקיץ הממתין לקטיפתו. זוהי תרומתן ליסוד הארוטי החריף המלווה את כלל שירי המחזור: "עֲלָמוֹת מְבַכּוֹת גְּוִיעָתֶךָ בְּלִי אֹמֶר, / בְּעֵינַיִם קְרוּעוֹת, עֲצֵבוֹת מִבִּינָה, / וְתַפּוּחַ הַדַּעַת, עִלְעוּהוּ עַד גֶּמֶר, / מַכְרִית מִלִבָּן הוֹדָיָה אַחְרוֹנָה." יש כאן כמובן גם תזכורת לחטא הקדמון, כסמל דו משמעי, הן של ידיעה ארוטית והן של התפכחות לנוכח אבדנו של התמוז. למעשה, מיתוס התמוז כסטרוקטורה טבעית ומיסטית כאחת מלווה את יצירתו של סיון לכל ארכה. 

סיפורו של הקיץ הישראלי הקשה, שעבר תהליכי מיתיזאציה בדמות אלילים כנעניים עריצים, מוצא את ביטויו גם בשיר "תשובה" (שם, עמ' 24). השיר כתוב כמונולוג דרמטי-ארוטי של אוהב הפונה אל אהובתו, ממנה הוא נפרד במחווה אלתרמנית אופיינית, כשהוא יוצא מחדרה/מקדשה הלבן אל הדרכים הלוהטות, המקושרות בתודעתו למיתוסים כנעניים של קיץ (חמן הוא מזבח לפולחן החמה במקרא): "מֵחַדְרֵךְ מְקֻדָּשׁ הַלָּבָן, מְפֻלָּשׁ צַפְרִירָיו שֶׁל הַבֹּקֶר / הַתָּמִים כְּאָבִיב בְּאִבּוֹ, כְּשִׁבּוֹלֶת בְּטֶרֶם דָּגָן, / יָצָאתִי אֶל סוֹד הַדְרָכִים הַלוֹהֵט מִנִּי אֹפֶק אֶל אֹפֶק / עֶבֶד הֱיוֹת לַשְׁרָבִים, בְּנֵי קֵיצוֹ הַקַדְמוֹן שֶׁל חַמָּן." (בית א). השרבים מייסרים את ההלך-המשורר, שדומה כי נגזר עליו לשוטט בנופיה הקיציים המדבריים של ארץ ישראל, בטריטוריות סחופות ויבשות להחריד: "וְהָיוּ כַּפוֹתַי מִדָּקרוֹת בִּשְׁלָפִים עַקִידֵי-דַרְדָּרִים, / וְהָיוּ זְרוֹעוֹתַי נִגְרָרוֹת בִּנְחָלִים שֶׁיָבְשׁוּ מֵימֵיהֶם. / וְדַרְכִּי נְקֻדָּה מִזְבְּחוֹת לִבְנָתָן שֶׁל אַבְנֵי תַמְרוּרִים. / הַמְשַלְחוֹת אֲנָחָה אַחְרוֹנָה אֶל שְׁחָקִים עֲרֵלֵי אָזְנֵיהֶם." (בית ב). בהמשך השיר מתעצם עוד יותר הלהט הרומנטי-ארוטי, והדי פולחן כנעני קדמון נמזגים אל תוך רטוריקת התשוקה של הדובר: "אֵלַת הַכֹּתֶל הַלָּבָן / כֹּהֶנֶת הַצְלָלִים,/ גוּפִי שֶׁלִי הוּבָא קָרְבָּן / חַגַּת הַמִשְׁעוֹלִים." (בית ג). 

הבחירה בעונת הקיץ כתשתית טמפורלית לעלילה בשירי סיון בלקראת מס' 1 איננה מקרית, והיא מתעצמת בקובץ בשלושה (תשי"ג), כאשר מחזור השירים כולו, הכולל גם את שני השירים דלעיל, מופיע תחת הכותרת "שירי קיץ אחד". במחזור זה, הנושא אופי פואמטי-סיפורי, החומרים המקראיים-כנעניים משמשים בידי המשורר למטרה כפולה: מחד גיסא, באמצעותם הוא משרטט את דיוקנו של הנוף הארץ-ישראלי הקיצי, תוך שהוא מעבירו בפריזמה של חומרי העבר ומעניק לו נופך פיוטי-מיתי, ומאידך גיסא, הוא מספר באמצעותם סיפור התבגרות אישי-ארוטי. במוקד הסיפור – שאף הוא עבר העצמה מיתית, רוויית פאתוס – קונפליקט בין משיכה אל האהובה הזכה והתמימה שבחדר הלבן, הזוכֶה בשירים לכינוי "מִקְדָש", לבין דחף כמו-אלתרמני לצאת "אֶל סוֹד הַדְרָכִים הַלוֹהֵט מִנִּי אֹפֶק אֶל אֹפֶק" (שם, עמ' 43). אלא שבניגוד לדרמה האלתרמנית, בה ההלך נקלע לקרע בין מחויבותו לטריטוריה הביתית שלו לבין משיכתו אל התבל בעקבות ה"ניגון" ("עוד חוזר הניגון", כוכבים בחוץ, 1938; פונדק הרוחות, 1960), הרי כאן, באמצעות חומרי לשון דומים, סיון משרטט דרמת התבגרות אדיפאלית, בעלת חזות מקראית-כנענית, המעוגנת בטריטוריה אקלימית ארץ-ישראלית. 

הזהות הנערית התמימה של הדובר, בפתיחת המחזור "שירי קיץ אחד", מומרת בהמשכו בזהותו של מתבגר, יליד, עתיר אנרגיות ליבידינליות מצד אחד, אך גם עמוס רגשי אשם, מצד שני. בשיר הפותח את הקובץ: "הלילה החם" (שם, עמ' 35 – 36) נפרד ההלך הסיווני הצעיר וחסר הניסיון מדמות נשית, שזהותה תתברר רק בסיום המחזור. כמוהו, כאודיסאוס המיתולוגי, הוא יוצא למסע קיצי ארוך ולוהט (תרתי משמע), שתכליתו, ככל הנראה, גאולה אישית-ארוטית. במהלכו של המסע חווה ההלך את נסיונו המיני הראשון במחיצתה של, לא אחרת מאשר, רחב, הזונה המקראית הידועה (יהושע, ב'). 

השיר "רחב" (שם, עמ' 37) נחלק לשני חלקים ברורים; החלק הראשון מתאר, במקביל, את נופיה האקזוטיים של העיר יריחו – המדומיינים על ידי המשורר וקושרים, באופן סטריאוטיפי למדי, בין יריחו לבין פרי התמר – ואת החושניות הארוטית המתפרצת של רחב המיתולוגית, אלילת ההמונים המקומית, שהדובר בשיר פונה אליה בהערצה: "הַדְּרָכִים, מִתְּפַּתְלוֹת, חֲשׁוּקוֹת-מִרְמָס-רֶגֶל, / מַגִישׁוֹת אֶל סִפֵּךְ אֲבָקָן הַזְהַבְהַב." (בית א). החלק השני בשיר משחזר טקס-מעבר גברי ידוע: גאולתו המינית של הדובר מבתוליו. המשורר הצעיר בא בשעריה של העיר והאישה כאחת: "אֶל מִפְתָנֵךְ, רָחָב, שָׁקַקְתִּי עִם הַדֶּרֶך / תָּמִים וּמְטֻלָל כְּנַעַר מִדְבָּרִי. / אֶל פֶּלֶא עֶרְיָתֵךְ נִכְנַפְתִי רַךְ כְּיֶלֶד, / יָצָאתִי שַׁעֲרֵךְ יָגֵעַ וְגַבְרִי." (בית ד). 

בהמשך דרכו ניצב המשורר בפני פיתויין המיני של הקדֵשות ("בדרך המקדש", שם, עמ' 38 – 39), והוא, בחולשתו, אינו מצליח לעמוד בפני "…עַרְשָׂן (ה)מְיֻחָם" (בית ה) של נשים אלה, ובפני "יָדוֹ חזָקָה מִנִּי כָּל" (בית ו) של הקיץ, שאף הוא נקשר עם יצריות בלתי-נשלטת. וכמו בסיפורי עם ידועים, סופו של ההלך, שהוא מאבד הן את מקדשו, החדר הלבן, מקום משכנה של האהובה והמטאפורה לתומתו הטהורה: "וְאַתָּה בְּחָזָן אֶת פָּנֶיךָ כוֹבֵשׁ – / פֶּן תִּשְׁמַע בְּהִמּוֹט עַמּוּדֵי מִקְדָּשְׁךָ." (בית ז), והן את האפשרות להגשמת השליחות האישית העלומה שהוא יצא אליה. 

כותרת השיר "תשובה" (שם, עמ' 43) היא כפולת משמעות. מחד גיסא, היא רומזת לשיבה מאוחרת של ההלך אל ביתו מן ההרפתקה הקיצית, לאחר שלא הצליח לעמוד מול עצמתו המיתית המאכּלת של הקיץ הארץ-ישראלי, שחומו נקשר, כאמור, ביצריות ארוטית אסורה: "וְחָרוּךְ, מְאֻכָּל עַד תֻּמוֹ, מְרֻקָּן וְנִחָר כְּאָבָק, / הוּא חוֹזֵר מְקֻצָּץ כֵּפוֹתָיו לְפַרְפֵּר אֵין אוֹנִים לְרַגְלַיִךְ." (בית ד). מאידך גיסא, הכותרת טעונה במלוא המשמעות של תחושות אשמה וחרטה של מי אשר, כנער, נטש את חדרה-מקדשה של האישה, כדי לחשוף את "סוֹד הַדְרָכִים הַלוֹהֵט מִנִּי אֹפֶק אֶל אֹפֶק, / עֶבֶד הֱיוֹת לַשְׁרָבִים, בְנֵי קֵיצוֹ הַקַּדְמוֹן שֶׁל חַמָּן." (בית א). זוהי תשובה שכולה כניעה, תחינה והתרפסות אינפנטילית של הדובר בפני הנמענת ה"קְדוֹשָׁה", למען תקבל אותו – תינוק שנשבה – אל חיקה ותשיבהו אליה ואל מקדש חדרה הלבן: "פִּתְחִי שְׁעָרַיִךְ, קְדוֹשָׁה, הַרְכִּינִי רֹאשֵׁך אָל הַבָּא, / אִסְפִי שְׂעָרוֹ בְּכַפֵּךְ, יַשְׁנִיהוּ בְּשִׁיר מַבָּטַיִךְ." (בית ד). 

השיר האחרון בבמחזור "שירי קיץ אחד", בקובץ בשלושה, "מסע קרונות הקיץ" (עמ' 45) המוקדש "לאמי", מביא את דרמת ההתבגרות הזאת אל סיומה האירוני. הדובר, כאמור, אינו מוצא עצמו מקושר עוד אל חגיגת הקיץ העומדת להסתיים; תחושת הריקנות שבו מאלצת אותו לשוב אל צור מחצבתו האדיפאלי: "נוֹתְרָה עוֹד הַמִטָּה, עוֹרְגָה בִּצְחוֹר סְדִינֶיהָ / וְאַרְבַּעָה כְּתָלִים, שֶׁלֹא יוּכְלוּ לִבְגֹּד. / וּבֵינֵיהֶם הָאֵם, שֶׁכָּל יוֹדְעוֹת עינֶיהָ, / וְהִיא תַמְתִין דוּמָם, עֲדֵי אָשׁוּב מנְּדֹד." (בית ה). לשון אחר, ניתן לקרוא את מחזור "שירי קיץ אחד" כמחזור שירים 'מתהפך' (פרי, 1979), שסיומו שולח אותנו אל שיר הפתיחה שלו ("הלילה החם", עמ' 35-36), כדי לזהות בו את הנמענת בשיר כדמות, שהיא ספק אהובה-כַּלָּה, ספק אם נטושה המביטה בדאגה אל בנה היוצא אל: "…מֶרְחַקִים לוֹהֲטִים כְּמִכְוָה / …וְעֵינַיִּך נִבְּטוּ בָּם כְּאִמָּא חַוָּה, / וְרַגְּלָיִךְ תָעוּ בָּם כְּאִמָּא רָחֵל." (בית ה). הניגוד שבין הקדושה לקדֵשה; המתח בין המקדש הלבן והאישה/האם שבתוכו, לבין רחב הזונה והקדֵשות הפתייניות שעל דרכו של ההלך – זהו לב-לבו של תהליך ההתבגרות הארוטית, הרווי רגשי אשם, של המשורר. 

 

ניתן להקביל בין מהלכיו של הדובר במחזור השירים "שירי קיץ אחד" לבין 'טקסי המעבר' המתוארים בספרו של ג'וזף קמפבל The Hero with a Thousand Faces משנת 1968. לטענתו של קמפבל, טקסי מעבר מרכזיים בתרבות, דוגמת התבגרות, כרוכים בדינאמיקה תלת-שלבית: היפרדות (separation) – כשהצעיר נעקר, באחת, מדפוסי החיים השגרתיים שהוא הורגל לחיות בהם; חניכה (initiation) – שעיקרה עמידה בטקסים ובמשימות שתכליתם להכניס את המתבגר בסוד עולם המבוגרים וחוקיו; ולבסוף, שיבה (return) – שמשמעותה 'לידה מחדש' של המתבגר, תוך השתלבות בעולם שממנו יצא לדרכו. נקל להצביע על התבנית האנתרופולוגית ככזו המונחת ביסוד מהלכי מסעו של הדובר, במחזור דלעיל, אלא שבניגוד לנראטיב המיתי הקלאסי (ה'מונומיתוס', בלשונו של קמפבל), סיומו של מהלך ההתבגרות הארוטית של ההלך במחזור "שירי קיץ אחד" הוא סיום שכולו, או לפחות רובו, רגשי חרטה ותחושת כישלון. ההלך הסיווני חוזר אל בסיס האם (תרתי משמע), כשהוא "מְקֻצָּץ כַּפּוֹתָיו" ("תשובה", בית ד) עייף ומובס, וכולו תחינה אדיפאלית אל האישה-האם, שתשוב ותקבלו אל חיקה. 

מידת הדיוק מחייבת לציין, שלא כל שירי המחזור "שירי קיץ אחד" מתקשרים ישירות ל'עלילת ההתבגרות הארוטית' של המשורר הצעיר. כך, למשל, השיר "ויהי בהאסף העם" (עמ' 40–42) מעמיד במרכזו את טקס חג הקציר הקדום, מן הסתם, חג השבועות, על אף שהחג לא נזכר כלל בשמו היהודי. השיר כתוב בפאתוס חגיגי האופייני לסיון המוקדם, והוא בעל תשתית תיאורית-סיפורית נרחבת. המשורר משחזר בו את התקבצות נציגי שבטי ארץ ישראל הקדומה, כדי להשתתף בטקס הקרבת קרבן אדם – "נַעֲרָה בְּתוּלָה מִתְלַבְלֶבֶת טֵית-וָו אֲבִיבִים," (בית ב) – לאלת הפריון הכנענית, עשתורת. הצירוף הפסאודו-מקראי, "ויהי בהאסף העם", מוּצא בשיר מהקשרו הפולחני-דתי הקדום, ומוענק לו מעמד ריטואלי-חקלאי העשוי להיקשר גם בהתחדשות עבודת האדמה העברית בארץ ישראל בימינו, כחלק מהבנייתו של מיתוס חקלאי חי. 

לענייננו, חשוב לשים לב לדרך גיבושו של מיתוס הילידות (או הזהות המקומית) בשיר. המשורר איננו מציין את השבטים השונים המתקבצים לטקס בשמם המקראי המקורי, אלא מאפיין אותם באמצעות מעגל שייכותם הטריטוריאלי: אנשי הגלעד, אנשי המדבר, יושבי המישור, יושבי השפלה, אנשי-ים וכן הלאה, וגם באמצעות מעגל שייכותם המגדרית; כולם גיבורים אנשי חיל: "גְּבָרִים חֲסוֹנִים כַּאַלּוֹן, כָּאֶרֶז זְקוּפָה קוֹמָתָם," (בית א). לשון אחר, הזהות הילידית האופיינית לכל אחד מן השבטים צומחת, כביכול, מתוך קרקע גידולם (זהות אוטוכטונית). אין דומים אנשי הגלעד לאנשי המדבר ושני אלו שונים לחלוטים במראם ובלבושם מאנשי הים. כל זאת, למעט החוסן הגופני והגבריות המתפרצת, המשותפת לבני כל השבטים, כפי שציינתי לעיל; זו הגבריות שניתן לראותה גם כמייצגת את גופניותו המיתית של 'היהודי החדש', כפי שעוצבה בסיפר-העל הציוני. 

יונתן רטוש

גם השיר "מות התמוז" איננו מתקשר ישירות לתשתית הנרטיבית של "שירי קיץ אחד", אך הוא מתקשר היטב להוויה הארץ-ישראלית הקיצית המתוארת בשירים. לדבריה של זיוה שמיר בספרה: להתחיל מאלף – שירת רטוש: מקוריותה ומקורותיה (1993, עמ' 170), "הכנענות הן תיארה את ההוויה הארצישראלית כהוויה של נגב ושל קיץ נצחי: קמשונים וחוחים, טרשים חשופים, רוחות שרב וכו' וכו'. שמות כמו סיון, תמוז ואלול … כל אלה אפיינו את הכנענים ואת המקורבים להם, והילכו קסם על הדור הצעיר". כדי להראות עד כמה אריה סיון הוא אחד מבני "הדור הצעיר" המושפעים מן הצו הפואטי דלעיל, להלן כמה שורות הפזורות בשיר "בדרך המקדש" מתוך: "שירי קיץ אחד" (בשלושה, תשי"ג, עמ' 38-39): "וְהַקָּיִץ בּוֹעֵר בִּשְׂפָתֶיךָ יוֹמָם"…"וְהַקַּיִץ עָשֵׁן בְּמַכְאוֹב הַדְּרָכִים,"…"וְהַקַּיִץ נוֹשֵׁף בְּעֶרְוַת הַפְּרָחִים"…"וְהַקַּיִץ נוֹרָא וְגָדוֹל". אין ספק שהוויית הקיץ של סיון היא הוויה מיתית 'גדולה מהחיים' המסייעת בגיבושו של 'מיתוס המקום' הארץ-ישראלי, כחלק מתהליכי התעצבותה וגיבושה של זהות מקומית, ילידית-כנענית, בשירתו. 

זאת ועוד, כותרת מחזור השירים "שירי קיץ אחד" מעלה על הדעת את הפולמוס הגדול שהתחולל בשנות הארבעים בין אלתרמן לרטוש, סביב הזהות הישראלית ה'נכונה': כור ההיתוך היהודי-ישראלי או זהות עברית ילידית. שיאו של הוויכוח בשיר "מריבת קיץ", שפרסם אלתרמן ב'מחברות לספרות', בשנת 1945, ובו התקפה על תיאורי הקיץ השִטחיים-צחיחים, לטעמו, ביצירותיהם של ה'כנענים', כמטונימיה לצרות אופקיהם התרבותית. רטוש ומעריציו ענו לאלתרמן באותה מטבע וביקרו את תיאורי הקיץ שלו ככושלים מהבחינה המימטית, קרי, אינם תואמים להוויית הקיץ הישראלי הממשי. נראה כי שיריו של סיון, במודע או שלא-במודע, נוקטים עמדה בפולמוס הזה. 

ד"ר שלמה הרציג

ראו גם : 

אריה סיון בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
אריה סיון בוויקיפדיה העברית.
רפי וייכרט על "ילידות בלא נחת" ב"הארץ".
"ילידות בלא נחת" לרכישה ב-booknet / צומת ספרים.

‫הטכנופואטיקה של ערן הדס‬

$
0
0

 

 

הטכנופואטיקה של ערן הדס

מאת יובל גלעד

 סקירה על "מקש הרווח " מאת ערן הדס ,201

ערן הדס טכנופואט

ספר שיריו החדש  של ערן הדס

טוב וגם שטחי, לפרקים נהדר

ההייקו המעפאן הזה מתמצת את הדברים הארוכים שיבואו מיד, והוא כתוב ברוח כתיבתו של הדס, רוח כתיבת כתב העת "מעיין" שהדס, שפרט למייסדו רועי צ'יקי ארד, הוא מייצגו המוכשר ביותר. הדס נודע מעט בביצת השירה ומעבר לה בזכות המשוררת ההטרונימית צאלה כץ שתחת שמה כתב שני ספרים מתוך החמישה המכילים את ספרו החדש, אבל למעשה, פרט לחינניות של כתיבה מוצלחת בגוף נשי, הרי שירתה של כץ ושירתו של הדס חד הם: שירת אינטלקט מפוכח, עירוני, בן דור הגוגל והפייסבוק, מבקר חריף של תקופתו, אם כי גם שטחי לפרקים, ליצן עצוב משהו, ובעיקר – משורר שלוקח לעצמו את הזכות להיות חופשי, בעידן בו רבים מהאמנים רק מחפשים התקבלות והכרה, ופוחדים להעז.

הנוסח של שירת "מעיין", וכבר נכתב לא מעט בנושא, הינו נוסח של שירה דיבורית, שירה עממית של רחוב, של פוסטרים, של פופ ושל ישירות. היא נועדה להגיע לרבים יותר מששירה מגיעה אליהם, אני לא בטוח שהצליחה בכך. אבל הבעיה בנוסח זה הינה הקלות שבה אפשר לכאורה לשבור שורות יומיומיות ולייצר שיר. זה קל מדי, והתוצאות בהרבה מקרים בהתאם. אבל ערן הדס, התלמיד החרוץ, מצליח לטעת בנוסח אינטלקט ויכולת אבחנה תרבותית, באופן שכשהוא מצליח – מתקבלים שירים מרגשים ומעניינים, כשלא – נותרים עם השטחיות אותה מנסה ומצליח לעיתים הדס לייצג בשיריו.

זוהי בעיה המאפיינת כל כתיבה בשפה פשוטה – הסכנה לגלוש לפשטנות. זה מאפיין, למשל, את כל מי שמנסה לכתוב בנוסח של המינגווי, כאשר להמינגווי היתה את המקוריות, האומץ והאמת שאין לחקייניו, ולכן יכל לכתוב במילים הפשוטות ביותר סיפורים מורכבים.

ספרו של הדס הוא ספר שירה למאה העשרים ואחת, לדור שחי מול המחשב, בין אם הביתי ובין אם הסמאטרפון. חלק מהשירים נכתבו תוך המצאת חוקים של כתיבה על בסיס משחק עם המחשב, אבל המשחקים הם משחקים מחושבים של מי שרוצה לומר דבר מה, ליתר דיוק דברים רבים, על הדור שלו, וזאת מבלי להתנשא על הדור הזה.

מאחר וקראתי רק שיר פה ושם משל הדס, קיבלתי תמונה שלילית למדי. שניים שלושה שירים יכולים להציג הברקה פה ושם, אבל הביקורת על השטחיות והצגתה בו זמנית יכולים להטעות. לכן טוב עשה המשורר שהואיל בטובו לכנס את כתביו בספר דפוס, אותו מונומנט ענתיקה, כי רק כך , בקריאה ברצף, מקבלים שיריו כוח. הספר מכיל כאמור חמישה ספרים, שהם למעשה חמישה מחזורים ארוכים. הם מכונסים בסדר כרונולוגי הפוך – החדש ביותר, "מקף הרווח", הוא הראשון.

השיר הראשון בספר מציג מעין "קרדו" שירי של משורר רשת: אני מתחבר כמעט מדי יום לרשת/ אני מחפש מידע ברשת/ אני לומד דברים ברשת/ החברים שלי מחוברים לרשת/ המאהבות שלי מחוברות לרשת/ העבודה שלי ברשת.  הדס הוא מתכנת מחשבים, או שמא לומר הדס עובד למחייתו כמתכנת מחשבים, כדי לא לזהות את העבודה עם האדם. ולכן הרשת היא לא רק זירה לקריאת שירים, חיפושים בגוגל וכו', אלא גם זירת עבודה. השורות שהובאו להלן אידיוטיות למדי, בכוונה, כמו המשך השיר ושירים נוספים בקובץ. זהו ניסיון חצי אירוני לתאר תקופה ודור, אבל התוצאה במקרה זה שטחית – התחכום האירוני לא מספיק כדי להחזיק את השיר. כך גם בשיר השני, "שיר רע", הקובע שזה שיר/ רע. השיר/ הזה רע. הוא אפילו לא/ סתם רע. השיר הזה/ נורא.  ההמשך משעשע אמנם, יש אדם אחד שכתב/ דוקטורט על השיר הנורא הזה… אין מחשב שיכול ליצור שיר נורא שכזה… ועוד, אבל השיר לא ממש מתרומם מעל רמת הדאחקה, למרות שנינותו. יש בו כוח דאדיאיסטי מתריס, אוונגארדי משהו, אבל השימוש בדגם השירי של אבידן, הנפוץ שלא בטובתו לכל אורך החלק הראשון של הספר, גורם להחוורת השיר ודומיו למול המודל של אבידן. אולי יבוא המשורר ויאמר להגנתו שזהו שימוש מודע במעין "אין אני משוררי" המעתיק מהרשת וכותב בשטחיות הרשת בהשפעת אבידן, אבל זה לא יספיק. אסור לנסות לכתוב בהשפעת אבידן, ואני דווקא לא ממעריציו, למרות שהיה משורר דגול, ובעיקר חופשי, כמובן.

כל ניסיון

לכתוב בהשפעת אבידן

סופו חיטוט בישבן

(השיר הטפשי שלי, והוא נכתב כעת, בנוסח ההייקו מעייני).

 כמו שהניסיונות לכתוב בנוסח של יעקוב שבתאי בפרוזה (עינת יקיר, ועוד) חסר סיכוי, שהרי אי אפשר להתעלות על המקור ואפשר רק לדדות בצלמו, כי הנוסח הובא לשלמות ובזה תם תפקידו, כך אי אפשר לכתוב בעקבות אבידן, והדבר נכון לגבי כל חקייניו כיום. הנוסח של שבתאי המוקדם, לעומת זאת, הנוסח האובייקטיביסטי המדוד, שירת החפצים, הוא נוסח שמאפשר השפעה ופריחה, כפי שאפשר לראות בשירת שגיא אלנקווה, וגם בשירת ערן הדס.

אני אמנם מזדהה מאוד עם שיר מחאה כמו פלסטינים? אל תדבר אתי על ערבים/ אני מכיר את הערבים/ אני גדלתי עם ערבים/ בשליפה אני יכול לתת לך שמות/ זאהי ארמלי. וואליד בדייר… שירה אלימה נגד תרבות אלימה, נגד גזענות כלפי ערבים הנוכחים כל כך בתרבותנו נרצה או לא נרצה (אני רוצה). אבל גם שיר שנותר פשטני משהו.

כאמור, זוהי גם מחאה נגד פשטנות, וודאי נגד גזענות שבבסיסה פשטנות של אמונה לסטריאוטיפים אלימים, לכן אפשר לומר על שירי "מקש הרווח" שהם מעוררי מחשבה, יעילים, אבל עכשוויים מדי, מאוהבים בעכשוויות. כך גם שיר אירוני מבריק "על החיים הפרטיים שלך", הלועג לחשיפה האינסופית בתקשורת, ובעצם גם בפייסבוק ובכל מקום, שהרי כיום כולם חיים כאילו מצלמת ריאליטי מכוונת עליהם:

בואי נדבר קצת על החיים הפרטיים שלך/ את לפני חצי שנה התגרשת/ יותר, כבר שנה… יש לי בנזוג מקסים שקוראים לו **** אבל מעבר לזה אני לא מעוניינת להרחיב על העניין…

השיר, כמו רבים משירי הדס, מזכירים את שירי רומן באימבאייב שגם הם יצאו בהוצאת "מעיין", שיר יריקה בפרצוף הבורגני אינפנטילי  של מעריצי הסלבריטאים. אי אפשר לא לחבב שיר כזה, אבל צריך גם להודות שהוא שטחי. הוא לא מותיר רווח לדמיון, וכל קריאה נוספת בו מיותרת. זה כמובן הרעיון, אבל מגבלותיו בצידו.  שטחי כמו כתיבה היא/ כמו כתיבה/ היא כמו/ פיפי – הנכלל בשיר אירוני כלפי הנפיחות העצמית וחשיבות היתר של משוררי פצע וידוייים. זוהי שירת אגרוף, "קח שירים ואל תקרא, עשה אלימות בספר הזה", והיא גם שירה טובה באספקט היעילות, כי היא פועלת בתוך ומתעדת את הזמן והמקום שבו חי האדם הגלובלי (פרט למחאה פוליטית פה ושם שירת הדס גלובלית יותר מישראלית), והיא נכתבת על ידי משורר שלא חושף את פצעיו ומתוודה אלא מייצר "מטא טקסט" הפועל בתוך השיח ונגדו. אבל היא גם שירה שטחית, כמו השיר המעורר הזדהות הבא, על הנשים הישראליות החומרניות:

כשאת רוצה להשוויץ בי/ את לא אומרת/ הבנזוג שלי משורר/ אלא/ הבנזוג שלי בונה רובוטים

אינני בטוח למה התכווון המשורר בשיר "אני שונא שימבורסקות", ובו הוא מפרק את אותיות שמה של המשוררת הפולנייה כלת פרס הנובל, אבל הוא בלי ספק מציג התרסה, אולי כנגד תרבותיות היתר הנערצת כאן בממלכת אירופה סניף מזרח תיכון. שוב – שיר מעורר הזדהות, חכם ושטחי.

אולי שלם יותר הוא "שיר אהבה" – שיר המנון אירוני נגד שירי האהבה של השירה הצעירה של דורנו:

אין דבר כזה/ שיר אהבה/ לאלו שיש להם אהבה/ אין צורך בשיר/ וכשאין צורך אין/ זה שיר/ ואלו שאין להם אהבה/ צריכים אהבה/ לא שיר/ אלא אם כן/ השיר הוא אמצעי/ להשיג אהבה/ אנחנו כותבים כדי להיות/ נאהבים/ שירי תחבולה/ ולכן כדאי לערוך סימולציה/ למדוד את אפקטיביות/ השיר/ לבדוק מחקרית/ כמה נאהבים אנחנו/ לפני השיר ואחריו…

זה שיר טוב בכל קנה מידה. למה? כי יש בו אמירה – אתם כותבים שירי אהבה ושירים מתקתקים כדי שיאהבו אתכם, לא כי אתם משוררים, אבל האפיגרמטיות המקוטעת שלו מציגה גם דובר שאיננו רק אירוני, אלא גם זקוק לאהבה בעצמו, והוא כנראה לא אוהב את עצמו :"אין דבר כזה/ שיר אהבה" – כלומר – כאן האינטלקט של הדס והרגש מתחברים.

וכך גם המקרה ב"ספר" הכי טוב מבין חמשת הספרים בקובץ, "סנטר" שמו, המזכיר במשהו את "ינשוף האבן" של רועי ארד על הקניון בבאר שבע, אם כי שפתו של ארד בשיר ההוא מרובדת יותר. זוהי מעין פואמה או מחזור שנכתבו, כך מעיד הדס, משך יום אחד ארוך בו בחר לשהות בקניון ולפגוש חברים, כדי לכתוב שיר לזכרו של אביו שנפטר מסרטן. סרטן וסנטר מורכבים מאותן אותיות, ואם המחזור כפי שהוא מופיע נכתב ביום אחד אין לי אלא להסיר את הכובע ולחשוף את ראשית קרחתי, אבל גם אם לא – מחזור משובח. האישי (מות האב, שדווקא כמעט ואינו נוכח מעשית במחזור, כלומר הפצע הרגשי הוידוויי כמעט נעדר) והקולקטיבי (חיים של צרכנות, בדידות עירונית בקניון) נארגים יחד באופן שהוא כאמור מרגש ומעורר מחשבה.

יש משהו אנושי בקניון דיזנגוף סנטר, הקניון הראשון במדינה, שמבנהו בצורת שדרות יוצר איזה אינטימיות ארכיטקטונית שאין במרבית הקניונים. אולי לכן, ועל אף היותו מרכז ניכור צרכני מבטל אדם לטובת היותו צרכן, נבחר כזירה למחזור. הניגוד בין הרגשיות של פתיחת המחזור – "אבא שלי, יצחק הדס, מת מסרטן המעי… הכאב והשוק חרותים בזיכרוני לעד, ולצדם הביורוקרטיה. אימי לא היתה מסוגלת להתמודד עם המצב…" וכו', מתנגש עם האפיגרמטיות המנוכרת משהו, ברכטית משהו, של השירים, המכילים אמנם את האירוניה הקיימת ב"מקף הרווח", אבל גם רגש פצוע, מסתנן מבעד לשורות הקצרות.

מנסה להתבונן / דרך עיניו של אבי/ בסנטר/ בצומת ספרים/ כדי לכתוב ספר/ אני עורך סיור וירטואלי בסנטר/ באתר של הסנטר// מעניין אם יש אתר לחנות ערוץ הקניות

עצבות של חיי תודעה המודעת להיותה לכודה לכודה, גלישה באתר של מרכז קניות לפני ביקור במרכז קניות, וזאת תוך חיבור למות האב, יוצר מעין קינה צרכנית. נמלט מריח הבשר אל השירותים שבמעלה העיר/ מתבונן במראה, שם בבואתך/ מתחלפת לפרסומת – וזה נוגע ללב ומעניין בו זמנית – אכן, זהו מעין הייקו שפותח שיר שהיה צריך להסתיים אחרי שורות אלה, ואכן – בשירותים יש כיום פרסומות, מדהים ככל שהדבר יהיה. לכן גם השירותים אינם מקלט מריח הבשר – שחיטת החיות הסיטונאית, כי הפרסומת ממתגת גם את פעילות הצרכים.

במסדרון הילדים/ יש פיל שבישבנו מגלשה/ ובלילות אנשים מתמזמזים/ אני רואה אישה מתכופפת/ אני רואה חריץ מציץ/ אני רואה תינוק

אולי זאת פרשנותי שלי, אבל הדובר הרווק הנבנה בספר מציץ בילדים, והשיר חושף את המנגנון הדכאני משהו של מערכת ייצור הילדים האוטומטית ביולוגית על בסיס ה"חריץ המציץ" של האימא. לכן – לכאורה שיר תיאור של ילדים משחקים בקניון, מקום בו זוגות מתמזמזים בערב, למעשה – עוד שיר אנטי בורגני צרכני. והאפיגרמטיות העצובה נותנת את העומק החסר בשירים האירוניים. כך גם במעין הייקו הבא:

12:00 תצפית פנורמית מ"גרג"

בחצי היום

כולם מתקדמים

נגד כיוון השעון

התבוננות מנוכרת, הזרה מינימליסטית על התפקוד האוטומטי הצרכני, של מתבונן בודד בבית קפה. יש גם אירוניית דאחקות במחזור, כמו ריח של סמים/ על יד קולנוע לב/ חלק שמים לב, ולפעמים היא מבריקה מספיק כדי להחזיק שיר, אבל בדרך כלל לא. מקרה שהיא כן, בשיר הנקרא "למטייל" – חנות ציוד המחנאים הידועה:

בבגדי שאנטי/ בחורות ב-למטייל/ מחפשות חתן

למה הוא טוב לדעתי ולא נותר שטחי? כי יש בו קידוד מסוים המוסווה באמירה כביכול סתמית. הקידוד הינו המינימליזם של התמונה שמעידה על הזיוף שבכל מערכת הטיולים של אחרי צבא שהינם מסע השתחררות וחופש כביכול אבל למעשה הינם, על פי הדס, מקום שידוכים לחיים בורגניים שאחרי הטיול. חופש במסווה, חופש שקרי. כל זאת בשש מילים. יפה. לעומת זאת פיפי של נשים/ בצינור נמוך מזה/ של פיפי גברים נותר סתמי לטעמי.

לספר עוד שלושה ספרים או מחזורים: "אנשים שאתה עשוי להכיר", שהינו "אוסף ניסויים בתכנות", וכתיבת שירים על בסיס חוקים של בחירת מילים תוך משחק עם הרשת, ושני ספרי צאלה כץ. מפאת קוצר הזמן לא אתייחס אליהם, אבל גם הם מכילים שירי אירוניה שטחיים – מעניינים עם שירים מרגשים-מעניינים, ביניהם שירה של כץ "סופרפארם" שככל הנראה צוטט והפך נודע, כך לפחות כותב המשורר באירוניה או שלא.

לסיום, בקיצור – מומלץ ביותר, על אף המגבלות.

ערן הדס ,פורטרייט מאת קרן כץ

ראו עוד על ערן הדס :

הספר "מקש הרווח " באינדיבוק  

האתר של ערן הדס

ערן הדס בלקסיקון הסופרים

ערן הדס בפייסבוק

הרשת של ערן הדס

אלי אשד על חייה המסתוריים של צהלה כץ

צהלה כץ קמה לתחייה

‫עיונים במדע הבדיוני של לביא תדהר-‬

$
0
0

לביא תדהר ,סופר המדע הבדיוני הישראלי הידוע ביותר בעולם.

אורי מאיר סיים בימים אלו כתיבת עבודת תזה על המדע הבדיוני הישראלי. והנה פרק מהעבודה העוסק בסופר המדע הבדיוני הישראלי הידוע ביותר בעולם  ,לביא תדהר.

 

 בין 'לילות עקרב וסתר' ובין 'שני השעונים של סבתא' עיון ביצירה הספקולטיבית של לביא תדהר"

מאת אורי מאיר

לביא תדהר (1976-) הוא  סופר מדע בדיוני ופנטזיה בעברית ואנגלית ועורך ספרותי באנגלית. תדהר הוא ללא כל ספק הסופר הספקולטיבי הישראלי הידוע ביותר בעולם. בסוף שנת 2012, זכה תדהר בפרס הפנטזיה העולמי עבור הרומן שלו 'אוסמה'. בין שאר המועמדים לפרס היה גם ג'ורג' מרטין (הסופר שכתב את סדרת הפנטזיה 'שיר של אש ושל קרח' עליה מבוססת סדרת הטלויזיה 'משחקי הכס'.) ללא ספק זו הזכייה המרשימה ביותר של תדהר, אך היא לא הראשונה[1].

 לביא תדהר נולד בקיבוץ דליה. במהלך חייו הוא גר בדרום אפריקה, אנגליה, ונואטו ולאוס. כיום תדהר מתגורר בלונדון, והוא סופר במשרה מלאה. לטענתו קל הרבה יותר להתפרנס מכתיבת מדע בדיוני ופנטזיה באנגלית מאשר בעברית, והוא אכן מצליח להתפרנס בלונדון כסופר.

תדהר פרסם עד כה לפחות שמונה ספרים באנגלית, וסיפורים קצרים שלו פורסמו במספר גדול של אנתולוגיות. הוא גם ערך שתי אנתולוגיות למדע בדיוני ופנטזיה הכוללות סיפורים שונים בז'אנר מרחבי העולם.

בשנת 2012 נבחר תדהר כמועמד לפרס הפנטזיה הבריטי, עבור ספרו: 'Gorel and the Pot Bellied God'. באותה שנה היה תדהר מועמד גם לפרס סיידוייז עבור ספרו 'קמרה אובסקורה'.

בעברית ראו אור עד כה  לצד מספר סיפורים ( רובם מתורגמים בידי אנשים אחרים ) גם שניים מספריו:

  • רצח בדיוני (עם ניר יניב, יצא לאור גם באנגלית) – תעלומת רצח המתרחשת בכנס של מדע בדיוני. זה לא ספר ספקולטיבית, אך תרומתו לגיבוש 'זהות ספקולטיבית ישראלית', היא חשובה.
  • ימי תל אביב האחרונים (עם ניר יניב, יצא לאור לראשונה באנגלית) – תיאור דיסטופי של הרס העיר תל-אביב על ידי חיזרים.

תדהר אוהב לשלב גיבורים ספרותיים רבים מן ה'מיתולוגיה' של הספרות העברית הפופולרית. כך למשל בסיפורו 'לילות עקרב וסתר' שפורסם באתר האינטרנט 'בלי פאניקה' בשנת 2004, נמצא את גיבורי חסמבה, את הבלש דוד תדהר, את פרופסור קתרוס מסדרת ספרי דנידין, ואת יואב בן חלב.

 

הרומן 'אוסמה' הוא רומן של היסטוריה חלופית, אחד מתתי הז'אנרים החדשים של הספרות הספקולטיבית (ובמובן זה תדהר הוא מן הסופרים היותר חדשניים ויותר נסיוניים בלב הקורפוס של הספרות הספקולטיבית הישראלית), העוסק בעולם שבו אוסמה בן לאדן הוא אך ורק גיבור בדיוני של רומנים זולים, וטרור בינלאומי לא מתקיים בו בכלל.

הרומן אוסמה, כמו מרבית היצירה הספקולטיבית של תדהר באנגלית, לא תורגם עד כה לעברית, ועל כן אתרכז רק ביצירה של תדהר שהופיעה בעברית.

לעניות דעתי שתיים מן היצירות הטובות ביותר של תדהר בעברית הן הסיפורים: 'לילות עקרב וסתר' שהתפרסם ב'פרוייקט גלגל המזלות' של האתר 'בלי פאניקה'[2], והסיפור 'שני השעונים של סבתא' שהתפרסם לראשונה באתר האגודה[3]. שני הסיפורים התפרסמו בשנת 2004.

 


[1] על פרסים אחרים בהם זכה תדהר ניתן לקרוא בערך הויקיפדיה (באנגלית) אודותיו:

[1]http://en.wikipedia.org/wiki/Lavie_Tidhar

[2] ניתן למצוא את הסיפור בקישור הבא:

[2]http://www.blipanika.co.il/?p=1031

[3] ניתן למצוא את הסיפור בקישור הבא:

[3]http://www.sf-f.org.il/story?id=636&NewOnly=2&LastView=2012-12-17%2008:26:09

 

בסיפור 'לילות עקרב וסתר' מופיע הגיבור דוד תדהר, שהוא כאמור בלש אמתי שפעל בתל-אביב בשנות השלושים והארבעים, ואף פרסם כמה תעלומות בלשיות 'מן השטח'. בסיפור מנסה דוד תדהר להתחקות אחר מערכות יחסים רומנטיות בתוך חבורת הגיבורים של חסמב"ה הבוגרת (יואב תמר ושולמית במשולש רומנטי ומיני), ובאותה עת מנסה עכרביש להשתלט על תל-אביב. הגודש הסימבולי והנוסטלגי של הסיפור מבלבל לעתים, אך הוא מספק לנו נקודת מבט מקורית על גיבורי הפנטזיה של ילדותנו, גם אם העולם המתואר בו רחוק מלהיות עקבי או הגיוני.

בסיפור 'שני השעונים של סבתא' מתאר המספר, שהוא בן קיבוץ בצפון, בדומה לתדהר עצמו, את 'מעגלי התבואה' ששני מתנדבים מייצרים בשדות הקיבוץ, ואת העניין שמעגלי התבואה הללו מעוררים בתקשורת. העניין התקשורתי מתסכל את חברי הקיבוץ, ואלה מסלקים את המתנדבים המטרידים, אך ללא הועיל. מעגלי התבואה נמשכים, אם כי ללא כל עניין תקשורתי.

במקביל מתוארת מערכת היחסים של המספר עם סבתו, והעובדה כי אותה סבתא נושאת שני שעונים על פרק כף ידה. אחד מהם מראה את השעה כאן, ואחד מהם, בהפרש של שלושים ושמונה דקות, מראה את השעה 'לא כאן'. בסוף הסיפור באה חללית גדולה ולוקחת את הסבתא לכוכב צדק. 

אחד מן היתרונות בפרסום סיפורים מדיום האינטרנטי הוא שהסיפורים זוכים מייד לתגובה, והתגובות של הקוראים נשמרות בדף האינטרנט ביחד עם הסיפור עצמו. במקרה של הסיפור 'שני השעונים של סבתא', הביקורות היו מעורבות. חלק מן הביקורות שיבחו את האווירה הקיבוצית היפה המתוארת בסיפור, וחלק אחר של הביקורות גינה את הדיוק המדעי (הכוכב צדק לא נמצא במרחק קבוע מכדור הארץ, ולכן אין הפרש קבוע בשעונים), או את הקלישאתיות של החייזרים בסיפור.

לעניות דעתי לביא תדהר כותב במודע תוך שימוש בקלישאות, סטריאוטיפים, וגיבורים 'מיתולוגיים'. הכתיבה שלו, שללא כל ספק מכילה אלמנטים פוסט מודרניים, מנסה 'לפרק' את המיתוסים של הישראליות ולבחון אותם מחדש. בניגוד לסיפורים אחרים של תדהר, אני מוצא שהסיפור 'שני השעונים של סבתא' מצליח להאיר את הישראליות, ובתוכה את הקיבוצניקיות בצורה מעניינת וחדשנית בלי לקרוס אל תוך עולם גדוש מדי במיתוסים וציטוטים.

לביא תדהר.איור מאת עדי אלקין

ראו עוד על  לביא תדהר :

האתר של לביא תדהר

לביא תדהר בויקיפדיה

סיפורים בעברית של לביא תדהר

בדידותו של אזרח העולם -יובל גלעד על שירתו של לביא תדהר

 אלי אשד "דוד תדהר ותעלומת הרציחות בכנס המדע  הבדיוני "

 

 

 

 

 

 

 

‫סיפור קצר ליום השבת / "הגנה עצמית"או "היום המאושר בחיי"של אלכס פז‬

$
0
0

היום המאושר בחיי היה כשאבא נכנס לשבוע לאבו כביר. אמא אמרה שהייתי ממש נהדרת ושכל הכבוד לי ואני חשבתי שעכשיו הוא יקלוט שאותי לא מחנכים.

עמדתי למטה, אחרי המכה שהוא הכניס לי בזרוע. אמא עמדה לידי וחיכינו לניידת שתבוא. אמא בקשה לראות את הסימן אבל לא הייתה כל סטירה שתשאיר סימן. צעקתי איי כשאמא צבטה אותי בזרוע ואמרה תראי איזה סימן הכחול הוא עשה לך.

הניידת הגיעה ושני שוטרים יצאו ממנה במהירות במדים כחולים ואקדחים תלויים וניגשו אלינו. אחד מהם החזיק אלה ביד והשני, מה זה חתיך, שאל אותי מה קרה ואמא הסבירה שזו לא פעם ראשונה, אפילו שאני לא זוכרת שהיתה פעם קודמת. אמא הראתה להם את הסימן בזרוע במקום שאבא החזיק בי כשניסה לשחרר את הכסא שרציתי לזרוק עליו ואז השוטר השני שלף גם הוא אלה ושניהם עלו בטיסה למעלה בלי לשאול עוד שאלות וברקע כבר שמענו צופרים וניידת נוספת הגיעה ועצרה לידינו בחריקת בלמים.

ישבתי על גדר האבן שהקיפה את הבית שלנו. אמא ליטפה לי את הראש. היא אמרה שטוב מאוד שהתקשרתי אליה ורעננה את זכרוני בעוד הרבה מקרים שלא זכרתי. היא אמרה שחשוב מאוד שאני אזכור כמה שיותר פרטים אבל שלא אלחץ יותר מדי ואם משהו ישמע מבולבל להגיד שהייתי קטנה ואני כבר לא בטוחה אם זה היה חלום או באמת. אבל הכי חשוב זה להגיד לשוטרים שהבעיטה שהכנסתי לאבא והכסא שזרקתי עליו היו מתוך הגנה עצמית. הגנה עצמית, אמא חזרה ואמרה וביקשה ממני לשנן שוב-שוב.

איך שאנחנו עומדות ומעלות זיכרונות ואמא הזכירה לי איך אבא היה נכנס למיטה שלי כשהייתי קטנה ואיך הוא היה משחק לי בתותה. ראינו את הגרוטאה מגיעה. מייד אמא הזדקפה, יישרה את החצאית שלה והבליטה את החזה. הגרוטאה הלכה בצעדים מהירים לכיוון הכניסה. היא סימנה לי בראש לשלום ועשתה את עצמה כאילו היא לא מכירה את אמא אפילו שהיא ראתה אותה כבר המון פעמים. אין לי שום דבר נגד הגרוטאה, היא דווקא ניסתה להיות נחמדה אלי והייתה ואפילו עזרה לי לקראת המבחן בתנ"ך. בפעמים שהייתי אצלה בבית היא הייתה מכינה לי את מה שאבא אמר שאני הכי אוהבת וכשלא בא לי כלום הייתה מזמינה לי פיצה וקולה כמו שאני אוהבת וכשאבא היה אומר שהיא מקלקלת את הילדה, היא היתה אומרת לו שלא יתערב ושיפסיק להיות קמצן ושהיא משלמת וזהו. מה שלא הבנתי זה איך אבא עזב את אמא שהיא חתיכה הורסת והלך לגרוטאה הבלה הזו. מילא אם היה הולך לאיזו כוסית צעירה, כמו גברים אחרים במשבר גיל הארבעים, הייתי מבינה אבל בשביל הגרוטאה? עם השדיים הנפולים והתחת הענק. היא הרי נראית כמו סבתא סיעודית עם הפרצוף החייכני והשיער הצבוע. זה גם מה שאמא אמרה כשראתה אותה בפעם הראשונה.

אמא שלי לא נראית כמו אמא שיש לה ארבעה ילדים. יש לה גוף מדליק והיא מתלבשת חבל על הזמן. כשאנחנו הולכות לשופינג או להצגה תמיד יש איזה בחור צעיר שמנסה להתחיל איתה, אבל היא עדיין אוהבת את אבא, למרות הבושות שעשה לה כשעזב את הבית והלך לגרוטאה.

בינתיים השוטרים ירדו ואבא בין שניהם. הפנים שלו נפולות והעיניים אדומות מדמעות. יופי זה בדיוק מה שמגיע לו. אנחנו לוקחים אותו לתחנה אמרו השוטרים לאמא וגם אתם צריכות לבוא, אתן תיקנתי אותם אבל הם לא שמו לב וביקשו שנכנס לניידת הנוספת וככה טסנו עם הצ'קלקה הכחולה מהבהבת ואמא שלוחשת לי לא לשכוח הגנה עצמית.

בתחנה לקחו את אבא לאחד החדרים ואמא ואני ישבנו על ספסל וצפינו בטלוויזיה יחד עם השוטרת שישבה מאחורי הדלפק ודיברה עם הגרוטאה. בהתחלה השוטרת הייתה נחמדה ואחרי זה הגרוטאה עצבנה גם אותה. והגרוטאה הרימה את קולה וכמעט צעקה איך זה שזורקים אותו לאבו-כביר ואפילו לא חקרתם את הילדה ולא חקרתם אותו והשוטרת צעקה עליה בחזרה שזו החלטה של קצין בכיר וזה אלמ"ב (אחר כך ביררתי והסבירו לי שזה ראשי תיבות של אלימות במשפחה) ושהוא יהיה באבו כביר הלילה ומחר יאריכו לו את המעצר ושאם היא לא עפה מהעיניים שלה תיכף ומייד היא תעצור אותה על הפרעה לשוטר במילוי תפקיד והגרוטאה התקפלה כמו שפנה או יותר נכון כמו דובה ויצאה החוצה לעשות פלאפונים ולבכות לכל העולם. וממש לפני שהיא יצאה מהתחנה אמא זרקה לעברה שכדאי לה לקנות שני פקטים של מרלבורו אדום כי הוא בטח יחזור לעשן ויהיה זקוק לזה מאוד בחודש הקרוב, כי באבו-כביר סוגרים את הפיצוציות עוד לפני חצות, ולי היא לחשה שהגרוטאה פשוט לא סובלת עישון וזה אחד הדברים שאבא בחיים לא היה מוכן להפסיק כשהוא היה בבית אבל כשהוא נהיה בן זוג, ואמא ירקה בבוז את ה"בן זוג", של הגרוטאה הוא הפסיק טוטאל. פתאום הוא כבר לא חייב סיגריה עם הקפה של הבוקר והוא לא חייב אחרי הארוחה והוא מצליח להתרכז בלי לנשום ניקוטין. פתאום העישון מפריע לו, ולמה כשאני ביקשתי והתחננתי הוא לא שם עלי?

אני לא בטוחה שאת המשפטים הבאים אמא התכוונה שאני אשמע, אני בסך הכל בת ארבע עשרה, אבל היא טלפנה לחברה שלה וסיפרה לה שהמנוול הבוגד בדרך לכלא ושהיא מקווה שיאשפזו אותו ואז היא צחקה בקול ואמרה די בלחש שאני לא אשמע אבל אני שמעתי שהוא תמיד רצה לזיין בתחת ועכשיו הוא גם ידע בדיוק איך זה וכאן היא ממש התגלגלה בצחוק ויצאה מהתחנה להמשיך בשיחה.

אני ישבתי וחיכיתי לחוקר שידבר איתי ונזכרתי בכל הדברים הנוראים שהוא עשה לי. איך הייתי בכיכר לפני שנתיים עם כמה חברה רוסיים והם הביאו קצת וודקה וסיגריות וישבנו ועישנו בכיף והפלאפון שלי צלצל והוא שאל איפה אני ובטעות נפלט לי שאני בכיכר והוא צעק עלי כאילו אני ילדה קטנה שעוד מעור אחת-עשרה בלילה ושמחר יש לימודים ושאחזור תיכף ומייד ואני כמובן סגרתי לו בפנים וכולם טפחו לי על השכם ולקחתי שלוק מהסיגריה בלי להשתעל בכלל, כי זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי וככה באמצע הכיף פתאום השתרר שקט וייבגני סימן לי בעיניים וכשסובבתי את הראש ראיתי אותו עומד מאחורי ועל הפנים שלו כאילו חיוך של מי שמנסה להיות קוּל והוא אמר מעשנים, אהה? והבושה אכלה אותי ובלי להגיד מילה הסתובבתי והלכתי איתו אבל כשירדנו מהכיכר צעקתי עליו שהוא הרס לי את החיים ושהוא בייש אותי ליד החברים שלי והוא חזר על הקשקוש לו שהוא אוהב אותי ושזה לא שעה להיות בחוץ וצעקתי שאני לא רוצה לראות אותו יותר ושאני לא אבוא איתו והתחלתי לרוץ ולברוח ממנו רק ששכחתי שאפילו שהוא די זקן הוא מתאמן בריצה במכון שלש פעמים בשבוע ודי מהר הוא השיג אותי ותפס אותי, ניסיתי לבעוט בו אבל הוא התחמק וחיבק אותי מאחור ולחש לי שאני הבת שלו ושהוא אוהב אותי וכל מיני קשקושים כאלה שהוא היה קורא בספרי הדרכה של איך להיות החבר של הילד שלך וכאלו, ושעכשיו הולכים הביתה. הוא לא החזיק אותי חזק והייתי יכולה בקלות להתכופף ולברוח אבל במקום זה נתתי לו להוביל אותי למכונית ונכנסתי פנימה בלי לדבר אבל כשהגענו הביתה וירדנו מהמכונית בעטתי בדלת בכל הכוח והרגשתי איך הפח הכסוף מתכופף והפנים שלו מתעוותות בכאב כאילו הוא חטף את המכה ורצתי מהר למעלה לפני שהוא יוכל לעשות משהו.

אחרי זה הוא ניתק לי את הפלאפון לשבוע ואני נשבעתי שלא אסלח לו לעולם. אפילו אס.אם.אסים לא הייתי יכולה לשלוח ואמא הסכימה אתיי שזו ממש התעללות והזכירה לי את זה עכשיו בתחנת המשטרה וגם איך הוא לא הרשה לי לצאת מהבית שלו ונעל את הדלת מבפנים ואמר שהיום הזה הוא יום שאני ישנה אצלו ושאם אמא רוצה אז שהיא תבוא ותיקח אותי ולא עזר שאמרתי לו שאני יכולה ללכת אליה לבד כי זה רק במרחק כמה רחובות וכבר הלכתי לשם מלא פעמים בלי מבוגר והוא התעקש ולא נתן לי ללכת ועוד דרש שאני אשב ואעשה שיעורים, כאילו שזה בראש לי בכלל.

מזל שנזכרתי בזה וכשסיפרתי לאמא היא אמרה שזו כליאת שווא ושהיא כבר תספר את זה לשוטר החוקר.

אחרי בערך שעתיים קראו לי לחדר ואני סיפרתי לחוקר את כל מה שזכרתי עכשיו שאבא עשה לי כל השנים וסיפרתי גם איך פעם כשהייתי אצלו המטפלת שהוא הביא משכה לי את היד והוציאה אותה מהמקום והוא מאוד נבהל ולקח אותי לאיכילוב ושם החזירו לי את היד למקום והוא קנה לי קולה אבל את המטפלת הוא לא פיטר. לא אמרתי להם שאני ביקשתי שלא יפטר אותה כי זה לא היה בכוונה ורק שיחקנו במשיכות ואמא אמרה שטוב שלא סיפרתי את זה כי זה ממש לא קשור ומה שחשוב זה שיצאה לי היד כשהייתי אצלו וזו חוסר אחריות שלו.

לא ראיתי יותר את אבא. הם לקחו אותו ביום רביעי בלילה. בשישי הזמנתי חברים לבית שלו וחגגנו בלי חשבון. דפקנו וודקות, וויסקי, בירות, יין ומה לא? דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו, היה לו אחלה בר עם אחלה משקאות מהדיוטי פרי, חבל רק שאת הרוב הקאנו אחר כך אבל למי זה איכפת ? העיקר שהיה פאנאן של מסיבה ואף אחד לא בלבל את המוח לנקות את הבית. זה מה זה כיף שיש לך בית כולו בשבילך. חבל על הזמן כמה שזה נפלא. ביום ראשון באה העוזרת וניקתה את הכל. הגרוטאה באה לקחת בשבילו כמה בגדים אבל לא דיברנו על מה שקרה. דווקא רציתי להגיד לה שאני קצת מצטערת על השקרים שסיפרתי אבל ידעתי שאסור לי. אמא הזהירה אותי שאם אני אודה שאני התחלתי ובעטתי בו קודם ייקחו אותי למוסד לנוער עברייני ואולי אפילו לבית סוהר ושאני חייבת לשתוק ואם שואלים אותי שוב לחזור בדיוק על מה שאמרתי ואם יש לי בעיה היא תעזור לי להיזכר כמו שהיא עוזרת לי בהכתבות באנגלית או בהיסטוריה.

עכשיו אני כבר לא כועסת על אבא.

המשטרה אמרה שהיא לא מבינה איך הוא הצליח לתלות את עצמו בתא, אבל זה קורה לפעמים ואין מה לעשות, מי שמרגיש שהוא אשם לפעמים מעניש את עצמו, ככה אמר השוטר והוסיף שהוא מאוד מצטער ואמא חתמה על טופס קטן וקיבלה חבילה עם הדברים של אבא אבל לא היו שם הפקטות של המרלברו, אני לא יודעת אם זה בגלל שהגרוטאה לא הביאה לו או שהוא עישן את הכל או שהחברים שלו בתא שנוררו לו.

עכשיו הבית של אבא הוא של אמא כי הם אף פעם לא התגרשו באופן רשמי. אתמול הגיעה אלינו צנצנת מהפקולטה לפתולוגיה. לא ידעתי שאבא תרם את גופתו למדע. היה גם מכתב קטן באותיות מודפסות שבו נאמר כי בהתאם לבקשת המנוח נשרפו שרידיו והם מוחזרים למשפחה וכמובן שהם מודים על התרומה לקידום הרפואה. אמא הניחה את הצנצנת עם אבא על מדף בספרייה בסלון מתחת לתמונה שלה ושלו שבה הם נראים מחייכים וברקע טונה של פרחים. אבא היה שולח לאמא כל סופשבוע לפחות עשרה זרים וכל הבית היה מריח מהם, עכשיו יש לנו בקושי ואזה אחת שבה אמא שמה לפעמים פרחי בר שהיא קוטפת בחוץ והיא קוראת להם פרחי חופש כי הם גדלים באופן טבעי ולפעמים אמא עומדת ליד החלון, מעשנת סיגריה, נושפת את העשן החוצה בשביל שאני לא אהיה מעשנת פאסיבית ומאפרת את האפר לתוך הצנצנת של אבא כי היא לא רוצה ללכלך את החצר בחוץ.

‫מוצארט כאנליזנט- יצירתו וחייו של מוצארט בראי הפסיכואנליזה הלקאניאנית-זיו רובינשטיין‬

$
0
0

מוצארט כאנליזנט- יצירתו וחייו של מוצארט בראי הפסיכואנליזה הלקאניאנית

מאת: זיו רובינשטיין

פרק 1

בפתח רשימתי ,חשוב שאציין כי ישנן מספר מיתוסים סביב וולפאנג אמדאוס מוצארט שכדרכם של מיתוסים יש להם חשיבות רבה בקירבן של חברות או קהילות מסוימות אך ל"השכיב" את מוצארט על הספה ,מן הסתם, דורש מאיתנו להתייחס רק לדברים אשר אמר .מובן שגם הפועל לאמר יש בו מין הפרשנויות השונות ויש לבדוק  האם אמירות הן רק מהסדר של ה"הפה המדבר" או שמא מותר לנו,בקליניקה, לקרוא את אקט הדיבור גם בפעולות אחרות.

לדאבוננו מוצארט לא הוקלט מעולם ואולי דווקא זה משהו שאפשר להעזר בו כי אולי נכון להתיחס למוזיקה הכתובה של מוצארט כמה שנכון להתיחס אליו כאל דיבור שהינו המעשה .ואין לנו דרך לקרוא אנליטית את אשר אמר אך ניתן לקרוא את אשר כתב.

כתב מה? הרי כתיבתו של מוצארט היא מהסדר של התו…

למרות שכתב מכתבים רבים הרי שבסופו של יום מדובר באדם שבחר לכתוב תווים במקום מילים .תווים במקום אותיות. וההבדל הוא רב.

האות המסמילה אינה דומה לסימן הכתוב בין שורות החמשה- התו.

התו המוזיקאלי הינו ממשי.

הנסיון לעשות אנליזה למוזיקה אינו חדש.

מוכרת לנו הערתו של מקס גרף ,אביו של הנס הקטן, לפרויד ובה השאלה :

"האם אפשר לעשות אנליזה למוזיקה?"  אין לנו תשובה של פרויד מלבד כך שידוע לנו שהוא שלל זאת על הסף אך בהזדמנות אחרת אומר פרויד שכל עיסוק של אומנים,מוזיקאים,ציירים ופסלים, בפסיכואנליזה הוא הכרחי "שמא לא תהפוך הפסיכואנליזה לנחלתם של הרופאים."

אין אנו יודעים אם מבקר המוזיקה, מקס גרף ,דיבר על ניתוח המוזיקה המואזנת או על הקשר שבין המלחין ליצירותיו אך רשימותיו כמבקר מוזיקה של הניו יורק טיימס מעידות כי לראשונה הייתה התיחסות של "קריאה" לכתיבת מוזיקה,ביצועה וקשר הדוק שבין דיבור-נגינה-מעשה.

ניתן לומר שדיבור כלשהו יהיה ככזה שבא מן הפעולה ,שיש בו אקט,שהוא מהסדר של האקט וישנו מן הצד השני של הגרף-הדיבור הריק.

הדיבור שיש בו אקט הינו מעיד שהדיבור אכן יכול להוות מעשה .

אני מרשה לעצמי ,על סמך מכתביו של מוצארט ,בגיל מבוגר, ועל סמך עדויות רבות ,ביוגרפיות ועוד.. להניח כי דיבורו ושפתו של מוצארט היו לוקים בחסר וזו בלשון המעטה אך אין להמעיט בחשיבותם כדי ללמוד על הפנטזמתיות של הכותב,על מסמנים שחוזרים באופן תדיר ועל שם האב שכדי לפענח את נושא הפונקציונאליות שלו ניצטרך לחקור קצת יותר לעומק את ילדותו של מוצארט.

מוצארט המעיט בקריאת ספרים,מעט הספרים שנישארו בעזבונו עסקו רובם ככולם בשירה ובאומנות אך ידוע לנו שמתוך אלה מיעט לקרוא אלא אם בחר להלחין שירה מסוימת ומרבית הספרים הגיעו אליו כמתנות או כמחוות.

בכלל, התענינותו של מוצארט בסוגי האומנות שלא נגעה בהם המוזיקה הייתה מצומצמת מאד.

ככל שהתבגר כך התנהג באופן ילדותי ודיבורו היה רווי בגסויות והלך רוח גדושה בשטות.

עד סוף חייו  נישארה במוצארט נטייה לסלף מילים ,כינויי גנאי,ניבולי פה ילדותיים- ניתן להניח כי מוצארט עת כתב את מכתביו ,לא באמת האמין שיום יבוא ואסכולות אקדמאיות מכל העולם ינתחו ויבחנו וישמרו מכל משמר את מכתביו אלו אחרת ,[,סביר להניח, היה מוותר על ביטויים כגון  "אני אוהב ציצים ופרחים" במכתביו לדודניתו..

מכאן שבצעד שאין בו מן החוצפה אלא מן הסקרנות אני מרשה לעצמי לראות את "דיבורו המוזיקאלי" ככזה שהוא-אקט.

המעשה-מעשה היצירה של מוצארט כדיבור שכן מוצארט ,כאביו, אף פעם לא היה בשלב ה"גאלימתיאס מוזיקום" אותו פיטפוט מוזיקאלי של נגינת צלילים באופן שלאקאן היה מכנה לאלאנג (lalangue)-בללשון, ,אותה לשלשת פונטית שמשמעויותיה הן מהסדר של המשתמש בהם ופחות מזה המאזין לו ובכך ניתן אולי לומר כי מוצארט בכל מה שקשור למוזיקה מדלג על שלב זה.

עם זאת בבואי לנסות להפוך את יצירתו הכתובה של מוצארט למשהו שיש בו מין העדות האנליטית אנסה להתחיל במהלך בו אציג את התו המוזיקאלי ככזה שאינו מהסדר של האות הכתובה או ככזה שאינו משום סדר המוכר לנו.

בסמינרו ה20 מציין לאקאן כי " הכתוב בשום אופן אינו מאותו משלב,לא קורץ מאותו חומר,אם תרשו לי להשתמש בביטוי זה,של המסמן"

בהמשך מסביר לאקאן כי אם קיים משהו שיכול להכניס אותנו לממד של הכתוב עצמו הרי שזו ההיווכחות בכך שלמסומן אין ולא כלום עם האוזניים,אלא רק עם הקריאה,הקריאה של אותו מסמן ששומעים.המסומן,לעומתו, זה אינו מה ששומעים-המסומן הוא האפקט של המסמן.

התו המוזיקאלי,בניגוד לאות, אינו אפקט של שיח כלשהו.

התו המוזיקאלי הכתוב הינו דבר מלבד צליל-שהינו- מתכתב באופן ראשוני עם האוזניים אך באותה מידה עם שאר חלקי הגוף.

התו המוזיקאלי הכתוב הינו הפגישה שלנו עם המסומן טרם נוכחנו במסמן עצמו. מכאן שהמסומן –התו המוזיקאלי-שעדיין אינו יכול להיקרא ככזה-ובאותה נשימה יכול להיקרא באינספור דרכים הינו בעל מסמן אחד ברור-הצליל אותו יפיק זה שיודע לקרוא אותו.

בניגוד למילה הכתובה אשר מערפלת לחלוטין את הקשר בין מה שרצה הכתוב לומר לבין מה שקרא השומע ובכך ניקבעה כמסמן הרי שהתו המוזיקאלי הכתוב הוא כזה שאולי ניתן לומר עליו שבהחלט לא ברור מה כתוב על הנייר, אך אין ספקות לגבי מה שאנו שומעים-מהרגש ,דרך הסובייקטיביות ועד תדרים שניתנים למדידה בפרמטרים של הרץ.

לפיכך ניתן,אולי,לחפש את הבלתי אפשרי ,את הממשי שחוזר על עצמו ביצירותיו של מוצארט ורפיטיציה זו אין בה מן התנועות הזהות,אין למצוא לה עדות בחזרה על פרטיטורות ספציפיות ואף לא בסולמות.

חזרתו של מוצארט,היתקלותו בממשי היא זו שבסופה של פגיעה,יוצרת כל עת פן חדש של מוזיקה,עולם קסום חדש וכזה שלא היה במציאות המוזיקאלית עד הרגע שמוצארט הלחינו.

מוצארט לא חוזר על עצמו ,לא מעתיק מעצמו ולא מושפע מעצמו- וזו הרי הרפטיציה הסינגולארית ששייכת לסוביקט מוצארט. כלומר כל עוד הרפיטציה היא התנועה המעידה על התענגות אזי שניתן ללמוד שהתענגותו של מוצארט הייתה לחזור על מה שעוד לא נכתב.- להלחין שוב את מה שלא הולחן מעולם-כל פעם בדרך שונה-כל פעם בגאוניות מתפרצת של חידוש ותעוזה וכך "כל פעם" מחדש לחזור שוב ושוב ללא יכולת להגיע,לכסות לגמרי את מה שבלתי אפשרי לכסותו,את מה שבלתי אפשרי להגיע אליו.

במכתביו לאביו מסגיר מוצארט את תיסכולו מההיתקלות החוזרת ונשנית עם חוסר היכולת להגיע לאיזשהו סיפוק..לאיזושהי מנוחה. עם זאת לא מן הנמנע שמוצארט מסגיר גם משהו על המבנה הנפשי שלו..

ב4 באפריל 1787 כותב מוצארט אל אביו "…..אף על פי שהרגלתי עצמי,לשוות לנגד עיני, בכל דבר,את האפשרות הרעה ביותר-כיוון שהמוות (אם לקרוא לדבר בשמו) הנהו התכלית האמיתית של חיינו,…עד כי דמותו צופנת בקירבה מן המרגיע והמנחם ואני מודה לאלוהים (הרי הוא מבין אותי) על כי זכיתי להכירו (את המוות) כמפתח לאושרנו האמיתי"

ראו גם

מוצרט המותג האולטימטיבי של עולם המוזיקה

‫בריק ברדפורד : שמונים שנה לנוסע הראשון בזמן ובמרחב‬

$
0
0

ב-21 באוגוסט 2013 מלאו 80 שנה להופעתו הראשונה בדפוס של הנוסע בזמן  ובמרחב הראשון של עולם הקומיקס בריק ברדפורד ב-21 באוגוסט 1933. הנה מאמר לכבודו.

בריק ברדפורד (1933-1987) הייתה סידרת מדע בידיוני שנוצרה בידי ויליאם ריט וקלארנס גרי על עלילותיו של גיבור הטס בחלל ונוסע בזמן לעולמות שונים.

בריק ברדפורד נחשב לאחד משלושת הגיבורים הגדולים הראשונים של הקומיקס המדע-בדיוני האמריקני, לצד איש המאה העשרים הנוסע לעתיד באק רוג'רס ( שהקדים אותו בכמה שנים אך גם שרד כסדרה מתמשכת הרבה פחות זמן רק 38 שנים !) וטייס החלל פלאש גורדון ( שהחל להופיע כמה חודשים לאחר ברדפורד בינואר 1934 ושרד כסדרה קבועה  למשך 69  שנים).

אמנם ברדפורד התפרסם הרבה פחות משתי הדמויות האיקוניות של רוג'רס וגורדון, אך למרות זאת גם הוא תרם תרומה חשובה ביותר לדרך שבה ראה הציבור האמריקני הרחב את הזמן והחלל.  שכן בבריק ברדפורד נוצרה לראשונה בקומיקס התמה של המסעות בזמן, לעבר ולעתיד האינסופי.  בכך בריק ברדפורד הקדים בעשרות שנים את דוקטור הו, גיבור הטלוויזיה הבריטי שכמוהו נוסע באופן קבוע בזמן לעבר ולעתיד ולכוכבים וליקומים אחרים, והוא מייצג אלמנט חשוב של ההיקסמות של הציבור הרחב ממסעות בזמן ובחלל.

אבל היום למרבית הצער הוא כמעט נשכח וחבל. וזה גם מוזר. שהרי זאת הייתה סדרה ששרדה ברציפות במשך לא פחות מחמישים וארבע שנים לפני שנעלמה.

הגיבור

בריק ברדפורד נוצר בידי עיתונאי מקליבלנד בעל ידע אנציקלופדי בשם ויליאם ריט. ריט היה חובב של מיתולוגיה ובעל עניין עמוק בארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה.

כתוצאה מתחומי עניין אלו הוא המציא כמה מהסיפורים השאפתניים והארוכים ביותר של פנטזיה ברצועות הקומיקס. מאידך הסיפורים שלו הראו בשיאם מאפיינים של פנטזיה ואפילו שירה ודמיון שהעמידו אותו בשורה אחת עם באק רוג'רס ופלאש גורדון המתחרים הגדולים של גיבורו בריק ברדפורד.

Brick Bradford

City 2

במקור בריק ברדפורד היה עוד הרפתקן סטנדרטי  של שנות השלושים בלש, קאובוי, חייל, נוקם  במסיכה, טייס. אלא שבהדרגה פן אחד בעלילותיו הפך לדומיננטי. בריק ההרפתקן אם כי לא היה מדען בעצמו היה   ידיד של מדענים גאוניים שנודד עימם אל הבלתי ידוע, והיה לו עניין מיוחד בחקר ארצות לא ידועות ולאחר מכן בחקר עולמות בלתי ידועים.

כמו שאר הגיבורים של התקופה בריק ברדפורד היה הרואי ללא חוכמות וללא ניאורוזות, והופעל רק בידי סקרנותו האינסופית, ואהבתו להרפתקאות. הוא יצא למסעות אינסופיים בזמן ובמרחב, פשוט משום שהיה סקרן ומשום שנהנה מחקר הבלתי ידוע, וללא סיבה חומרית כלשהיא.

Brick Bradford, by Clarence Gray, 1940

הוא הגיע לכל מקום. תחילה  בסיפור הראשון שלו לעיר שמתחת לים, ולאחר מכן לתרבות אבודה של שבט האינקה בהרי האנדים.

משם המשיך למאבק בכת מתנקשים צמאת דם השואפת לכיבוש העולם, פגש ויקינגים בקוטב הצפוני,  נאבק בהתקפה של שבט מונגולי מהקוטב שבראשו עומד כוכב קולנוע צאצא של גינג'יס חאן התוקף את ארה"ב וקנדה, ומנע מהשליט המונגולי לכבוש את צפון אמריקה כולה. נלחם בשודדים במדבר הצפון אפריקני עם לגיון הזרים הצרפתי, מנע ממטורף לשלוט בעולם עם רובוטים ענקיים, ונלחם בשודדי יהלומים במערב הפרוע. הוא הגיע לג'ונגלים קדומים מאוכלסים בידי גזעים אבודים ומפלצות אגדתיות, טס במטוס ניסוי לארץ אבודה של לוחמים רוכבי דינוזאורים בקוטב הדרומי, ושימש כאביר בחלל שלחם אלפי שנים בעתיד האינטר-גלקטי. הוא נדד בעולם מיקרוסקופי הנמצא באטומים של מטבע ונלחם שם במיקרובים ענקיים, הוא הגיע במכונת חפירה אל העולם הנמצא במרכז האדמה.

אלו היו הרפתקאות שצוירו היטב ונתנו לסיפורים כמעט תחושה פואטית של מסתורין נאיבי ועיניים פעורות מול מסתורי היקום, שלו הצבע הוסיף הרבה מאוד.

בסיפורים היו כמה רעיונות יוצאים מהכלל של מדע בדיוני, שהיו חדשים באותה התקופה. למשל מסעות בעולמות מיקרוסקופיים ורובוטים ענקיים שמאיימים על עיר שלמה. או מסעות בזמן לעתיד. או סיפורם של בני אדם הנוטשים את כדור הארץ בימי מלחמת העולם הראשונה, בונים ספינת חלל, ומקימים מושבה על הירח.

אבל מצד שני ….אם כי  לויליאם ריט היו רעיונות יוצאים מהכלל הוא כתב סביבם סיפורים ארוכים אפיים,  שדומה שהתמשכו לנצח נצחים, לאורך שנים של פרסום בלי שהרבה בעלילה התקדם. בין הארוכים ביותר שהתפרסמו אי פעם במדיום הקומיקס. כל סיפור שלו בין 1933 ל1940 נמשך לפחות שישה חודשים, והיו סיפורים שנמשכו ונמשכו, יותר משנתיים. כמה מהסיפורים נמשכו לאורך שנים של פרסום עד שהגיעו לבסוף לסיומם.

הדמויות היו סטריאוטיפיות ולעינינו כיום משעממות, והדיאלוגים היו עלובים במיוחד. על בריק ברדפורד עצמו האיש שמאחורי הגיבור לא ידע הקורא דבר. הוא הופיע כגיבור בודד לא ידידים וללא אהובות קבועות בניגוד למקובל. ידידיו היו בדרך כלל מדענים גאונים והם שוחחו רק על ענייני מדע. הייתה לו ידידה קבועה בת של מדען, פרופסור סליסבורי, אבל גם חברות נוספות רבות בעבר בהווה ובעתיד, גבירות בריטיות, נסיכות של שבט המאיה, ומלכות של גלקסיות מרוחקות.

אבל בסופו של דבר מה שהקורא האמריקני, האירופי, והאוסטרלי חיפש בבריק ברדפורד לא היה את הדמות עצמה, אלא את הרעיונות והעלילות שכמוהן כמדומה מעולם לא היו בעבר בתרבות ההמונים האמריקנית או כל תרבות אחרת.

הנוסע בזמן

יותר מכל בריק ברדפורד התפרסם במסעותיו בזמן לעבר ולעתיד. נושא שלא היה כה מובן מאליו בשנות השלושים כמו שהוא היום.

החל מה-20 באפריל 1935 התווסף לסדרה סיפור נוסף שהופיע במקביל, סדרה אחות שהופיעה בראש כל עמוד של בריק THE TIME TOP. במרכז סדרה זאת עמדה מכונת זמן הנקראת הכרונוספרה, רעיון שנלקח ללא ספק מסופר המדע הבדיוני ה.ג ולס. החידוש של ויליאם ריט היה להשתמש במכונה למסעות קבועים ומתמשכים לעבר ולעתיד, ולא רק פעם אחת לסיפור אחד ותו לא.

בצורתה החיצונית המכונה מזכירה מאוד, במכוון או שלא, איבר מין זכרי, ואם זאת הכוונה הרי יש בכך משום משמעויות סמליות.

סדרה זאת  שרדה רק כמה חודשים. ככל הנראה היא לא זכתה להצלחה אצל הקוראים. אבל הרעיון היה טוב מדי מכדי לנטוש אותו, וויליאם ריט החליט לשלב את מכונת הזמן עם גיבורו הקבוע בריק ברדפורד. הכרונספירה הפכה לחלק מעלילות בריק עצמו באוגוסט 1937.  ברדפורד הפך כעת לגיבור הראשון שתואר כנוסע בזמן לעבר ולעתיד (ובעיקר לעתיד) באופן קבוע. מכונת הזמן עברה לידי בריק ושלחה אותו למסע חיפוש עוצר נשימה בעולם של המאה ה-17 שם נשאר עד 1941. בהמשך הוא שלח את המכונה בטעות לעתיד הרחוק שם נשאר במשך רוב שנות ה-40. בזמן מלחמת העולם השנייה בריק לא השתתף בה, בניגוד לכל שאר הגיבורים של התקופה, אלא נדד בזמן. במקביל הוא נדד גם בחלל ובמימדים אחרים ויצא למסע רחוק באנטרקטיקה ב-1940 שהסתיים על הירח ב-1946.

2 Brick Bradford

בריק ברדפורד גיבור הקולנוע

את שיאו של בריק ברדפורד כדמות פופולארית אפשר לתארך בדייקנות לשנת 1947 חמש עשרה שנה לאחר הופעתו הראשונה.

בשנה זאת הוא הפך גיבור סדרה בהמשכים קולנועית בדומה לאלו שנעשו כבר על פלאש גורדון ועל באק רוג'רס בכיכוב באסטר קראב. השחקן קאן ריצ'מונד גילם את בריק ברדפורד הנשכר בידי הממשל כדי להגן על המדען  גרגור טיימק שיצר מכשיר כנגד טילים (משהו המזכיר קצת את "כיפת הברזל" הישראלית  היום) מידי סוכן אוייב מרושע שרוצה להשתמש בו כסוג של קרן מוות. בשלב מסויים בעלילה המדען נמלט מהפושעים דרך דלת קריסטל שלוקחת אותו למימד החמישי ומגיע דרכה לצד השני של הירח, שלמזלו יש בו אוויר ואף תרבות אנושית. שם הוא נידון למוות בקיפאון באפס מוחלט בידי המלכה הדיקטטורית של הירח שאינה מאמינה שהוא בא מכדור הארץ.

למזלו של המדען בריק ברדפורד מטייל לירח דרך "דלת קריסטל" על מנת להצילו. בריק משתף פעולה עם יריבים של המלכה באיזור המדבר הירחי, והם כולם מפילים את המלכה במרד וחוזרים לכדור הארץ עם אלמנט נדיר, הלונריום, שרק איתו אפשר להפעיל את המכשיר כנגד הטילים. אך צרה צרורה המכשיר זקוק עדיין לחומר נדיר שאפשר להשיגו רק באי נידח 200 שנה בעבר. בריק ברדפורד ושותפו נאלצים לנסוע בזמן למרכז אמריקה במאה ה-18 במכונת הזמן של טיימק כדי לחלץ חלק מהנוסחה. שם השניים נאבקים בשבט פראים שלוכדים אותם על אי בודד, באמצעות מכשירים כמו סיגריה מתפוצצת.

החלק האחרון של הסדרה מתרחש בכדור הארץ של זמננו במאבק בסוכן האוייב, והוא משעמם ביותר בהשוואה לשני החלקים הקודמים, עם סצינות חוזרות על עצמן של לכידת הגיבורים בידי יריביהם, מרגלים ארציים בהחלט, ובריחתם.

איש אינו מחשיב את הסדרה הזאת כשייכת לליגה של סדרות הקולנוע פלאש גורדון ובאק רוג'רס המפורסמות הרבה יותר. גם בגלל הסכומים המועטים שהושקעו בה בהשוואה להן.

שקיעתו של נוסע בזמן.

לאחר השיא  החלה השקיעה. וכמו סיפוריו המוקדמים של בריק ברדפורד היא התמשכה והתמשכה לאורך שנים רבות. בריק ברדפורד מעולם לא היה פופולארי באמת בארה"ב כפי שהיה פופולארי באירופה, בצרפת, באיטליה, ובאוסטרליה. שם הסיפורים כונסו לחוברות על עלילותיו. האירופים והאוסטרלים  הוקסמו מעלילותיו בחלל ובזמן של האמריקני הבלונדיני. האמריקנים  שיצרו את ברדפורד הוקסמו הרבה פחות.

הכותב הקבוע ויליאם ריט שהיה לפרנסתו עורך עיתון עסוק החל להתעייף מהסדרה שכתב, ושעליה הרוויח מעט מאוד, והתחיל להפסיד "דאד ליינים". עניינו בסיפורים הלך ופחת לאחר 1945, וכתוצאה ישירה איכותם הלכה וירדה, ולבסוף פוטר ב-1949.

האמן  גרי הפך להיות גם הכותב והסיפורים שלו היו מוצלחים פחות. כתוצאה ממחלת הסרטן שממנה סבל נאלץ  לנטוש את הקומיקס היומי ב-1952, אך המשיך לצייר את הסיפורים עד מותו ב-1957. בריק ברדפורד לעולם לא חזר בארה"ב לפופולאריות שממנה נהנה עד אמצע שנות הארבעים.

ב-1952 ריט העביר את הכתיבה והאיור לצייר פיל נוריס, שהמשיך לעבוד על בריק ברדפורד במשך 35 שנים עד ה-10 במאי 1987.

בריק ברדפורד בידיו של פאול נוריס. (January 27, 1955)

אך למרות התקופה הארוכה שבה  נוריס החזיק במושכות של בריק ברדפורד, פי שניים משני קודמיו באורך הזמן, הוא מעולם לא הצליח להשיג את השיאים שריט וגרי הגיעו אליהם בשנות השלושים והארבעים. הוא אפילו לא התקרב.

נוריס, אמן קומיקס סוג ב' או ג', התפרסם בעיקר הודות ליצירת דמות קומיקס "אקווה מאן", גיבור על תת- מימי משני שאותו יצר בשנות הארבעים. הוא צייר גם כמה סיפורים זניחים על טרזן ועל פלאש גורדון.

לבריק ברדפורד הוא תרם מעט מאוד במשך 35 שנה של יצירה. הסיפורים שלו על בריק ברדפורד היו איטיים ומשעממים, הן בכתיבה והן באמנות. אי אפשר להשוות אותם מבחינת העניין לסיפורים המקבילים שהופיעו באותה התקופה על באק רוג'רס ועל פלאש גורדון. כיום הסיפורים של פיל נוריס על בריק ברדפורד הם נשכחים לגמרי, והם רק הערת שוליים בכל רשימה על בריק ברדפורד, שתמיד עוסקת בעיקר בקודמיו.

לא ניתן אלא לתמוה מדוע בעלי הזכויות התעקשו לשמור על שירותיו במשך זמן רב כל כך. ייתכן שאם היו מחליפים את נוריס ביוצרים מוצלחים יותר, בריק ברדפורד היה ממשיך במסעותיו בזמן עד עצם היום הזה.  אבל זה לא קרה. כאשר יצא נוריס לפנסיה פרש עימו גם בריק ברדפורד שאיש לא מצא חפץ יותר במסעותיו בזמן ובמרחב.

הסדרה הסתיימה במילים :וכך..53 שנים וחצי אחרי שבריק ברדפורד התחיל את שירותו היומי בעיתוני ארה"ב ובעולם כולו יורד המסך על הרפתקאותיו". באותו סיפור אחרון היה רמז ברור שבריק מתכוון להתיישב לבסוף ולהפסיק לנדוד.

ומאז בריק ברדפורד נעלם. בניגוד לבאק רוג'רס ופלאש גורדון לא הופיעו עליו סיפורים חדשים באיזה שהוא אמצעי מדיה. את מקום הנוסע בזמן ברדפורד תפס נוסע בזמן אחר פופולארי הרבה יותר – הבריטי דוקטור הו.

ניספח : בריק ברדפורד בשפה העברית

כמה סיפורים על בריק ברדפורד הופיעו גם בעברית. בעברית הופיעו שלושה סיפורים על מסעותיו של בריק ברדפורד ולא יותר. הם גם לא היו ממיטבו של גיבור זה ואולי משום כך לא זכתה הדמות להצלחה בעברית בניגוד למתחריו הגדולים פלאש גורדון ובאק רוג'רס.

לראשונה הופיע בריק ברדפורד בעברית במגזין קומיקס בשם "עולם הפלא " שהופיע ב-‏ 1956.

שם  הופיע סיפור על עלילותיו של בריק ברדפורד מאת קלראנס גרי שלא נשלם ובו בריק יוצא לסייר בכוכב צדק.

' שני סיפורים נוספים על בריק הופיעו במגזין "בוקי " בסוף שנות השישים.

הסיפורים שהופיעו ב"בוקי" צויירו בידי פאול נוריס.

מבצע תוהו ובוהו בוקי מספר 5

במקור

Operation Chaos (10/21/1963 – 12/28/1963) 60 strips

שבו בריק ברדפורד נאבק בקומוניסטים סינים ששבו אותו .

השיבה לפנילה בוקי  מספר  13

במקור Return to Panola (12/30/1963 – 05/16/1964) 120 strips

שבו בריק יוצא לכוכב פנילה ששם הנסיכה השולטת מאוהבת בו, ונאבק בארוסה המקנא של הנסיכה שמנסה לרצוח אותו.

זה הכל. יותר לא הופיעו סיפורים על עלילותיו של בריק ברדפורד בעברית, אולי משום אלה היו משעממים ביותר, וכלל לא התקרבו לרמה של הסיפורים על עלילות באק רוג'רס ופלאש גורדון שהופיעו בו זמנית בעברית. הסיפורים המפורסמים על עלילותיו של ברדפורד משנות ה-‏30 לא תורגמו כלל, וכך הקורא העברי לא יכל להכירו במיטבו, וחבל.

ראו גם

בריק ברדפורד בויקיפדיה

בריק ברדפורד בטונפדיה

מוזיקה ועטיפות  איטלקיות של בריק ברדפורד

בלוג על בריק ברדפורד

תקציר של סדרת הקולנוע

בריק ברדפורד כתענוג אסור

חוזרים לבריק ברדפורד

בריק ברדפורד בניו זילנד

בריק ברדפורד באוסטרליה

‫הבלוז האחרון של מתי שמואלוף‬

$
0
0

 

בלוז תלוי על עץ

מאת יובל גלעד

על "האסון מתחיל בארוחת עסקים", למתי שמואלוף, נהר 2013.

 

ספרו החדש של מתי שמואלוף, הוא ספר של גיטרות עם דיסטורשן בתרבות שירה עברית צעירה של UNPLUGGED  אקוסטי מתקתק ועייף. הספר החדש בעל השם החזק (לשמואלוף תמיד היה כישרון לכותרות ארוכות וחזקות, בהשפעת מוריסי כנראה) "האסון מתחיל בארוחת עסקים" ממשיך את הפואטיקה שהתווה בספרו השני, הטוב ביותר לדעתי " שירה בין חזז לבין שמואלוף", והוא, להצהרת המשורר, ספר שיריו האחרון.

שמואלוף הינו כידוע אקטיביסט לוחם נגד עוולות רבות, ביניהן ההשתקה של המזרחיים בתרבות, נושא החוזר בשירתו. אבל מקורות השראתו העיקריים הם לדעתי זמרי רוק, פאנק, פולק וראפ אמריקניים, והזיקה היא לפולק המחאה של דילן ולמחאת השחורים באמריקה. הספר נפתח בציטוט מהשיר הנפלא של ALICE IN CHAINS – DOWN IN THE HOLE , ניל יאנג מוזכר בכותרת שיר אחר, שני שירים מתייחסים לשירים של דילן, וזאת רשימה חלקית.

למעשה דור המשוררים הצעירים בני הארבעים פלוס מינוס, שגם אני נמנה עליהם, גדלו על מוסיקת רוק יותר מאשר על שירה. אצל שמואלוף זה נוכח, בשירת מחאה בועטת, לפעמים מצליחה, לפעמים פחות. קשה לכתוב שירת מחאה – השפה , או "הלשון היפה, המזוהמת" כמו שקורא לה שמואלוף, הזנתה, סרסרה ואנסה כל מילה הקשורה בשיח מחאה חברתי פוליטי, בחסות עידכונים ושידורי חדשות מתמידים כל שעה במדינת החדשות.

אז הפואטיקה של שמואלוף עושה איזה מעקף, שירים קצרים שהם מעין קרעים של תת מודע של אקטיביסט, נאבק בימים נגד עוולות, ובלילה – או בשירים – מתערבלות לו המילים, בהשפעת מוסיקת הרוק והראפ, לכדי מרקחות מחאה אבסורדיות משהו, לעיתים מוצלחות ומרגשות בישירות שלהן, לפעמים צורמות בעודף ווליום. שירתו משופעת מזו של רוני סומק, שלא בטובתו לדעתי, שכן רק סומק יכול לכתוב את שיריו וכל ניסיון ללכת בדרך זו יוצר חיקוי בלבד, והדבר נכון גם לגבי סומק המאוחר עצמו, הצבעוניות הארספואטית של מערבולת דימויים צועקים.

אישית, קשה לי עם יחסי הציבור החזקים אותם מייצרים מרבית משוררי השירה הצעירה בימינו, ברשת ובכלל, אבל אצל שמואלוף היא קשורה בתרבות ההופעות החיות של הרוק, הוא פשוט מופיע עם הספר במקום עם גיטרה. והשירים עצמם דווקא קשים למדי, בלתי קליטים ברובם.

הספר, כמו הספר הקודם, נפתח בשיר שמצביע על ניכור, זרות וחוסר שייכות:

הוא זרע ללא אדמה, הוא חי על פני המים/ ומת ליבשה// הוא נשוי לרוח/ ומחפש אחריך בביוב השמיימי של נהרות הזפת/ כל צעד מואר ומסריח, נזכר, נספג ונשכח בהיסטוריה של השיר/ שעוד לא היה

שיר של אי שייכות – זרע ללא אדמה, כאשר הצירוף "בביוב השמיימי של נהרות הזפת" כמו צירופים רבים אחרים בשירת שמואלוף הוא מעניין מצד אחד אבל מעט צורם מצד שני, "ביוב שמיימי" הינו חיבור על דרך הניגוד, בין הטבע לעיר, כמו "נהרות הזפת", חיבור עם עוצמה אבל עם מעט OVER DOING. סיום השיר מסמן בעייה החוזרת בספר – הבריחה לארספואטיות – "ההיסטוריה של השיר" – במקום להישאר עם האמירה הצלולה. אבל המכלול בכל זאת חזק.
הארס פואטיות הבעייתית נוכחת גם בשיר הנושא את שם הספר – "האסון מתחיל בארוחת עסקים" – שמתמצת את חיי מרבית האנשים העובדים במדינה הקפיטליסטית הרצחנית הזאת, אבל אחרי האגרוף של אקורד מנצח השיר הולך ונחלש להרהורים ארספואטיים במעין משבר יצירה – "ושב על לכתוב את זה ואת זה… אלא אם כן/ מחנות פליטי האותיות יחזרו לשיר". ההתייחסות היא כנראה לפליטים הפלשתינים, אבל העברית צריכה משהו ישיר יותר על פצע הנכבה, לא ארס פואטיקה, שהיא מעין בריחה מהמציאות.

מצד אחד ישנם בספר שירים מאכזבים למדי, כמו "תחבושת למחזור גברי" – כותרת פאנקיסטית, אבל השיר "מנסה להיות לועז, ליעוזי, לעוז, לועזי/ אבל את הופכת אותי למהגר/ אני מקים את ארצי הנוכרית לצדך ובתוכך / יום אחד אהיה יהודי בלבך" המנסה לחתור נגד הציונות בגרסתה הנוכחית, הגזענית, נותר סתמי למדי, ומצד שני שירים חזקים, כמו השיר "סיבת המוות: נחנק משירי אהבה":

תני לי יד, לא את ידך./ מימיננו בירות/ משמאלנו קהיר/ ומאחורינו עמאן, ומלפנינו רמאללה/ ואיפה אנחנו?/ ועכשיו תני לי את ידך ונלך רחוק מהשירה העברית

השיר מזכיר את "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" שם ספרו הקודם של המשורר, מחאה נגד מדינת בלדות מתקתקות, בעיקר במוסיקה הקלה, בבלדות רימון השקרניות והמכסות על מדינה גזענית כלפי כל חלשיה, אבל גם בשירה האסתטית הזהירה האוהבת משפחתית חמודה של מרבית השירה הצעירה בימינו. שיר חד – יריקה בפרצוף המתמערב של "וילה בג'ונגל" של אהוד ברק, המסרב, כמו מרבית היהירות הישראלית, להכיר בכך שאנחנו במזרח התיכון, שיר המזכיר את השירים הטובים ב"שירה בין הזז לבין שמואלוף". שורת הפתיחה ממשיכה את ההתנגדות לשירי אהבה מהכותרת, וההמשך מיפוי פשוט של מיקום.  זהו שיר חזק האומר את אותו דבר שאומר שיר קודם שבו הישירות לא עוברת: "מביט באירוויזיון ולא מוצא את שפת סבתי", כי שורה זו בנאלית וברורה מדי לעומת התיאור המרחבי הפשוט, צנוע ומקומי של השיר שצוטט.

סיוט, אימה, אלימות גסיסה ושאר מילים בעלות ווליום גבוה שלובות בשירים הקצרים, ויוצרים לעיתים מנת יתר במקום להביע את הדברים בצירופים, שזוהי מלאכת השירה. גם שורות כמו "אני החייל המת/ ילדים עזרו לי להוליד עוד ארונות" – היא בנאלית למדי, על אף התמונה האפוקליפטית סוריאליסטית משהו.  

שירת שמואלוף בורחת לעיתים למעין סוריאליזם, שבניגוד לארספואטיקה מייצר, שירים מעניינים למדי, כמו "הפנתרים מתו מזמן, הלביאות ידאגו לעצמן" – שמרפרר למחאת הפנתרים השחורים:

ומאז שהאבא היה פנתר/ עברו הרבה ירחים לא ממומשים/ אבל האבא לא נכנע ושכב על קצה החוד החלוד של גדר הבריאה/ והופ, בום, הופ דווקא בלילה, הבן מדלג, בתחפושת מסכה/ אך לא זוכר שהוא חיה

לא אוכל להסביר לכם את השיר כי אינני מבינו עד הסוף. אולי משהו על ויתור הדור השני לפנתרים, בכל מקרה האי מובנות היא סוג של חופש, משחק בייצוגים, ושירת שמואלוף מחפשת חופש, מחפשת את הרגע בו הגיטרה יוצרת חומת סאונד, ולעיתים מצליחה. דוגמא לכותרות החזקות של המשורר הינה :"מדוע אין (מ)חזור בפגישות מחזור או צימר שקיעתנו". השיר מכיל מעין קולאז' זכרונות ילדות, אבל הכותרת האירונית – מחזור במובן של דם המחזור בפגישות מחזור, אותו מנהג לעוס של נוסטלגיה פתטית נרקיסיסטית בורגנית – כמו גם הצירוף "צימר שקיעתנו", המזכיר לי את "צימר בגבעתיים" של סופר הבינוניות אשכול נבו, ואת תרבות הצימר הישראלית, תרבות הבריחה.

דוגמא לווליום הגבוה מדי אפשר למצוא בפתיחת השיר הבא, אם כי המשכו מעניין:

כל שנה קורה דבר מה מחריד/ זה לא את, זה לא אני/ האימה חוזרת, הסיוט מתכונן, הבעתה מבקיעה/ חרכים, מבעד לגלויה של יפו/ דפי תלמוד בוערים מרוב תשוקה/ להיקרא בחורבות / עיר חימר שעוד תיכנס לתנור/ ותבהיק.

עד אמצע השיר הוא צועק, מוותר על עיבוד אמנותי, דבר שאפשר להזדהות עימו רגשית, עם המצוקה, אבל זה לא עובד כשיר. אחר כך גלוית יפו מכניסה מקומיות מעניינת, כמו דפי התלמוד הבוערים מתשוקה – תמונה סוריאליסטית מקומית מעניינת. הסוריאליזם המסוים של שמוTלוף מזכיר לי טקסטים של רוק, בעיקר את אלה של קורט קוביין הגדול ז"ל ששמואלוף תרגם משיריו.

והנה עוד דוגמא לארס פואטיות המסרסת, המיופייפת משהו:

זה לא פשוט להכניס פצוע/ לבית החולים של השירה/ כשאין תחבושת מטאפורה/ ואחיות של דימוי

זה מאוד רוני סומק, וכותרת השיר היא "בטבח האחרון הפגנתי, ואתה", וזה אולי שיר על קושי הייצוג של זוועת המציאות. אבל כאמור, השפעות רוני סומק לעולם פחות טובות מהמקור.

השירים הטובים בספר לדעתי הם דווקא הארוכים יותר, יוצא הדופן, כמו השיר "בלוז שחור תלוי על עץ תלוש" שמרפרר כנראה לstrange fruit  הנהדר הידוע על שחום עור תלוי כפרי מוזר. שמואלוף המוחה נגד קיפוח מזרחי (פחות בספר זה) מתחבר למדוכאות של השחורים באמריקה, וכותב שיר טהור וצלול בהשראה זאת:

בכה בלוז שחור,/ על שבזבזת את כל כל האמת, החסד והחמלה/ ואל תפחד להתדרדר/ לבלוז של שנאה טהורה… בכה כהה, בכה/ לילה בלי לילה/ בוקר בלי בוקר/ כהה, בכה כהה…

גם בשיר זה כמה צירופים צורמים כמו "זכרונות אסורים" או "ניגון המושתקים" שהם לא מורכבים מספיק, ושורות כמו "אף אחד לא מת מלבכות" שיכלו לעבור טוב עם לחן בשיר בלוז, אבל בשירה עוברות פחות טוב, אבל השיר מצליח להעביר את הבלוז, ויפה במיוחד השורה "אל תפחד להתדרדר/ לבלוז של שנאה טהורה" – כן, לפעמים אין ברירה אלא לשנוא על מה שעשו לך.

גם השיר "ישראל", מעין ראפ א-לה אלן גינזברג, מכיל שורות חזקות לצד שורות מעט בנאליות, אבל יש בו כנות ומקומיות עם אומץ, הרחק מהפרחים המיופייפים של שירת האסתטיקה בלי האתיקה. אירוניה עצמית על הניסיון "להתפרסם" ולייחצ"ן את השירה מופיעה בשיר שבו מתוודה המשורר:

רגע לפני שאקבר בתוך ספר/ אני רק רוצה לסיים/ את הפיכתי לסופר/ לזכות בפרסים/ במילגה/ להיות מתורגם… רוצה, נו אז מה אם אני רוצה/ מפגר

סיום השיר, באלימות עצמית כנה, נוגע ללב ואותנטי.

 

ראו גם :

"משורר מחפש בית" שלומית ליר על "האסון מתחיל בארוחת עסקים "

"לפרק ולבנות את הלגו של השפה " נטע הלפרין על "האסון מתחיל בארוחת עסקים "

מתי שמואלוף על "האסון מתחיל בארוחת עסקים "

 לקח  תקופה :עינת יקיר מראיינת את מתי שמואלוף

האתר של מתי שמואלוף

מתי שמואלוף בלקסיקון הסופרים

אלי אשד על מלחמת המילים :מתי שמואלוף כמשורר פוליטי

 

מתי שמואלוף.צילם אדם דוברזינסקי


‫יציאה למרחב‬

$
0
0

 

 

יציאה למרחב :

השקת הגיליון השלישי של "מרחב"

גלריה "צ'יטה" רח' החשמל 33 תל-אביב

10.8.2013

 מאת חגית בת -אליעזר

מה מריץ אותי במוצאי שבת מעיר אחרת בתחבורה לא מסודרת להשקה של כתב העת "מרחב" שהתחיל את דרכו לפני חודשיים בלבד וב"יקום תרבות" טרם שמעו עליו? והנה אני בשדרות בגין השוממות על גבול דרום תל אביב מחפשת לשווא את הכניסה הגואלת לרחוב החשמל עד שבצומת האסטרטגי ניצב לא אחר מאשר יואב איתמר- איש הספרות רב הפעלים, ואז שנינו בהדרכתו של ה- GPS מגיעים לחצר הומת אדם.

מדרגות מתכת מאולתרות מובילות לחלל הגדול של המרתף ובו עמודי התמיכה של הבניין, מקומות ישיבה מועטים ועל הקירות –  עבודותיו של  האמן יונתן גירון :  ציורים, תבליטים, קולאזים. גיליון מספר שלוש של "מרחב" נמכר בכניסה – חוברת אסטטית , נוחה לקריאה. הקהל זורם בהמוניו וממלא את החלל – עד תחילת האירוע מצטופפים כ-220, הרוב בעמידה – מצב ייחודי בנוף אירועי השירה. מה מושך כל כך ב"מרחב" היוצא לאור בתדירות בזק – אחד לחודש: מאז שפרץ לאויר תל-אביב ביוני השנה משיק כבר את גליונו השלישי? עצם התעניינות קהל שוחרי השירה – היא כבר- בטרם תחילת ההשקה- הצלחתם הבולטת של ארבעת העורכים: שירי בין, עמרי בר-אדם, נדב נוימן, אלון בר – סטודנטים במחלקת הכתיבה של מכללת "מנשר" לאמנות.

 

את ההשקה מנחה מיכל אונגר – מפיקת "פלטפורם"- סדרת אירועי אומנות מגוונים שנערכים בנמל יפו מדי יום חמישי בחודשי הקיץ, בהם בין היתר, נמכרים גליונות "מרחב"  ומתקיימת הקראת שירים.

בגיליון 20 משתתפים. המשוררים ניצבים במרכז האולם לפי סדר הופעתם בחוברת וקוראים אחדים משיריהם. התלהבות השומעים ומחיאות הכפיים הרמות מוסיפות לחגיגיות האירוע.

מרשימה ביותר הופעתו של עודד כרמלי – משורר בולט, מודע לדרכו בשירה, עורכו של "הבה להבא" – כתב עת טרנסהומניסטי-מטאמודרניסטי. שלושת שיריו מופיעים בכפולה האמצעית בחוברת, אך שירים אותם קורא בדרכו הייחודית האמנותית – אינם בחוברת כך שכל העיניים נשואות אל עודד בקשב מירבי כדי לא להחמיץ כל פרט בפיתוח של הרעיון המקורי והמסקרן ממילה לרעותה תוך כדי מיצוי סגולותיהן הצליליות. השיר :  בְּלִי שָׁדַיִם / מִבַּעַד מִיקְרוֹסְקוֹפּ אוֹ טֵלֶסְקוֹפּ / נִרְאֶה אוֹתָךְ … הופיע בגיליון 00002 המצוין של "הבה להבא". השיר השני הומניסטי-הומוריסטי בו עודד הקובע ושואל-מתעניין:

 אֲנִי רְכִיבִים טִבְעִיִּים בִּלְבַד

אַתְּ רְכִיבִים טִבְעִיִּים בִּלְבַד?

 

מִכּוֹכָבִים טִבְעִיִּים

מִכּוֹכָבִים טִבְעִיִּים לְבַד

 

אֲנִי מֵאָה אָחוּז טִבְעִי

אַתְּ מֵאָה אָחוּז טִבְעִי?

 

תִּשָּׁבְעִיתִּשָּׁבְעִי

וְהַחַיְדַּקִּים הַפְּרוֹבִּיּוֹטִיִּים בַּעֲדִי

הַחַיְדַּקִּים הַפְּרוֹבִּיּוֹטִיִּים בַּעַדְךָ?

 

אָז אֲנִי נֶגְדָּם

מֵעַכְשָׁו בַּדָּם

 

מַתְכּוֹן חָדָשׁ

נֻסְחָה מְנַצַּחַת

 

ארז ביטון- משורר מוערך שפרסם השנה את ספרו החמישי "נופים חבושי עיניים" התקבל במחיאות כפיים נלהבות. הוא כתב עבור "מרחב" מאמר הומניסטי ארספואטי "על השירה" וציטט מתוכו תובנות כלל-אנושיות "אני חי בכלים שלובים עם העולם…גם בספר החדש חווית העיוורון הינה מקרה להלביש עליו אמיתות כלל אנושיות". ארז קרא את שירו "לאמי, לא חיו לה הילדים" מתוך החוברת ושני שיריו היפים מספרו החדש "נופים חבושי עיניים" :

 סוסים חבושי עיניים

 בְּכָל אִישׁ עִוֵּר

נָטוּעַ סוּס דּוֹהֵר

הַמְבַקֵּשׁ לִשְׁעֹט

לַמֶּרְחַקִּים

  עיניִך

 שִׂמְחַת עֵינַיִךְ בַּנּוֹף הַיָּפֶה הַזֶּה

הִיא שֶׁמְּמַלֵּאת אֶת חֲלַל עֵינַי.

עַכְשָׁו אַתְּ שָׁם

עַכְשָׁו אֲנִי כָּאן

עַכְשָׁו שִׂמְחַת עֵינַיִךְ לְבַד

חֲלַל עֵינַי לְבַד

 

עבד נאטור- משורר וקולנוען כתב עבור מרחב על שירת דרוויש במחזה "עיניים".  השיר "מצב מצור" מתוך המחזה מודפס בחוברת בשתי השפות : ערבית ועברית. עבד השמיע את שירו "נקיבת הטווס" בערבית ולאחר מכן דפנה לבנון קראה את התרגום לעברית.

 והיה גם קטע מחול. נשמעה נגינת פסנתר וקריאת שורות שיר. זירת ההתרחשות עברה ממרכז האולם לעבר הצד הרחוק מדלת הכניסה. הקהל דמה ליער טרופי צפוף כשהמרוחקים מנסים לפלס את דרכם ולפחות להציץ מאחורי העומדים והעמודים. תמר סנדלר-גורן רקדה בגמישות ופיוטיות כשברקע –  נגינתו של עידו ארבל וקולותיהם של ארבעת העורכים הקוראים שיר שהורכב מבחירת שורה אחת מכל משתתף "מרחב" :

*אני מכאן, ומכאן אני, וכאן זה כאן

עצרו עוד רגע בטרם תכבו את הנרות

עם מילת קסם אחת

לו רק הכרתם את כיתת היורים מולה אני ניצב

קחו את סליחתי האילמת, הניחו לי.

אִישׁ אֵינוֹ מַקְשִׁיב, אִישׁ אֵינוֹ בּוֹנֶה תֵּבָה.

בְּהַגִּיעַ הַיּוֹם תַּעֲמֹד בְּסוֹף הַשּׁוּרָה וְהַכָּרוֹז יִנְקֹב בְּשִׁמְךָ.

מִשְׁקַל שַׂקֵּי הַחוֹל עַל עֵינַי נָעִים מֵאָז שֶׁעָזַבְתָּ.

אל תלך, אולי לא אחזיק מעמד

הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ לֹא רוֹאוֹת אוֹתִי

יָד נוֹגַעַת בְּיָד

רוב חיי גמגמתי את דרכי בעולם

עַתָּה נוֹתְרוּ גִּבְעוֹלֵי בָּשָׂר

אך מאותו הורד נותרו לי הקוצים

הַמֶלָנְכּוֹלְיָה שֶׁלָך אַלֶּרְגִּית  לִפְרִיחוֹת שֶׁל זֵיתִים

חסמנו את הכניסה לחדר בחלוקי נחל

עמדתי נעולה מחוץ לשער, חיכיתי זמן מה

רָצוּי בְּחֶבְרַת בְּנֵי אָדָם.

אֵין שְׁבִיתָה אֵין שַׁבָּת אֵין שָׁלוֹם

אל תלכי בלי להגיד לי שלום.

 ראוי לציון המעשה האלטרואיסטי של ליאל אלכסנדרה אדמון שקראה את שיריה של אנה טום שמתגוררת בניו יורק ומסיבות מובנות לא נכחה בהשקה.

 שושנה שרה

שושנה שרה –ילידת ארה"ב, כותבת שירים באנגלית, ייסדה לפני כשנה מועדון השירה הרב-לשוני "משוררי בבל" שסיסמתו: "אם אתה משורר, אנו דוברים אותה השפה". משוררי בבל הם תושבי ירושלים ונפגשים אחת לחודש באתרים שונים בבירה. בימים אלה מתקיים בירושלים "קפה תו" –  קפה-קאבארט רב תחומי  כחלק מפסטיבל חוצות היוצר,  בו שושנה קוראת את שיריה. שושנה הירושלמית מתחברת לרוח הרב-לשונית של מרחב. מאמרה "הבבל שבתוכנו" מופיע בחוברת וכן השיר "תֹּם" באנגלית עם נגיעות עברית אותו קראה בהשקה. תחילתו של השיר:

  a word so simple there must be more
a word so simple, it can’t be
like coy

artfully shy

artfully innocent

 

המשתתף האחרון  - מרקלן ריסקין -יליד ברית המועצות בן 80 – אמן, מדען, אבא, סבא, סבא-רבא – עשה את דרכו אל מרכז האולם בלווית נכדתו.

הוא קרא ברוסית – שיר משאלות וברכות לשנה החדשה המטיף ליחס של כבוד ואהבה לזולת ולעשיית טוב. שורות מרכזיות מתוך הגרסא העברית שנקראה ע"י נכדתו:

 

נרות זהב

הניחו למבט להיות אוהב. רך.

את הלב מלאו באור הנרות הטהור הזך.

 

עצרו! מפציר בכם, מתחנן

אל תאחרו לומר- אני אוהב

אל תגרמו כאב.

 

 

בסיום האירוע ניצבו 4 העורכים : שירי בין, עמרי בר-אדם, נדב נוימן, אלון בר בשורה אחת במרכז מרחב האמנויות ובפיהם דברי תודה למשתתפים, לצלמת חני כבדיאל – גם היא סטודנטית במכללת "מנשר" ולקהל הרב שמביע את אימונו ומלווה את כתב העת הצעיר מהשקה להשקה.

מעתה, אחרי הגיליון השלישי שסיכם את תהליך ההקמה,  "מרחב" עובר להוצאה דו-חודשית ונכון לקראת אתגרי העתיד וביניהם – מימון הוצאת הגיליונות הבאים

ובכך כל אוהדי "מרחב" יכולים להשתתף דרך הקישור

 http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=6559

  אני שמחה שבאתי: היתה אוירה מיוחדת, נדירה של אופטימיות, אחדות בין-דורית. מהו סוד הקסם? 

 עכשיו, בשלבי הסיום של כתיבת הסקירה ובזכות תשובותיו הנדיבות של עמרי
בר-אדם
על שאלותי, חידת הפופולריות יוצאת הדופן של השקות "מרחב" מתחילה להתפענח:

כתב העת "מרחב" מסתייג ממגמת הכיתתיות בעולם השירה הישראלי ומציע  מרחב פלורליסטי הפתוח לכולם. בחירת השירים נעשית ע"י שקלול קולותיהם של מספר גדול של לקטורים שמקבלים את השירים עצמם- בעילום שם מחברם. העורכים נמרצים וחרוצים : הוצאת גיליון שכוללת שלבי עריכה רבים והפקת חגיגת ההשקה שמשלבת אמנים מתחומים שונים תוך חודש אחד – זהו הישג יוצא דופן בכל קנה מידה. ומעל לכל זאת האג'נדה הרוחנית-אומנותית של ארבעת המופלאים: התאחדות כללית על הבסיס המשותף הרחב של האמנות, קבלה מוחלטת של כל המשוררים ושיתוף הפעולה בין היוצרים.

אך טבעי שאנשי הספרות ימשכו למסרים הנאורים של חירות, שוויון ואחווה
 נוסח מרחב, space, الفضاء , простор, Espace .

ראו גם

"מרחב " באינדיבוק

הצהרת כוונות של "מרחב "

"עולם השירה הוא רק הפסדים אבל יש גם רוח תרבותי":שירי רובר על "מרחב"

מרחב 2

 

                                                                 

‫הערכות מדינת ישראל למגפת זומבים –ולמגפות אחרות‬

‫התאווה לחיים:ביקורת על "גלוריה "‬

$
0
0

Gloria1 poster.jpg 

אילנה שילה היא חוקרת ספרות ותרבות, בעלת תואר דוקטור בספרות אמריקאית מאוניברסיטת תל אביב. היא פרסמה עשרות מאמרים ושני ספרים, 

Paul Auster and  Postmodern Quest: On the Road to Nowhere; The Double, the Labyrinth and the Locked Room: Metaphors of Paradox in Crime Fiction and Film.עובדת עכשיו על שני ספרים נוספים. תחומי העניין שלה הם ספרות ובמיוחד ספרות בלשית, בלשנות, קולנוע, תיאטרון, פסיכולוגיה, פילוסופיה ומוסיקת רוק. 

התאווה לחיים 

מאת אילנה שילה 

התאווה לחיים, כותרת הביוגרפיה של ואן גוך מאת אירווינג סטון, היא נושא הסרט הצי'ליאני גלוריה (ואן גוך – תיאו, לא וינסנט – גם מוזכר בסרט, כך שיתכן שהאסוציאציה שלי אינה מופרכת). גיבורת הסרט, גלוריה, גרושה צי'יליאנית בת 58, היא אדם תאב חיים.  היא גרושה מזה 12 שנה, עובדת בעבודה משרדית חסרת מעוף, חיה בדירת חדר, בנה ובתה הבוגרים כבר עזבו את הבית. גלוריה שייכת לקטגורית "הנשים הבלתי נראות," כפי שמעיד הבמאי סבסטיאן לליו; נשים הנושקות ל-60 אשר ממלאות את רחובות סנטיאגו מבלי שאיש יבחין בהן, כייוון שאיבדו את הסקס-אפיל הנחשק של הנעורים. 

 

אולם גלוריה מסרבת לקבל עליה את הדין של חיי בדידות משמימים. היא  מבלה את הערבים במועדון פנויים-פנויות בני גילה, שם היא מפלרטטת ורוקדת בחדווה ובחושניות, ומוצאת פורקן לאהבת החיים שלה. אהבת חיים מתפרצת זו כובשת של ליבו של רודולפו, גרוש טרי הנכבש בקסמה של גלוריה. אך רודולפו, גבר טוב לב ועדין, איננו בן הזוג הראוי לה. הוא אדם מחוק, השבוי בדרישותיהן הבלתי פוסקות של גרושתו ובנותיו הבטלניות והתובעניות. הרומן המהוסס המתפתח בינו לבין גלוריה נקטע ללא הרף על ידי שיחות טלפון שהוא מקבל מבנותיו התלותיות, תלות שאינו מסוגל להתנתק ממנה. מחד, רודולפו הוא המבוגר האחראי, הלוקח אחריות-יתר על בנותיו (הבוגרות), מאידך, הוא ילד קטן, אשר הבילוי החביב עליו הוא משחק המלחמה-כביכול, paintball. 

 

בניגוד לנשים בחייו של רודולפו, גלוריה היא אישה בשלה, פורצת גבולות וסטריאוטיפים חברתיים ומגדריים. כאשר היא מגלה שרודולפו איננו הגבר עליו חלמה, מאחר ונטש אותה בפתאומיות בשתי סיטואציות מכריעות בחייה, היא מנתקת את הקשר איתו, ואחר זמן מה נוקמת בו בעליזות כשהיא מגיעה לביתו ויורה בו כדורי צבע מאקדח ה paintball   שהעניק לה. 

גם תסריטאי ובמאי הסרט פורצים סטריאוטיפים חברתיים ומגדריים ומוסכמות של ייצוג קולנועי . אחת הסצינות המרכזיות, סצינת סקס קצרה אך חושפנית בין גלוריה לרודלפו, סחטה ציקצוקים מזועזעים משתי היושבות מאחורי: "למה צריכים להראות לנו דבר כזה?" מסתבר שסטריאוטיפים של גיל ומגדר אינם רק נחלת הגברים. המהפכה הפמיניסטית אולי כבר נמצאת מאחורינו, אולם המחאה נגד מיתוס היופי והנעורים עדיין לא החלה.     רובינו עדיין מאמינים שהחיים הטובים מסתיימים, נניח, בגיל ארבעים, ושחדוות המין היא נחלתם הבלעדית של  הצעירים והיפים. בשנת 1963 כתב אומברטו אקו את הסיפור "גראניטה," המהווה מחווה פארודית ללוליטה של נאבוקוב. "גראניטה" היה שיר הלל ארוטי לגופה של אישה בת שמונים, והדחייה והזעזוע שחלפו בגופו של קורא הסיפור אז מהדהדים בתגובותיהן המתחסדות של הצופות בגלוריה היום. 

גלוריה הוא יצירה רבת ניואנסים והבמאי עושה שימוש  נבון במטפורות על מנת להבהיר את נושא הסרט ואת מצבה הנפשי של הגיבורה.  מטפורה אחת כזאת הוא החתול הקרח, מעין הכלאה בין עטלף לעכבר, המתעקש להימלט מדירת בעליו לדירתה של גלוריה.  כאשר גלוריה מנסה להיפטר ממנו, מסבירה לה המנקה שלה את נחיצות גזע החתולים: בתיבת נוח, מספרת המנקה, העכברים התרבו עד כדי סיכון קיומם של כל בעלי החיים. רק החדרת החתולים לתיבה הצילה את המשך כל חי. האיזכור של תיבת נוח אינו מקרי: זה הרי המקום שבו כל יצורי הבריאה התקיימו בזוגות. החתול המשונה והחריג הוא בן דמותה של גלוריה, החיה בגפה בחברה של זוגות. ואכן, בשלב מסויים, היא מאמצת אותו אל ליבה והוא מתנחל על המיטה שלה. 

אולם המטפורה היפה ביותר מוצגת בסיומו של הסרט.  גלוריה שבעת האכזבות מגיעה למסיבת חתונה. גבר צעיר נוגע בכתפה ומזמין אותה לרקוד – אך הפעם היא מסרבת. היא יוצאת אל החוף ורואה חזיון מרהיב – טווס שטוף אור קסום וזהוב פורש את זנבו.  גלוריה שבה אל רחבת הריקודים, מוקסמת; הפעם הוא רוקדת בגפה. במסורת הנוצרית הטווס הוא סמל האלמוות ויפי הבריאה. ואנו מבינים שגלוריה תשרוד כיוון שההתפעמות מיופי והתאווה לחיים אינם נמצאים בחוץ, בגברים שהיא מחפשת,. הם נמצאים בתוכה. 

איכותו הייחודית של הסרט נזקפת רבות לזכותו של הבמאי סבסיטאן לליו, אשר היה גם שותף בכתיבת התסריט. אולם את התרומה העיקרית תורמת השחקנית הראשית פאולינה גרסיה, אשר משחקה הרגיש ורב הניואנסים זיכה אותה גם בפרס דוב הכסף בפסטיבל ברלין האחרון. גלוריה הוא סרט מצחיק-עצוב, מרגש ואינטליגנטי. אל תחמיצו! 

‫הנה אישה לנו מארץ התנ"ך/ על "אשה צפור, אשה דג, "מאת שולמית יסני סטארקמן‬

$
0
0

 

ספרו של דוד אדלר "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" בהוצאת "אבן-חושן" זכה בפרס רמת גן לשירת בכורים, תשע"ג. מאמר זה בשינויים מינוריים התפרסם  ב"עיתון 77" גיליון 368, מאי-יוני, 2013. 

הנה אישה לנו מארץ התנ"ך 

מאת 

דוד אדלר 

ביקורת על 

שולמית יסני סטארקמן: אשה צפור, אשה דג, הוצאת גוונים, 2013, 112 עמ'. 

אתחיל ב"גילוי נאות" -  שולמית יסני סטארקמן שלחה לי משיריה בטרם יצא לאור ספר שיריה היפה והמיוחד "אשה צפור, אשה דג". שכשקראתי שירים אלה לראשונה, הייתי בטוח שכתבה אותם נערה דתייה מאחת ההתנחלויות, המדלגת על הגבעות בארץ התנ"ך וכותבת את שיריה תחת עץ תאנה עתיק יומין. הסיבה לכך הייתה, שהזמן כאילו קפא בשיריה והם ינקו, בתמימות היולית וראשונית, גם בלשונם וגם בדימויים שעטרו אותם, מלשד התנ"ך. הנה דוגמה לכך מאחד השירים האלה: 

פַּעַם אָהַבְתִּי אִישׁ …. 

וְקָם הָאִישׁ 

וַאֲנִי כּ  ְרוּת אַחֲרָיו……. 

וַאֲנִי אֲשֶׁר יָּדַעְתִּי מַכּוֹת מִצְרַיִם וּנְדוּדִים 

קַמְתִּי כְּעָרְפָּה מִן הַמִּדְבָּר 

לָשׁוּב לְבֵית אִמִּי 

בְּאֶרֶץ שׁוֹכֶנֶת קֶבַע 

לְחוֹף יַמִּים. 

כשהסתבר לי שטעיתי, ומי שקורא בספר, והביוגרפיה של הכותבת נגלית לפניו כמעט כספר הפתוח, מבין זאת חיש קל, ניסיתי להבין ממה נבעה טעותי זו. מצאתי שרק מי שיצא למסע ארוך מן הארץ ומן העברית, ונעשתה לו כתוצאה מכך "קפיצת הדרך" של כשלושים שנה, יכול היה להתחבר כך, בישירות ובתמימות כזו, ללשון התנ"ך ולארץ התנ"ך. 

לספר נוספה "אחרית דבר" מלומדת ומקיפה מאת פר' רון ברקאי "צפור משוררת לדג". לא כל ספר ולא כל משורר זוכה לכך – בודאי שלא בספר הבכורים שלו. שולמית, זכתה לכך, ובדין. הייתי סקרן האם גם ב"אחרית דבר" זו יודגש אותו קיפאון בזמן. המאמר בוחן את שירתה ב"מבחן התפילה", את יסודות הציפור והדג בשירתה ולבסוף הוא מציין: "ההזדהות של שולמית עם השולמית הולידה בה ענף אחר של שירה 'הלוך ונסוע בארץ התנ"ך'" (כשם אחד משיריה). וכאן אני, כאמור, חולק על הדברים, אין זה ענף אחר או ענף אחד אלא גזע הספר, דהיינו, הספר כולו, על שלל שיריו, גם בלשונו וגם בדימוייו, היונק מלשד התנ"ך. 

שם הספר, מצביע לכאורה על יסודות הציפור והדג בשירתה. "אחרית הדבר" נותנת לכך תימוכין. אך מבלי לציין זאת במפורש, היא שמה דגש על  "ציפורי הנפש" על שלל הופעותיהן המרהיבות והמפעימות כאחד, בשיריה. דגש זה מוצדק, כי לעניות דעתי אין סימטריה בין הציפור והדג, בשירתה.  לעניות דעתי האיילה או השפירית השברירית, מתאימות יותר מהדג, החלקלק, החמקמק, לחבור לציפור, כדי ליצג את שירתה ואולי גם את אישיותה השירית (ובמקרה של שולמית, הם אולי כמעט בלתי ניתנים להפרדה). אך אולי, מה מבין ירושלמי כמוני בדגים. ובכל זאת, למרות ששם הספר כבר הוטבע, הנה  השיר "אילה", אחד היפים שבספר: "צָפה על הנהר בלילות/ אני אוספת ירח מן המים/ מפזרת מאורו/ לבד תאבד ביער/ אילה תועה" 

אך אסור שהדוגמה השירית המקוטעת שהבאתי בתחילת המאמר תטעה לחשוב שמדובר בספר חד-גוני. הספר מורכב מאוד ויש בו שירים יפים, חלקם אפילו יפים מאוד, רובם כנים, נועזים ומקוריים כמו השיר: 

ברכה 

כָּל לַיְלָה 

אַתָּה בָּא לְהֵאָבֵק בִּי 

כְּמוֹ אִישׁ הָאֱלֹהִים 

עוֹלֶה בִּי 

יוֹרֵד בִּי 

מַלְאָךְ אָפֵל, 

כָּבֵד כָּאֶבֶן לִמְרַאֲשׁוֹתַי. 

מֵעֵבֶר לְגֵוְךָ הַיַּבֹּק 

וְאֶרֶץ רַכָּה נָמָה 

מְצֹעֶפֶת שַׁחַר חַכְלִילִי 

גַּע כְּבָר אֲנִי אוֹמֶרֶת 

חוֹשֶׂפֶת כַּף יְרֵכִי הַסְּמוּיָה 

מְגוֹלֶלֶת אֶבֶן מִפִּתְחִי 

לוֹחֶשֶׁת, בָּרְכֵנִי וְאֵלֵךְ, 

יוֹנֶקֶת מִפִּיךָ, מִגּוּפְךָ 

אֶת בִּרְכָתְךָ הָאַלִּימָה, 

הַלְּבָנָה. 

אמנם איני חסיד של פרשנויות שירה, אך מטעמים שיוסברו בהמשך, אחרוג כאן ממנהגי. זהו שיר שתשתיתו המקראית ברורה, אך ניתן לפרשו בשתי דרכים לפחות. הפירוש הראשון, הפשט, שעלה בי כשקראתי את השיר לפני צאת הספר, כשהוא מנותק מהקונטקסט הביוגראפי של המשוררת, הוא של אישה ששׂורה עם איש. אך מעניין למדי שבקריאת השיר בספר, בהיותי תחת הרושם הכבד של שירים מוקדמים יותר, כמו "אומרים הרופאים/ נותרו רק מספר חודשים" או "כתם היה בי/ ובא איש וכרת./ מאז אני כורתת:/ כורתת יד,/ כורתת רגל/ … " חשבתי שאולי הגיבורה שׂורה עם אלוהים ועם "ברכתו האלימה" המתבטאת ב"כתמים הלבנים" בצילומי הרנטגן. נראה לי ש"המשוררת התכוונה" לפשט. אך בהתאם להשקפה ששיר לאחר שיצא לאוויר העולם, פורש כנף ושייך לקורא, אין כפי הנראה פירוש "נכון" או "מוטעה", אלא כל פירוש יחיד שאין בלתו, הוא פירוש "מצמצם", גם אם זו הייתה כוונת המשורר. חשוב היה לי להביא את הפרשנות גם מסבה אחרת. המרשתת משופעת היום בשירים רבים מספור ולכן יש שמסתפקים בקריאתם ולא נפנים לקריאת ספרי שירה. בכך הם מחמיצים את החוויה המיוחדת שבקריאת ספר שירה – חוויה הגדולה לאין שיעור מסכום כל  חלקיה, כששיר אחד מאיר שירים אחרים באור חדש. 

הנה שיר אישי יפה אחר: 

אינני מתרגלת לרעד הזה 

בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת מִזֹּקֶן 

אִמִּי מַגִּישָׁה לִי פַּת לֶחֶם. 

אֵינֶנִּי מִתְרַגֶּלֶת לָרַעַד הַזֶּה, 

לַכְּתָמִים הַחוּמִים הַפּוֹשִׂים בְּעוֹרָהּ, 

אֵינִי רוֹצָה תִּזְכֹּרֶת מִתְּנוּדוֹת הָאֲדָמָה 

אוֹ מִצִּבְעָהּ. 

עִגּוּלִים מִתְרַחֲבִים סְבִיב עֵינֶיהָ– 

כָּךְ זוֹלֵג אוֹרוֹ שֶׁל הַיָּרֵחַ 

תְּחִלָּה אֶל הַהִלָּה, 

אַחַר אֶל קְצֵה הַלַּיְלָה 

חשוב להדגיש שהספר משופע בשירים יפים, מרתקים ואמיצים ובשורות שיריות נפלאות, המותירות טעם של "עוד", כמו: 

 וְהַיָּם עֲבָרָנוּ מוֹתִיר שְׁלָלוֹ הָרָב 

וְאַנְחוֹתָיו 

כְּאַנְחוֹת אַהֲבָתֵנוּ 

ראו גם 

שולמית יסני סטרקמן בהשקת ספרה  

ביקורת של חיה סדן  על הספר 

  

שולמית יסאני סטרקמן

‫לונה 21 ורכב הירח לונחוד 2 –דוגמא לשיתוף פעולה בין לאומי בתקופת המלחמה הקרה‬

$
0
0

מבוא

ב – 8.1.1973 שוגרה לונה 21 כשהיא נושאת בקרבה את רכב הירח לונחוד 2.

ב – 12.1 נכנסה החללית למסלול ירחי שמרחקיו מהקרקע 100 – 90 ק"מ. משכה של כל הקפה 118 דקות וזווית הנטייה היתה 60 מעלות. הפרסלניון הוקטן מאוחר יותר ל – 16 ק"מ. בהקפה ה – 41

בתאריך 16.1 החללית הונחתה במכתש לה מונייר בים השלווה, 170 ק"מ ממקום הנחיתה של אפולו 17. לונחוד 2 נשא עליו את הדגל הסובייטי ועליו תמונה של לנין והכתובת "50 שנה ברית המועצות". במהלך הטיסה לירח אותות טלמטריים כוזבים כמעט הכשילו את הטיסה.

מבנה הלונחוד 2

משקל הרכב 850 ק"ג. התוספת במשקל לעומת זו של לונחוד 1 נובעת משיפורים במכשירים והתקנת מכשירי מחקר חדשים. הבקרה והתקשורת שופרו אף הן. אחת ממצלמות הטלוויזיה הפנורמיות הורכבה במרכז הרכב, וכתוצאה השתפרה איכות הצילומים וזמן השידור ארצה קוצר, מה שאיפשר פיקוח טוב יותר על הרכב. רפלקטור לייזר פינתי מתוצרת צרפת המשיך במחקרים שבוצעו על ידי מכשיר זהה שהיה בלונחוד 1. המטרות הנוספות שבוצעו על ידי מכשיר זה היו מדידת קווי הגובה של הירח ביתר דיוק ובדיקת תיאוריה האומרת כי קיימת נדידת יבשות על הירח בדומה לזו הקיימת על כדור הארץ. מכשיר נוסף היה פוטומטר חלל לאור הנראה ולאולטרה סגול. מכשיר זה יועד למדוד את קרינת האור באזורים שונים של השמיים, לצפות בשביל החלב ובשולי הגלקסיה בה נמצאת מערכת השמש, ולמצוא את מקור האור של השמיים קרוב למישור המילקה והקשר שלו עם עטרת השמש. כן קיוו לקבוע באמצעות הפוטומטר אם יש עקבות אבק קוסמי ב"אטמוספירת" הירח. חשיבותן של מדידות אלה היא בדבר כדאיותה של תוכנית להקמת מצפה כוכבים על הירח.

לונחוד 2 היה בעל כושר תמרון גדול מזה של לונחוד 1. טווח נסיעתו הגדול יותר אפשר את בדיקתם של שינויים מגנטיים של סלעי הירח, והירח בכללותו, לאורכו של מסלול נסיעה ארוך. מהירות הרכב היתה גבוהה פי 2 מזו של לונחוד 1. הטמפרטורה הפנימית של הרכב נעה בין 12 מעלות ל- 32 מעלות והלחץ בין 1.09 – 1.01 אטמוספירות. הרכב הונחה על ידי לייזר. מכשיר זה שימש גם למדידת ההארה של הירח באור הנראה ובאולטרה סגול.

מקום הנחיתה

מכתש לה – מונייר נבחר כאתר נחיתה מאחר והוא נמצא באזור מעבר בין "היבשת" לבין "הים" ובאותו אזור מצוי שבר טקטוני באורך 16 ק"מ. תפקיד אחר שהוטל על הרכב היה לחקור את פני הירח באזור שבין הרמות העתיקות לרמות הצעירות והמלאות לבה דמוית בזלת. חוקרים מהאקדמיה הרוסית למדעים ומסוכנות החלל האמריקאית קיוו שממצאיה של טיסה זו וטיסת אפולו 17 ישלימו אלה את אלה. תיאור מדויק של אתר הנחיתה נמסר לסוכנות החלל האמריקאית כדי שיוכלו להפיק תועלת ממכשיר הלייזר. צוות צרפתי שהיה במצפה שעל הר ליק (Lick) הצליח ב – 26.1 להתקשר עם הרפלקטור בעזרת קרן לייזר רבת עוצמה. את האותות המוחזרים אפשר היה להשוות עם הרפלקטורים שהוצבו על ידי אפולו 11, אפולו 14 ואפולו 15.

הנחיתה

הנחיתה בשלביה הסופיים התבצעה במהירות של 2 מטר/שניה. הנחיתה היתה כה מושלמת עד כי רגל אחת בלבד נזקקה לבלמי זעזועים. בדיקה מדוקדקת של הקרקע לאחר הנחיתה הראתה שהיא נשארה יציבה ולא הורגשו שום זעזועים במהלך הנחיתה. זאת יש לזקוף לזכותו של מנוע החללית אשר גילה מהימנות גבוהה ביותר. ספינת מעקב באוקיינוס האטלנטי התריעה על תקלה סמוך לנחיתה – אחת הרגליים לא נפתחה בכלל. התברר שזו היתה אזעקת שווא. התעורר גם חשש שווא שאספקת הכוח לנחתת תיפגם מכיון שהצלחת עליה נמצאים קולטי השמש היתה פתוחה ב​מהלך הטיסה לירח.

היום הירחי הראשון 26.1 – 16.1

16.1 – שעתיים וחצי הראשונות הוקדשו לבדיקה מקיפה של רכב הירח, הנחתת ובדיקות ראשונות של אתר הנחיתה. לאחר נסיעה קצרה הוחנה הרכב ל – 48 שעות להטענת המצברים. התצלומים הראשונים הראו שהרכב נמצא במישור חלק בין שני מכתשים קטנים וממולו, במרחק 6 ק"מ, נמצאים השיאים הנמוכים של הרי הטאורוס.

17.1 – פעילות הרכב הופסקה לשעתיים כדי לטעון את המצברים ולבצע בדיקה נוספת ואחרונה של הרכב. לשם כך הרכב הוסע לעבר הנחתת. בנסיעה זו כמעט התרחש אסון. זווית הפגיעה של קרני השמש הכבידה על קביעת מרחקים, הרכב התקרב למרחק של 4 מטר מהנחתת, והתעורר חשש להתנגשות בין שני הגופים. תושייתם של נהגי הרכב היא שמנעה את ההתנגשות. הם הצליחו להפנות את הרכב לכיוון אחר.

18.1 – חודשה פעילותו של הרכב. לונחוד 2 נסע מרחק קצר, ולא נמצאה פגיעה בקרקע בעקבות הנחיתה. בדיקות כימיות ראשונות של הרגוליט על ידי מכשיר הריפמה ( RIFMA) הראו שהרכב הקרקע דומה לתוצאות של לונחוד 1, מרקם הקרקע גס יותר מזה שנמצא על ידי לונחוד 1 וצפיפות המכתשים וגושי הסלעים גדולה יותר. אחרי הפסקה של 6 שעות הרכב הוסע דרומית מזרחית לאתר הנחיתה. סך הכול עבר 1148 מטר. מרחקו בקו אווירי מהנחתת הגיע לכדי 1050 מטר.

20.1. – הרכב עבר 1 ק"מ וגילה קרקע פריכה מעורבת באדמה.

בלילה הירחי הטמפרטורה הגיעה ל – 183 מעלות מתחת לאפס. ביום שמי הירח בוהקים פי 15 – 13 יותר מאלה של כדור הארץ. הרכב הוסע במעלה הרי הטאורוס. יש לציין כי הנהגים עברו בדיקות רפואיות ובדיקות שמיעה וראיה לפני כל נסיעה, וחוברו לחיישנים כך שמבחינתם היה זה כאילו הם בעצמם על הירח.

היום הירחי השני 22.2 – 9.2

ב – 11.2 הרכב עבר דרך של 1636 מטר. ב -17.2 הוא עבר 3 ק"מ דרומה מאתר הנחיתה והגיע למכתש בקוטר 2 ק"מ הנמצא במורדות הטאורוס. ב – 22.2 הופסקה פעילותם של קולטי השמש לקראת הלילה הירחי והרכב הוחנה.

ביום זה עבר הרכב דרך של 11,067 מטר והחליק על פני מדרונות שהזווית שלהם 25 מעלות. באחד המקרים גלגלי הרכב נפחסו (נעשו פחוסים) זמנית כשהוא נע על סלע בלתי יציב. במהלך נסיעתו לכיוון הרי הטאורוס ביצע הרכב מדידות מגנטיות, תוך תנועה בעקלתון במדרון ההר. ב- 80% מתנועת הרכב נמדדה ההתחלקות של הגלגלים. מגובה 400 מטר צולמו הגדה השניה של מכתש לה – מונייר והשיאים העיקריים של ההר המצויים במרחק 6 – 5 ק"מ. הרכב ביצע גם צילום בלתי רציף של כדור הארץ כשהוא נראה כ"מגל דק" ברקיע.

היום הירחי השלישי 22.3 – 9.3

ב- 9.3 הרכב התעורר, מילא את המצברים של קולטי השמש, וב – 11.3 יצא לדרכו כשהוא מחפש נופים מעניינים לצילום סטריאוסקופי פנורמי. הרכב שיגר 5 נופים סטריאוסקופיים של פני השטח ובחן את המגנטיות של סלעי הירח, ההרכב הכימי של הקרקע, תנאי הקרינה ועוצמת האור בשמי הירח. ב – 17.3 הרכב עבר דרך של 2230 מטר ולמחרת עוד 3130 מטר. עד ל – 19.2 לונחוד 2 עשה דרך של 17.68 ק"מ.

היום הירחי הרביעי 20.4 – 7.4

ב – 10.4 עבר הרכב מרחק של 2 ק"מ ובדק את ההרכב הכימי של הקרקע בשבר טקטוני גדול. אורך השבר 16 ק"מ, רוחבו 400 – 300 מטר, עומקו 50 – 30 מטר, והוא נמצא במקביל להרי הטאורוס. הרכב נע בזהירות בשפה המערבית של השבר ואחר כך נע במדרון המזרחי. התברר כי זהו סלע בזלתי מוצק שנסדק על ידי כוחות טקטוניים.

בלילה הקודם הוחנה הרכב 2 ק"מ מהשבר ולאחר מכן הוסע במהירות עד למרחק של 200 מטר ממנו. הנסיעה היתה לקראת הזריחה, אך הרכב לא החל מיד בתצפיותיו. השמש היתה בזווית נמוכה מדי ומסוכנת לפעולה בקרבת השבר. היה צורך לחכות עד שהזווית תגדל.

עד ל – 19.4 עבר הרכב 31 ק"מ. התברר כי הקרקע באזור הסיורים כוללת שטחים גדולים של סלעים משוכבים וחשופים, וכי הרגוליט מכסה את שאר האזורים עד לעומק של 30 – 5 מטר. הסלעים החשופים מגדילים במידה רבה את מהירותו של הרכב בשעה שבאזורים הנותרים הגלגלים נדבקים לרגוליט.

היום הירחי החמישי 18.5 – 5.5

ב- 9.5 נע הרכב הרחק מהשבר הטקטוני. הפעם הוא נע בכיוון צפון מזרח. ב- 3.6 נמסר כי לונחוד 2 סיים את תוכנית העבודה שלו. הוא עשה דרך של 37 ק"מ ושידר 80,000 תצלומי טלוויזיה ו – 86 תצלומים פנורמיים מפני השטח. רכב הירח גילה שהקרקע מכוסה בשכבה של חלקיקי אבק המפזרת את אור השמש ואור כדור הארץ. הושגו גם נתונים על מבנה אדמת הירח עד לעומק של מאות קילומטרים.

ממדידות שנעשו על ידי לונחוד 2 במסלול ירחי (לפני הנחיתה), על קרקע הירח, ומכדור הארץ, התברר שבצד הנראה של הירח פני השטח נמוכים ב- 2 ק"מ מהממוצע ובצד הנסתר הם גבוהים ב – 9.5 ק"מ (מדידות אלה נעשות ביחס למרכז הירח). תנאי הירח אינם טובים תמיד לתצפית חלל. התגלה כי קרינת השמש בלילה הירחי גדולה מהמצופה פי 15 – 13. קרינה זו עושה את היום הירחי בלתי נוח לתצפיות אסטרונומיות מהקרקע. הועלתה סברה שכמות גדולה של חלקיקי אבק מפזרת את קרינת השמש.

סיכום

מעבר להישגים המדעיים, מהווה מסעו של לונחוד 2 דוגמא לשיתוף פעולה בין הגושים, אפילו בתקופת המלחמה הקרה, במחקר מדעי, ובפרט בחקר החלל. מנקודת מבט של מדע המדינה יש כאן נרחב  למחקרים בנושא מעניין וראוי.

קישורים

http://en.wikipedia.org/wiki/Lunokhod_2

‫המוזיקה של מילים בעלות משמעות דומה‬

$
0
0

אחד התחומים המרתקים בבלשנות הוא המפגש בין  השפה לסוציולוגיה. אוצר המילים בו משתמשים וההיגוי שלהם יכולים להעיד על שיוך חברתי ועל שיוך גיאוגרפי. יש הבדלים בין שפה גבוהה  לשפה נמוכה וגם בין  אזור אחד למשנהו. דוגמה יפה לכך מצויה בסיפור של יפתח הגלעדי  שידע להבחין מהיכן אנשים באים על פי ההיגוי של המילה שיבולת, באם האות "ש" היא שמאלית או ימנית. ישנם גם מקרים בהם מועברות לשפה מילים משפות אחרות בדרך של שעתוק פונטי. שומרים עד כמה שאפשר על הצליל של המילה המקורית. אופן ומשך השימוש במילה  הלקוחה משפה אחרת יכולים להעיד על תהליכים חברתיים המתרחשים אצל דובריה של שפה נתונה. על מנת להבין במה מדובר, נמחיש זאת במילה שבאה לתאר מפגש  ראשוני בין שני בני זוג גבר ואישה.

 בשנות ה-50 וה-60 של המאה -20 היה שגור בארץ הביטוי  הצרפתי rendez-vous  לתיאור מפגש ראשון בין גבר לאישה. כיום מקובלת המילה האנגלית   date  לצורך  זה. הביטוי  rendez-vous הוא בהשפעת התרבות הצרפתית. הוא נקלט בשפה המדוברת. הוא למעשה צירוף שתי מילים הפועל rendir שמשמעו להיפגש   והמילה השניה היא תיאור גוף-נוכח, במקרה זה גוף  שני יחיד. מיקומו של הפועל בראשית הביטוי  מראה שמדובר בשאלה  ? Rendez-vous . התרגום המדויק הוא פניה לבן הזוג השני- האם תרצה או תרצי להיפגש איתי.  בגלל המבנה שלו, הביטוי הצרפתי נשמע רך. שומעים  הססנות ואי ביטחון. הגבר או האישה לא בטוחים מה יקרה במפגש הראשון. הרבה מחשבות, הרבה חלומות. האם ייווצר אותו ניצוץ שיביא למפגשים נוספים? אפשר לחוש בארומה של השפה הצרפתית וברומנטיקה הנובעת ממנה.

 בשפה האנגלית נעשה שימוש במילה אחת. קובעים תאריך וזהו. חסרה הפניה האישית, האינטימית. בשפה האנגלית שומעים סימן קריאה. באנגלית לביטוי  To day I am dating with her     יש  משמעות מאוד מסוימת. חסרה הרכות והרומנטיקה  של השפה הצרפתית.  עצם המעבר מהביטוי הצרפתי  למילה האנגלית, יכול לרמוז על השינויים התרבותיים והסגנוניים  שעברו על החברה הישראלית במהלך השנים.

ראו גם :

"מהי משמעות המילה "כאילו "

‫מה בין מכשפה לאישה כשפנית ?: על כומיש בת מחלפתא -ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית"מאת דורית קידר‬

$
0
0

בימים אלו יצא לאור ספרה החדש של חוקרת הכישוף  דורית קידר " כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית" ( הוצאת המחברת ,2013) אל חנויות הספרים.

 

דורית קידר התפרסמה כבר הודות לספרה העיוני "לילית – שדה בעלת הפרעת אישיות גבולית" ( הוצאת המחברת 2010) שבו חקרה את ההיסטוריה הקדומה של השדה לילית.

כאן היא פונה לתחום הסיפורת ההיסטורית היפה.

 "כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית". הוא תיאור של  מסע החניכה המתחיל בגיל תשע בו כומיש מגלה את מיניותהּ ואת טיבו של המין האנושי. הקורא מתלווה אל כומיש בעת נישואיה הכפויים, בורח יחד איתה למנזר במדבר יהודה והופך לחלק מבחירתה בעתיד זר ומוזר של אישה כשפנית, עתיד המתגשם בסמטת הזונות אשר בירושלים. 

על הספר אומר מבקר הספרות עמרי הרצוג:

"רומן ייחודי, עז-דמיון ונועז, החוצה זמנים [...] והבורא מחדש דמות נשית רבת-עצמה, שעמדתה הרוחנית והפואטית ומהלך חייה מאירים מחדש את התרבות היהודית העכשווית"

 

 אלי : מה ההבדל בין מכשפה לבין אישה כשפנית?

 

 :דורית קידר : כומיש בת מחלפתא – אישה כשפנית, כלומר, אישה רמת מעלה יחסית למכשפה. זו גם זו היו קיימות מאז שחר ההיסטוריה. כשהמציא האדם את האש, ביית אותה והכניס את הצללים למערה – יצר הוא את אותו זן נדיר של נשים העושות מעבר… היודעות מעבר….יש ציוויליזציות שקראו לאותן נשים אלות, יש שכינו אותן שמניות. אצלנו, במזרח הקדום, נגזר שמן מן השורש כ.ש.פ.התנ"ך מזכיר בגלוי שתיים מהמכשפות – בעלת האוב שאליה פנה שאול המלך ואיזבל מלכת שומרון. אם, מקוצר הזמן, נקפוץ מהמאה השביעית שמינית לפני הספירה אל המאות השלישית והרביעית אחרי הספירה – נגיע אל התלמוד ואל אביי, ראש ישיבת פומבדיתא. אמו המאמצת, יש להניח, הייתה אישה כשפנית מדופלמת. מדי פעם בדף זה או אחר בתלמוד אומר אביי – "אמרה לי אם" ובהמשך המשפט ניתן למצוא רצפטים מאגיים למהדרין של אישה כשפנית.

מעט מאוחר יותר – במאות הרביעית והחמישית בחלק הארץ ישראלי של האימפריה הרומית ביזנטינית,  ניתן למצוא טרנד חדש שכבש את האזור – קערות ההשבעה. סוג קמיע זה היה פרי ידיהן של נשים כשפניות. אלו היו בעלות סטטוס גבוה יחסית למכשפה שהייתה שולפת שפן מן הכובע, רואה בכוכבים או מתייעצת עם מתים באשר לעתידם של אותם סקרנים שההווה לא הספיק להם. לא פעם נערכו לשם השעשוע, תחרויות כשפים בין רבנים ידועי שם לבין מכשפות. תיאור אותנטי לדוגמא, ניתן למצוא בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין סז:

"רבי יינאי נזדמן לפונדק אחד.

אמר להן השקוני מים והביאו לו דייסה.

ראה שמרחשת שפתותיה של בעלת האכסניה.

השליך מעט ממנה לארץ ונהפכה עקרבים.

אמר להן, אני שתיתי משלכן, שתו גם אתן משלי.

השקה אותה ונהפכה לחמורה ורכב עליה לשוק.

באה חברתה והתירה את הכישוף וראו אותו רוכב על אישה בשוק". 

 נשים כשפניות לא עסקו בזוטות מסוג זה. הן שלטו ברזי הרפואה כמו גם בעולמות של ישויות בלתי נראות כמלאכים ושדים. והנה כחלק מנוסחת ההשבעה ניתן למצוא על דופן קערת ההשבעה, את שמו של מזמין הקערה, פירוט מחלותיו, שמות  קדושים שחיו בעבר, שמות אלים, מלאכים, שדים ורוחות וגם את שמה של כומיש בת מחלפתא – אישה כשפנית שניהלה טקס רב רושם שבסופו היא קברה את קערת ההשבעה תחת מפתן הבית – קברה כשפני הקערה מטה, כדי לכלוא את השדים שהציקו לבני הבית.

אלי :איזה מחקר ביצעת עבור הספר?

 דורית :כתיבת הספר "כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית" – לוותה במחקר מענג בתחומים רבים ומגוונים כהיסטוריה ודת, מאגיה ופולקלור – כמו גם הצצה אל מגוון טקסטים הכתובים בקערות ההשבעה, ספרים חיצוניים, ספרי כישוף עתיקים וקריאה בתלמוד גם כן.  

דמותה של כומיש בת מחלפתה נשאבה מתוך טקסטים המשתבללים על קערות ההשבעה. קערות אלו הן המקבילה הנשית של הקמיע שנכתב באותה התקופה על ידי רבנים, יודעי ח"ן ושאר אנשי הפטריארכיה המסורתית. הקערות האוצרות נוסחאות מאגיות, היו טרנד של אותה התקופה כמו שרפואה אלטרנטיבית לסוגיה היא הטרנד של היום. הלחשים והטקס שליווה את הטקסט, ריפאו מחלות וגירשו מזיקים, שדים ורוחות ולעיתים קרובות ניסו להתגבר על חבלותיה האנושות של השדה לילית.

מבחינתי – הסיפורים האישיים של מזמיני הקערה היו מטמון אותו ארגתי אל תוך העלילה. שמות כל הגיבורים שאובים גם הם מתוך טקסט הקערה. כומיש בת מחלפתא עצמה –  לפי עניות דעתי, הייתה אישה כשפנית והיא זו שערכה את הטקסים שליוו את קבירת קערת ההשבעה מתחת לסף הבית. (" בקול נפץ אני מריעה תרועה ומפתחות קולי מפלחים את האוויר, פותחים את שערי השמים. כהרף עין פורחות להן האותיות באוויר, מתרוממות ונספגות הן בין שבעה רקיעים – מעירות מנערות את שומרי הסף, וזוגות זוגות של מלאכים".)

מחקרים רבים קראתי על מעמד/לא מעמד של האישה בתקופה זו ונראה שמושג האישה הוא למעשה אוסף של דימויים גבריים, סטראוטיפים וציפיות מן הנשים הנובעים משיח פנימי וקוד חברתי סובייקטיבי. משחר ילדותה הורחקה האישה ממקורות הלימוד והודרה מן החיים הדתיים. ילָדות לא זכו להנחיה של הוריהם בבית, לא נהנו מלימודים שנערכו בבית המדרש או בבתי הכנסת, ולא השתתפו באופן פעיל בריטואלים של חגים דתיים . ההכשרה היחידה שעברו הילדות כללה את מקצוע עקרוּת הבית. את היכולות שרכשה, החלה הנערה ליישם בהיותה בת 12 – גיל נישואיה. כומיש שלי ניסתה להפיק את המקסימום בתנאים אלו. היא הקשיבה ללימודי אחריה, התגנבה לשיעורים שנערכו בית הכנסת ובסופו של התהליך הצליחה לערער על הסדר הקיים. ("בהתחלה לשתי חתולה שנראתה כמו בָּסֶט, היא בתו של אל השמש המצרי. לשתי והקשבתי ברוב קשב לנעשה בחדר השני. ומעבר למחיצה, למדו הבנים ושיננו את "ארור האיש אשר יעשה פסל…." – מיד. מיד כהבזק הברק, נמעכת נמוגה לה אותה החתולה…".) אין לי ספק שנשים רבות כדוגמת כומיש לקחו חלק בחיי הקהילה אלא שכותבי היסטוריה לא פינו להן מקום בכתובים.

באשר לאווירת הספר –  החשיבה המאגית הייתה מהותית בתפיסת החיים של האדם באותה העת והמעשה המאגי עצמו, היה חלק בלתי נפרד מן ההיגיון המציאותי ומהלך החיים. שדים ורוחות גרו בשכנות לבני האדם לא כמטאפורה אלה כאיום אמיתי ומתמיד. (כשאני יוצאת לדרכי, דרך קצרה יש לציין, סבתי חאתוי ו-ה' אחים, נעמדים בשורה וכָּלֵב ממלמל תפילה קצרה. אף אחד אינו מוכן לשהות שם, בשדה, יותר מאשר הטבע עצמו דורש. הכל פוחדים ויראים מקֶטֶב מְרִירִי הוא השד המתגורר מאחורי בית הכיסא.) עד כדי כך ריאלי היה הדבר, שהתלמוד עצמו מצא לנכון לפסוק הלכה על הוזלת דמי שכירות בבית בו שכן שאיה השד. (בבא קמא – דף כ"א: א') בית זה – בעיצוב מיוחד כמובן – הפך לביתה של כומיש המטרונית, בסמטת הזונות אשר בירושלים.

תענוג גדול היה לקרוא באגרות העולים לרגל לארץ הקודש באותה התקופה.

למרבה הפלא – נשים רבות כיתתו רגליהן ותרמו רבות לתעשיית התיירות שהחלה להתפתח בפרובינקיה שלנו. (… ברגע שנגעו רגליה באדמת ארץ הקודש, נפרדה פאולה זו מן הבהמה והחלה לפסוע, לצעוד בעקבות האדון, כדי להיות קרובה וסמוכה אליו, ואל שליחיו, ואל שרידיו, ואל ניסיו.) לעולי הרגל, ברובם נוצרים, היו התגלויות של קדושה ( אחד מהם הגדיל לעשות, נגס הוא בפיסה של הצלב הקדוש בירושלים, וברח מן המקום כשנתח של עץ נעוץ בפיו) וגם אלו מצאו את דרכן אל בין דפי הספר. 

גיבור נוסף בספר הוא האיום הדתי. כאז כן עתה – סובלנות היא שאיפה שהדתות למיניהן מפריעות לה להתגשם. פקודות הקיסר הרומי, נחתו פעם אחרי פעם ושטו להן כענן מעל שמי היהודים. ספרו של אמנון לינדר "היהדות והיהודים בחוקי הקיסרות הרומית" אפשר לי להשתמש בניסוחים המדויקים של קיסר רומי זה או אחר. הצווים הם כה יצירתיים עד שלא נדרשתי לשום סוג של שינוי או עריכה, וכך בצורה מדויקת הם נכנסו לספר. ("יהודים ושומרונים שרצחו את הוריהם, יקבלו את עונש השק ויושלכו לים בשק עור ובתוכו נחש ועקרב וסרטן. יהודים ושומרונים שרצחו את הוריהם אך נטבלו לנצרות, זכאים לקבל את חלק החובה בירושה של ההורים, אותם הם רצחו.")

ולבסוף – לחשים ונוסחאות המופיעים בספר הם מדויקים כחוט השערה, שהרי המאגיה היא מדע רציני. חלק מן הרצפטים נלקחו מן התלמוד. כן כן – אמו החורגת של אביי מופיעה בין דפי התלמוד ונותנת עצות של כישוף מפי בנה. ("….. וכאשר יראה נמלה גדולה שנושאת דבר מה, ייקחנה ויכניסנה בשפופרת של נחושת ויסתמנה בעופרת ויחתמנה ב- 60 חותמות ויניענה ויאמר: משאך עלי ומשאי עלייך." תלמוד בבלי, סדר מועד, שבת ב, סז:א )

"ספר הרזים" גם הוא אוצר בלום של רצפטים מדויקים המקשרים בין האדם לבין המלאכים השוכנים ממעל. שאיפותיו הבסיסיות של האדם עשויות להתמלא אם רק ידע הוא את כתובת הרקיע לשם עליו לפנות, את שמו של המלאך הממונה ואיזה פונקציה הוא ממלא– זה הכל.

כומיש בת מחלפתא חיה תקופה ארוכה במנזר "אמהות המדבר" שבמדבר יהודה ונחשפה לשפע לחשים וטקסים שהתקיימו בעולם העתיק. רצפטים ונוסחאות, הוראות ורכיבים אוטנטיים מצוטטים בספר – Don't Try This at Home!!!!!

 כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית כעת בחנויות הספרים כל מי שמתעניין בהיסטוריה הקדומה שלנו ובכישוף מומלץ לו לקרוא את הספר.

 

ראו גם :

מיהי ומהי לילית :ראיון עם דורית קידר על ספרה "לילית שדה בעלת הפרעת אישיות גבולית".

ערב השקה לכבוד "כומיש בת מחלפתא "

בועות הסבון :סיפור קצר מאת דורית קידר

צלחת כישוף של כומיש בת מחלפתא

 

 

 

 

 

 


‫עיר המטאפורות המתות :על מרחב ישורון‬

$
0
0

מדריך לנוגעים בשם העצם 

 

תקציר הספר :

במילותיו של מרחב ישורון, כותב "מדריך לנוגעים בשם העצם": "המדריך הינו כלי-עזר למשתמשים בעברית, היא לשון הקודש שפעם חוללה עולמות ומאז שקעה בחול. ומהחול קמה עיר עברית ואנשים בה הדוברים את שפתה – שפת החול. אבל ללשון חיים משלה."

ספר ייחודי במינו, המפרק ומחבר מחדש מילים ותפיסות עולם מאת אחד היוצרים המקוריים בספרות ובשירה העברית – מרחב ישורון.

עיר המטאפורות המתות

 על "מדריך לנוגעים בשם העצם" למרחב ישורון, הוצאה עצמית, 2013

 מאת יובל גלעד

 

מרחב ישורון, משורר אוונגרדי, כתב מעין מחזה פארודי- סאטירי- אנארכיסטי על כמה דמויות בפאב תל אביב ברחוב קינג-ג'ורג', ברוחו של המשורר האוואנגארדי הרוסי המנוח רומן באימבאייב (שאת ספר שיריו ערך ישורון). זהו ספר מצחיק עצוב על עיר שטחית אחת עם צעירים המדברים בשפה של דבילים, גם אם הם מלומדים. זוהי מעין סאטירה על דור יושבי גילמן, הפקולטה למדעי הרוח בתל אביב, דור של מתפלספים בגרוש שאינם עושים דבר פרט ללהג בעברית עם אוצר מילים של עכבר מת.

בצד המחזה האנארכיסטי ישנם קטעי שיר אנארכיסטים, וביניהם מקטעי מעין פילוסופיה רציניים יותר, המאירים בזרקור את הטמטום המיוצג. זהו ספר יפה ואמיץ, גם אם נגוע במידת מה בשטחיות המיוצגת, שכן בהעדר רגש אין דרמה של ממש אלא רק הגחכה, גם אם אפקטיבית. על העטיפה בשחור לבן מעין דימוי קוצני על פי דימוי של ארנסט הקל, המכניס את הקורא לאווירת האוונגרד. ועל אף החד מימדיות המסוימת, מומלץ לכל סטודנט למדעי הרוח לקרוא את הדברים.

כל פרק במחזה משחק עם שם עצם או פועל, מראה את גלגוליו המצערים בעברית של אוצר מילים מדולדל. הספר נפתח במעין שיר פארודי:

אוגוסט אלטנוילנד בבוילר/ בית בושת בוער בראש/ עטלף מזגזג מפיקוס לפיקוס/ על אי-תנועה/ בין גן מאיר למצודת זאב… מחור הלוע של הפוסט קפה/ מגיח איש הטוסטים/ לא הולך, זורק רגליים…

הפוסט קפה הינו פאב ותיק, למי שלא יודע, בקינג ג'ורג' בתל אביב, ובו, ובקפה מסעדה בשם "מובי דיק" (אולי רמז ל"הנסיך הקטן" – חנות הספרים בית הקפה הידועה) מתרחשת "עלילת" המחזה.

תל אביב של ישורון היא עיר של מטאפורות מתות – כלומר של דיבור ריק ושטחי של מי שמנותקים מהוויתם, עיר ללא מחשבה אלא רק פוזות.

סרסור של סיסמאות/ קברן של קלישאות/ מנשים מטאפורות מתות/ מפה לפה בלילה הבוער/ איש הטוסטים של הפוסט – חי ומדבר

הנה קטע של דיאלוג במטאפורות מתות, מילים ריקות:

דנה סטמפלר: דבר בשם עצמך

איש הטוסטים: מה בעצם את רוצה?

דנה סטמפלר: אוף, בעצמי אני לא יודעת

איש הטוסטים: אבל את אדון לעצמך

דנה סטמפלר: אני לא מחוברת לעצמי

זה דיאלוג בדור הוידויים של הפייסבוק, מדברים ומדברים אבל לא מסוגלים להגיד דבר. ה"מספר" של המעין מחזה הזה מופיע תמיד אחרי סימן מוסכם של הגיג פילוסופי בטקסטים פילוסופיים, כשכאן הוא קובע:

עצם שהתעצם לעצם מדבר, אומר "עצם" ולא תופס את עצמו בשום צורה. למדת: "עצם", מטאפורה שחוקה.

ישורון משחק עם טקסטים פילוסופיים, מדקארט ועד ויטגנשטיין, ועורך פארודיה על הדיבור. אבל לא על אפשרות הדיבור בכללותה, אלא על הדיבור המטומטם של ימינו. משולבים גם מקטעי שיר, כמו זה:

ילד בלי שקל/ מסתיר את השמש/ למלך השניצל/ גרגירים של מלח/ פירורים של לחם/ אנשים רצוצים/ פזורים בין מלצריות מפטפטות עד גובה הטיפ/ עיתון ממולא פליטת פה של שר/ ליטוף חפוז בפינת החי…

מזכיר את ציוריו הגרוטסקיים של ג'ורג' גרוס, למי שמכיר, הוויה אורבנית חמדנית וטפשית.

ראשים מדברים: האפרטוס הדיאלקטי של הומי באבא… בוא לא נעשה מזה עניין, סבבה? הורדתי שני קילו, סיגריה ואני עפה… הייתי מביא לו בפרצוף.. מאיפה את באה? בא לי משהו מתוק… רוצה לבוא אליי, יש לי בית ריק

הומי באבא הוא תיאורטיקן והוגה פוסט קולוניאליסטי, למי שלא בעניינים. הוא מקבל את החרוז "סבבה" כדי להגחיך את כל התיאוריות האקדמיות של ימינו, או לפחות את הקליטה הלא מרשימה של אינטלקטואלים בגרוש בקפה בקינג ג'ורג'. לא צריך להיות משורר בשביל הגחכה של שפה כה דבילית, ולעיתים ספרו של ישורון גולש לבנאליות בדיוק בגלל הייצוג המוגזם הזה, החסר דרמה לשונית. מצד שני האירוניות האינטלקטואליות עובדות בכל זאת, והכאילו קטעי פילוסופיה אפילו מצליחים כמעט לרגש:

כתוצאה משימוש נטול רגש, הפך "שים לב" למטאפורה מתה. "שים לב" הוא הדוגמא הנפוצה ביותר למטאפורה מתה, כי מטאפורות מתות הן מטאפורות שלא שמים עליהן. …כמו במטאפורה "לב העיר", שמצביעה על כך שבין הלב ובין איזור מסוים בעיר, יש משהו דומה וזו המרכזיות, וכמו שהמון אנשים וכלי רכב עוברים על קינג ג'ורג' ומתפזרים ממנו, כך המון כלי דם מתנקזים אל הלב ומתפצלים ממנו.

כאמור, ישורון בהחלט משכיל, ורק קורא משכיל יהנה מהפארודיה הבאה, דיאלוג בין מריה, מלצרית רוסיה, לאיש הטוסטים:

מריה: תעשה משהו, מתחיל נמק

איש הטוסטים: מריה, למאייקובסקי יש שיר:

"אבוא בארבע, אמרה מריה

שמונה, תשע, עשר"

מריה: בא משורר וחרבן סביב

הזמין מי ברז ולא השאיר טיפ

חרא של משוררים

חרא של מתרגמים

חרא אנשי רוח

אין לכם בית?!

הפארודיה היא על הפואמה הידועה של מאיקובסקי "ענן במכנסיים", וכל מי שהיה פעם בחבורה ספרותית תל אביב יודע שמשורריה הדלפונים מזמינים אכן מי ברז ולא משאירים טיפ למלצריות מסכנות.

והנה עוד מקטע פילוסופי, דיבור רחוק- מנוכר על הקיום האנושי לצורך הזרה

כשעצם מדבר לעצם מדבר הוא משתמש בגוף כמערכת של ציורי לשון. הוא מדבר על המופשט כאילו היה לו גוף וככה רואה אותו בעיני רוחו: הזמן הולך, החיים עוברים, האהבה עולה והאור בה. אבל מטבעות לשון כמו מטבעות כסף נשחקים מעודף שימוש, ואז המון מילים אומרות מעט מאוד. אם השפה בולעת את הגוף העצם מדבר בלי הכרה. למדת: העצם מכוסה מטאפורות מתות.

זה יפה. השילוב בין הדיבור האידיוטי של המחזה לקור של המקטעים הפילוסופיים יוצר מרקם מעניין. העלילה של ה"מחזה" חסרת חשיבות, איש הטוסטים מתגעגע לאיזה אהובה שהלכה ושכחה לחזור.

והנה עוד קטע דיבור של "ראשים מדברים":

ראשים מדברים: אכלתי במבה, שתיתי קולה, אני מתה… אין לך חיים.. בחיים שלך אל תדבר אליי ככה… נשבר לי מהחיים בעיר.. אשכרה… בעיר יש חיי רוח… אני חיה מהיד לפה… שמתי עין על זאתי, מזמן לא עשיתי כזאת חיה… זאתי? חמודה רצח… הבשר הזה חי לגמרי, תשמעי איך הוא צועק

מכירים את הדיבור הזה? ישורון מסכם את הדיאלוג האידיוטי בקביעה למדת: חיים הם מטאפורה מתה, ומדגיש את העצבות על הזילות של מילה כמו חיים בעזרת ההומור האוואנגרדי בספר. גם השואה היא מטרה להומור אנארכיסטי כאן: מה עם הספר "אושוויץ היא אוסף טקסטים" מאת ימואל ליפסקי, מישהו ילד ממנו משהו? הדיבור האינטלקטואלי כביכול הריק מתוכן של סטודנטים למדעי הרוח החולמים על קריירה אקדמית ופוסטדוק בברלין, מנפנפים בהיידגר וולטר בנימין בשטחיות יהירה.

את הספר שנדפס כאמור בהוצאה עצמית אפשר להשיג באתר "אינדיבוק" המומלץ, הבית לספרים נידחים יותר ופחות.

ראו גם :

מבוא למדריך לנוגעים בשם העצם

מרחב ישורון מקריא מתוך "מדריך לנוגעים בשם העצם"

ראו עוד על מרחב ישורון:

 דוד אבידן מול מראה -שיר מאת מרחב ישורון

מרחב ישורון בלקסיקון הסופרים

אלי הירש על מדריך לנוגעים בשם העצם

 ירון ליבוביץ' על שיחת הועידה של מרחב ישורון

יהודה ויזן מודד את המרחב של ישורון

 

 

‫כשל או קשר ? -תיאוריות קונספירציה על מלחמת יום הכיפורים‬

$
0
0

Photo: ‎"הקרב שאינו נגמר ":חשבתם שאתם יודעים הכל על המחדל ? חכו שתשמעו על המוקשים שהיו אמורים לחכות למצרים אבל נשלפו מהאדמה כמה שעות לפני המלחמה ,בידי הישראלים דווקא ,על מיכלי הסולר שהיו אמורים לחכות למצרים אבל רוקנו ,בידי הישראלים דווקא ,על התיאומים המוקדמים שנערכו בין גולדה וסאדאת. או שלא. סיור אצל האנשים שבטוחים שהאמת על הכיפור ההוא מזעזעת יותר מכל דו"ח רשמי שקראתם אי פעם.‎

כתבה זאת הופיעה בגירסה שונה מעט ב"דיוקן -מקור ראשון " ספטמבר 2013

ואפשר למצוא אותה בגירסתה המודפסת בקישורים אלו :

הקונספירציה

yom-kipur-war by elieshed1

yom-kipur-war by elieshed1-2

yom-kipur-war by elieshed2

והתגובות

yom-kipur-war by elieshed3

yom-kipur-war by elieshed4

מי יזם את המלחמה, גולדה מאיר או הנרי קיסינג'ר? מדוע חרגו המצרים מתוכנית המלחמה שקבעה להם ישראל? והאם המוסד הסתפק בחיסולו של הנספח הישראלי בארה"ב, או שדחף אל מותו גם סוכן מצרי בלונדון? תיאוריות הקונספירציה בעקבות מלחמת יום הכיפורים מעלות השערות מגוונות וסותרות, אך כולן מסכימות שסתם פשלה אינה באה בחשבון

 מיד כשנמוגו קולות הנפץ בחזיתות הצפון והדרום, החלו להישמע בלב הארץ רעשי משנה. מבול של ספרים ותחקירים עיתונאיים האשימו את הממשלה במחדל שכמעט הביא לחורבן בית שלישי. הטענה העיקרית דיברה על כישלון חריף בתחום המודיעיני: צה"ל לא ידע פרטים שונים שהיו יכולים למנוע את ההפתעה בשדה הקרב, או שהמידע הזה היה בידיו אך לא הועבר לממשלה. בכירי הממסד המדיני-ביטחוני – ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר – נאלצו להתגונן מול ההאשמות הללו עד סוף הקריירות הציבוריות שלהם ועד סוף ימיהם.

אלא שבמקביל, בשוליים, התחילו להופיע טענות אחרות, הפוכות בתכלית. לשיטתן, לא הייתה כל הפתעה; ישראל ידעה שעומדת להיפתח מלחמה, מתי בדיוק ובאילו גזרות. מנהיגי המדינה קראו היטב את המפה, ובכל זאת הניחו לצה"ל לספוג את המהלומה הראשונית.

התיאוריות הללו נשענו על שאלות שנותרו פתוחות סביב התנהלות הממשלה ערב המלחמה. כך למשל ההימנעות מגיוס כוחות המילואים בעוד מועד, ולו באופן חלקי וחשאי – וזאת למרות הערכה שהשמיע שר הביטחון דיין כשלושים שעות לפני פרוץ המלחמה, ולפיה ייתכן שמדינת ישראל עומדת בפני התקפת פתע קרובה. בדיעבד הוסבר שגם באותו פרק זמן קריטי חשש דיין כי גיוס מילואים עלול לגרום נזק מדיני: ישראל תואשם במהלכים שגרמו למלחמה אזורית, והתוצאה תהיה הגברת הלחץ הבינלאומי לסגת מהשטחים שכבשה ב-67'. לצד זאת נטה דיין כנראה לביטחון מופרז ביכולת הכוחות הסדירים של צה"ל לבלום כל התקפה ערבית.

מצדדי הקונספירציה אינם מסתפקים בהסברים האלה, וטוענים שמשה דיין רצה שתפרוץ מלחמה. מדוע? כאן כבר נחלקות התיאוריות לזרמים שונים, שמייחסים מידות שונות של זדון, יהירות או טיפשות לקברניטי המדינה. אחרים סבורים שאדם אחד הצליח להוליך שולל את 'המוסד', ובעקבותיו את ההנהגה כולה. דבר אחד משותף למאמיני התיאוריות השונות: כפירה במסקנותיה של ועדת אגרנט, וניקוי הכתם שדבק בחיל המודיעין, שלא התריע על כוונותיהן של מדינות ערב.

מלחמה למטרות שלום?

תיאוריית ה"קנונייה " הקטנה "

את הגרסה הראשונה, שנכנה כאן "תיאוריית הקנוניה הקטנה", אפשר למצוא למשל בספר 'שיגיון ללא כיפורים: ההפתעה שלא הייתה והאסטרטגיה שכשלה' (2005). המחברים, דוד ארבל ואורי נאמן, בכירים לשעבר בקהיליית המודיעין, גורסים שהתרעה מודיעינית הייתה גם הייתה. גולדה ודיין, הם קובעים, קיבלו התרעות מודיעיניות אמינות ידעו שהערבים עומדים לתקוף – אבל היו מעוניינים במלחמה מתוך ביטחון עמוק שצה"ל ינחיל למצרים ולסורים תבוסה קשה, גם מתוך תנאי פתיחה בלתי נוחים.

לפי תיאוריה זו, הניצחון על מדינות ערב היה אמור לשרת את האינטרסים האסטרטגיים של ישראל, לחזק את עליונותו של צה"ל, ולכרסם בניסיונות לקדם תהליך מדיני שבמרכזו נסיגה ישראלית מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. גולדה ודיין אף ניסו לפתות את מצרים וסוריה להאמין שישראל אינה מוכנה כהלכה למלחמה. בהתאם לכך, הרמטכ"ל דדו שאף לעכב ככל האפשר את גיוס המילואים – שכן גיוס נרחב היה מבהיר לכולם שישראל מודעת היטב לתוכניות הערביות.

הכול היה טוב ויפה עד התחילה המלחמה הצפויה-לכאורה. אז התברר שהצלחות המצרים והסורים כבר בשעות הראשונות של המתקפה עולות בהרבה על כל מה שהעריכו הבכירים הישראלים. צה"ל, הבינו בדיעבד, אכן לא היה ערוך למלחמה.

תיאוריית "הקנונייה הגדולה""

תיאוריה שנייה מציגה קנוניה מרחיקת לכת הרבה יותר. לפיה, שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר ארגן את מלחמת יום הכיפורים כ"מלחמה נשלטת", בתיאום עם ההנהגה הישראלית והערבית גם יחד. מטרתו של קיסינג'ר הייתה להביא בעקבות המלחמה להסכם שלום בין ישראל למצרים בתיווך אמריקני, מה שיצמצם את המעורבות הסובייטית במזרח התיכון (לפי הווריאציה הקיצונית של התיאוריה, הוא עשה זאת בשיתוף פעולה עם ברית המועצות של ברז'נייב וגרומיקו). אלא שהמלחמה יצאה מכלל שליטה, ועלתה בחייהם של אלפי ישראלים.

התיאוריה הזו מובאת בין היתר בספר 'הקשר המרובע' (1978) מאת דורון חכימי, שחתם על הספר בשם הבדוי "חי דורון". בספרו, הכתוב כהיסטוריה של המלחמה אך מבלי לציין מקורות, טוען חכימי שקיסינג'ר יזם פרויקט של "מלחמה מבוימת תחת פיקוח מעצמות-העל" בין ישראל והערבים. לפי התוכנית, ישראל תאפשר לערבים להשיג ניצחון מוגבל, ולאחר שכבודם הוחזר אפשר יהיה להגיע עמם להסכם שלום "לדורי דורות". ישראל, שקיבלה את התוכנית, הניחה לצבאות הערביים להתקדם ולהתחמש היטב בגבולותיה, ונמנעה מלגייס כוחות מילואים שיכלו לבלום את המצרים והסורים. לאחר שהמתקפה הערבית הסבה לצה"ל אבדות מעבר למתוכנן, השיגה ישראל ניצחון צבאי מזהיר שאף הוא לא נכלל בסיכומים המוקדמים. מאידך גיסא, קשה להאמין שלדיין היו עצבים חזקים כל כך, עד שהעז לקחת סיכון שהיה עלול להזיק לישראל בצורה משמעותית, כפי שאכן התברר בדיעבד.

חכימי, מהנדס במקצועו, חתום על שלושה ספרים נוספים, בהם מחקרו 'מיהו מוחמד: נביא או מייסד תנועה לוחמת?' (2010).

אלי :מאיפה יש לך את המידע שהבאת ב"הקשר המרובע "?

חכימי :"במלחמת יום הכיפורים ואחריה שהיתי בסיני כמעט שישה חודשים, והייתה תחושה באוויר שמשהו לא בסדר, התחלתי לחקור, ונדהמתי. הגעתי לאנשים שהיו מעורבים במבצעים מסוימים, אנשי מודיעין שידעו דברים רבים. לצערי, איני יכול למסור את שמותיהם. התברר לי למשל שצה"ל דאג לפני המלחמה להשמיד מיליון מוקשים שהיו אמורים להאט כל חדירה של צבא ערבי. למה?

"גיליתי עוד דברים רבים נוספים והעליתי אותם על הכתב. התברר לי למשל שבכל מוצב היה מכל סולר גדול, שאותו היו אמורים לשפוך לתעלה שמסביב אם המצרים יחצו, אבל ממה שראיתי אף מכל לא היה מלא. כלומר, צה"ל לא טרח לשמור על הכללים שנקבעו. התקן של היחידות היה בין שלושים לארבעים חיילים בכל מוצב ובין ארבעה לשמונה טנקים. בעת פרוץ המלחמה היו שם רק בין ארבעה לשישה חיילים, חלקם לא לוחמים, וטנקים היו רק אחד או שניים, או שלא היו בכלל".

מ'הקשר המרובע' הדפיס חכימי, לדבריו, 5,000 עותקים. "הספר לא אושר בידי המוסד, והם באו אליי, לקחו ממני 4,900 עותקים והשמידו אותם. נשארו רק מאה עותקים. ניסיתי לתרגם לאנגלית, אבל המו"ל באנגלית קיבל איומים מהמוסד ונרתע".

אלי :אתה משוכנע שהתיאוריות שהעלית נכונות?

חכימי :"אני עומד מאחורי כל מילה. יום אחד יגלו שכל מה שכתוב שם נכון, ואין לי מה להוסיף על כך".

יש לציין שפעולתו של המוסד כנגד הספר, אם הייתה כזו, לא הייתה אפקטיבית במיוחד. את 'הקשר המרובע' ניתן כיום למצוא בקלות בכל הספריות הגדולות בארץ, האוניברסיטאיות והכלליות. הוא אף הועלה לאינטרנט והפך זמין לכל גולש, בלי שאיש ינסה לחסום אותו.

ד"ר עמירם אזוב ממכללת אורנים, שכתב עבור מחלקת ההיסטוריה של צה"ל את ההיסטוריה המוסמכת של המלחמה בחזית המצרית, דוחה מכול וכול את טענותיו של חכימי.

אזוב :" אין שום  הוכחות לסיפור פינוים של המוקשים בימים שלפני המלחמה. מקור הידיעה הוא מפוקפק מאין כמוהו. זהו חייל הלום קרב. אני יכול לומר לך שבדקתי את זה עם חיילים שהיו בשטח, חקרתי אותם בנושא, ואין שום עדות לכך שמשהו מעין זה התרחש. אני רוצה להוסיף שהייתי לפני כמה חודשים במפגש שקיים ההיסטוריון אורי מילשטיין (גם הוא מתומכי תיאוריית הקונספירציה – א"א), וכל הטענות שהובאו שם אפשר לסתור בקלות אחת לאחת. יש קונספירציות בעולם, נכון, אבל לא הייתה שום קנוניה כזאת לגבי מלחמת יום הכיפורים".

למרות הקביעה הנחרצת הזו, בחלוף השנים צברה תיאוריית הקונספירציה של חכימי יותר ויותר תומכים, והללו הצביעו על אלמנטים מוזרים נוספים בהתנהלות הישראלית. כך למשל ב-1981 יצא לאור 'תיק נמסיס – רומאן על מלחמת יום הכיפורים', ספרו של מרדכי ( נטקה ) סקר, שהוצג  על העטיפה כקצין בכיר בחיל המודיעין. במסגרת ספרותית של רומאן מתח העלה סקר שורה של שאלות: הייתכן שהמלחמה הייתה פרי יוזמה של הדרג הבכיר ביותר בממשל האמריקני? הייתכן שנשיא מצרים היה סוכן צמרת של המודיעין האמריקני? וכיצד השפיעה ארה"ב על ההכנות הישראליות לקראת המלחמה?

'תיק נמסיס' לא זכה לתשומת לב ונעלם מהמדפים, אך הוא ו'הקשר המרובע' היו רק סנוניות ראשונות לגרסאות שהלכו והקצינו, וכיום ניתן למצוא אותן בשפע בפורומים שונים באינטרנט. כזו היא למשל טענתו של בנצי צפוני, חוקר עצמאי המתחקה אחר הקונספירציה של יום הכיפורים, ומשוכנע כי ארה"ב נתנה לישראל נשק רק בגלל שחיל האוויר החל לחמש את מטוסיו בפצצות גרעיניות. לדבריו, הוא יודע זאת משני נהגי סמיטריילרים שהובילו בעצמם את הנשק הגרעיני.

וריאציה אחרת של תיאוריית הקשר הוצגה בספר 'מי רצח את ג'ו אלון', מאת פרד ברטון וג'ו ברונינג, ובתוכנית טלוויזיה שהתבססה עליו. אלון, הנספח הצבאי של ישראל בארה"ב, נרצח ב-1 ביולי 1973, ורוצחיו לא נתפסו עד היום. בנותיו הקדישו את חייהן לחקור את הרצח המסתורי, שלרוב הדעות יוחס למחבלים ערביים, ובמהלך השנים למדו שיש בידי שירותי הביטחון מידע בנושא שהם מסרבים לחשוף.

לפי מחברי הספר, ג'ו אלון חוסל אחרי שחשף קשר שרקמו ישראל ומצרים. אשתו דבורה טענה שבעלה גילה כי האמריקנים מעוניינים לאפשר פלישה ערבית לישראל כדי לבדוק איך הציוד הצבאי שלהם מתמודד עם זה הרוסי. כמו בספרו של חכימי, גם כאן נטען כי קיסינג'ר, סאדאת וגולדה חתרו כולם יחד למלחמה קטנה, שתחזיר למצרים את כבודה האבוד ותאפשר לה לשבת לשולחן המשא ומתן.

קנוניית המרגל המצרי

תיאוריה מסוג שונה טוענת שישראל לא ידעה מראש על מתקפת הפתע, משום שנפלה בפח – פח שאותו טמנה בעצמה, בדמות סוכן בצמרת המצרית שבדיעבד התגלה כסוכן כפול. האב המייסד של תיאוריה זאת הוא האיש שנחשב לאחד האחראים העיקריים לכישלון של 73', ראש אמ"ן (אגף מודיעין) דאז אלי זעירא. לצדו עומדים כמה עיתונאים בכירים, כמו רונן ברגמן, שמאמצים את גרסתו.

לדעת זעירא, מקור הכשל במלחמת יום הכיפורים לא היה בו ובארגונו, אלא במוסד, שהוטעה בידי אותו סוכן. ראש המוסד לשעבר צבי זמיר טען כי זעירא אף חשף ברבים את זהותו של האיש: אשרף מרואן, חתנו של נאצר ועוזרו הקרוב של סאדאת. זעירא הגיש כנגד זמיר תביעת דיבה, אך בסופו של הליך בוררות שהתקיים ביניהם קיבל השופט בדימוס תיאודור אור את טענותיו של ראש המוסד. שלושה שבועות לאחר הפסיקה מצא מרואן את מותו באופן מסתורי כשנפל ממרפסת דירתו בלונדון. החשד נפל על שירותי הביון המצריים – שאולי האמינו גם הם במשך יותר משלושה עשורים שמרואן היה סוכן כפול – אך לא ניתן היה להוכיח זאת.

שיחה עם היסטוריון

פרופ' אורי בר-יוסף, מומחה לחקר מלחמת יום הכיפורים, ידוע בהתנגדותו המוחלטת לכל תיאוריות הקנוניה שצמחו סביבה. בימים אלו יוצאת לאור מהדורה חדשה ומורחבת של ספרו 'הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה'.

ספר אחר שלו, 'המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור' (2011) חוקר בצורה יסודית את פרשת המרגל המצרי.

על הטענה שלפיה אפשרה ישראל למצרים לרשום הישגים מסוימים בשדה הקרב שישיבו להם את גאוותם, אומר בר-יוסף: "התיאוריה הזו כל כך מופרכת, שאני לא יודע מאיפה להתחיל להתייחס אליה. הנקודה הראשונה היא שברור לגמרי שיש הסבר חלופי למה שאירע. היה כשל מודיעיני שכל הפרטים עליו ידועים, הוא ממוסמך היטב בדו"חות המפורטים של ועדת אגרנט ובעדויות שהשתחררו ממנה, והרבה מאוד אנשים שהיו מעורבים בו מעידים עליו. כלומר, יש מציאות מאוד ברורה, וכדי להפריך אותה צריך להוכיח שמאות קצינים באמ"ן ואנשי מוסד משקרים.

"לפני שנתיים יצא ספרו של ראש המוסד ב-1973, צבי זמיר, שמתאר מה קרה. לפני כן יצא גם ספר של מי שהיה ראש חטיבת המחקר של אמ"ן, תא"ל אריה שלו, ויצאו גם ספריהם של אנשי המודיעין יואל בן-פורת ואבי יערי ואחרים, וגם הזיכרונות של דיין וגולדה והביוגרפיה של דדו. אז מה, כולם משקרים? הם כולם לא יודעים? ומצד שני, פרט לכמה עדויות שבורות, אקראיות ואולי קצת הזויות, אין שום דבר שתומך, אפילו באופן נסיבתי, בתיאוריית הקונספירציה".

אלי : טוענים שמוקשים נשלפו מהאדמה, שמכלי הסולר להצתת התעלה רוקנו, שבמוצבים לא היה מספר החיילים התקני.

בר יוסף :"בנושא המוקשים שצה"ל הוציא כביכול לפני המלחמה – פרט לעדות של אדם אחד אין לכך כל עדות תומכת, וכל מי שמכיר את הסיפור אומר שלא היו דברים מעולם. עניין הסולר הוא פרויקט שנקרא 'אור יקרות'. בדקו את האפשרות של הצתת התעלה, הגיעו למסקנה שזה לא מעשי, עשו הדגמה למצרים כדי לשכנע אותם שלא כדאי להם לחצות את התעלה, ובזה העניין נגמר. במקום אחד או שניים נותרו מתקנים, וחיילים שנשלחו להכין אותם לפעולה נכשלו בכך. חלק מאותם חיילים, למיטב זיכרוני, נפלו בשבי

"לגבי סדר הכוחות הנמוך – ברור שהמעוזים לא היו מוכנים למלחמה, אבל לא בגלל שהרמטכ"ל או גולדה חשבו שלא נורא להפקיר 400-500 חיילים למותם, אלא מכיוון שעד הרגע האחרון אמ"ן העריך שלא תפרוץ מלחמה, ומקבלי ההחלטות קיבלו הערכה זו. נכון שהיה מטען אדיר של ידיעות על כך שהמצרים מתגברים את הקו, אבל זה לא שכנע את אמ"ן לשנות את הערכתו הבסיסית. למה עשו זאת? תקרא את ההסברים בפרוטוקולים ובעדויות של ועדת אגרנט. מה שבטוח זה שקונספירציה לא הייתה שם. כל אחת מהעדויות מעין אלה כבר הופרכה, או לפחות ניתן לה הסבר הגיוני. מישהו באמת מאמין שדיין או גולדה היו מוכנים להקריב חיי מאות חיילי צה"ל סתם כך, כדי שהמצרים יהיו מוכנים להיכנס למשא ומתן? ומדוע שיעשו זאת? הרי המצרים, כך אנו יודעים היטב היום, ניסו לקדם תהליך מדיני, ומי שסירב היו גולדה מאיר ויועציה. אז איפה ההיגיון כאן? בקיצור, שום דבר בתיאוריה הקונספירטיבית הזו לא מחזיק מים. קשקוש".

אלי :ומה בקשר לאשרף מרואן? האם ייתכן שהוא היה מרגל מצרי, שהפיל את שירותי הביון של ישראל?

בר יוסף :"מרואן לא היה סוכן כפול, והדבר הוכח כבר בהרבה צורות שונות, אבל מי שמאמין בתיאוריות קשר יאמין גם לסיפורים האלה. לגופו של עניין, אם אמ"ן היה מתייחס בצורה נכונה להתרעות שמרואן ומקורות מוסד אחרים העבירו, סביר להניח שלא היינו מופתעים כלל, והמלחמה הייתה מסתיימת בתוך ימים ספורים בניצחון ישראלי גדול. על פי תוכניות המלחמה הישראליות, האוגדה הסדירה הייתה צריכה להתפרס בדרום במלוא כוחה, ומאחוריה שתי אוגדות מילואים. די היה בארטילריה של כוח זה כדי להטביע חלק ניכר מהסירות של כוח הצליחה המצרי עוד לפני שגשר אחד היה מונח על התעלה. ואם כוחות בודדים היו עוברים בכל זאת, הטנקים היו יכולים לטפל בהם. אבל מכיוון שלא הייתה התרעה, תנאי הפתיחה של המצרים היו הטובים ביותר שעליהם יכלו לחלום. הנבחרת הישראלית פשוט לא הייתה על המגרש כאשר נשמעה שריקת הפתיחה, ועל כן התוצאה הייתה ניצחון מצרי גדול בשלב הראשון של המלחמה. נדרש מאמץ אדיר ושולם מחיר כבד כדי להביא אחר כך את התפנית בחזית זו.

"בגזרת רמת הגולן, להתרעה של מרואן שניתנה כ-14 שעות לפני תחילת המלחמה, היה משקל מכריע. היא הביאה לכך שגיוס המילואים החל ביום כיפור בעשר בבוקר ולא בשתיים בצהריים, עם פתיחת המלחמה. כתוצאה מכך כוחות המילואים של צה"ל, בעיקר חלקים מחטיבה 679 של אורי אור, הצליחו להגיע ברגע האחרון לאזור צומת נפח שבמרכז רמת הגולן ולמנוע את כיבוש מחנה נפח על ידי הסורים. אם היו מגויסים ארבע שעות מאוחר יותר, הם לא היו יכולים אפילו לעלות לרמה, מכיוון ששתי חטיבות טנקים סוריות היו כבר ערוכות באזור נפח ופוגעות בכל טנק ישראלי שהיה מנסה לעלות מגשר בנות-יעקב. התוצאה של מצב כזה הייתה ככל הנראה נפילת כל רמת הגולן לידי הסורים ביום השני של המלחמה, או ביום שלמחרת".

אלי :כלומר, ההתרעה של מרואן הצילה את רמת הגולן?

בר יוסף :"כן. אבל זה לא היה יכול להספיק. מה שהציל את הרמה הייתה גם ובעיקר לחימת הגבורה, בעיקר של הטנקיסטים מהחטיבות הסדירות 188 ו-7, ושל חטיבות המילואים. זו הייתה לחימה הרואית ומקצועית, שבגללה הסורים השאירו ברמת הגולן קרוב לאלף טנקים פגועים".

כבוד אחרון לבוגד

אלי זעירא אבי תיאוריית הקנונייה שלפיה אשרף מארואן היה סוכן כפול שהוליך שולל את ישראל.

אמנם היו פרטים שמרואן לא מסר, כמו שעת השי"ן המדויקת שנקבעה למתקפה, אך לפי בר-יוסף, הפרטים הללו נקבעו ברגע האחרון ממש, והסוכן המצרי קיבל אותם באיחור.

אורי בר יוסף :מי שסבור שמרואן היה סוכן כפול,צריך למצוא תשובות לשתי שאלות פשוטות. "הראשונה – מדוע כל האינפורמציה שמסר במשך השנים לפני המלחמה, וגם בשנים הרבות של פעילותו אחריה, התבררה כאמת לאמתה? מדובר באינפורמציה חשובה ורגישה ביותר, כולל תוכניות המלחמה המצריות המפורטות שהוסתרו גם מהסורים, מהלך האימונים של הצבא המצרי, תהליך ההצטיידות שלו, הוויכוחים הפנימיים, הדיאלוג עם הסובייטים ועוד. ושאלה שנייה – מדוע מרואן הזהיר את מפעילו מפני מלחמה, קרוב ל-48 שעות לפני שפרצה? מדוע מסר בהתרגשות לצבי זמיר בפגישתם ב-5 באוקטובר שהמלחמה תפרוץ למחרת? הרי כסוכן כפול, הוא היה צריך להרגיע את חששות הישראלים, ולא לעורר אותם."כל עוד אין תשובות רציניות לשאלות אלה, תיאוריית הקונספירציה בנושא היא משאלת לב, ספקולציה שאינה מתבססת על שום נתון בשטח, ועומדת בסתירה גמורה לכל מה שאנחנו יודעים על פעילות מרואן ועל ההכנות המצריות למלחמה. אני מציע לכל מי שמאמין בהבלים האלה לקרוא פעם נוספת את הספרים על הפרשה ועל כישלון המודיעין במלחמה, כדי להבין שלא הייתה הונאה מצרית ממשית. מקור הטעות הקטסטרופלית הוא בדבקות של כמה מבכירי אמ"ן בקונספציה, כפי שהסיקה ועדת אגרנט כשבדקה את העניין אחרי המלחמה. אלי זעירא יצר לימים את תיאוריית הקונספירציה הזאת, אולי כדי לנקות את עצמו מכל אשמה".

אלי:כיצד מתייחסים היום במצרים לשם אשרף מרואן?

"המצרים מאוד זהירים בכל מה שקשור אליו. צריך לזכור: הוא היה נשוי לבתו של נאצר, היה יועצו הקרוב וידידו של סאדאת, הוא ובנו האחד עשו עסקים עם בנו של חוסני מובארכ, ובנו השני היה נשוי לבתו של עמרו מוסה, מזכיר הליגה הערבית ושר החוץ המצרי לשעבר. במילים אחרות, מרואן היה עצם מעצמות האליטה המצרית, ולכן היה לה קשה מאוד להודות שמדובר בבוגד הגדול ביותר בתולדות מצרים המודרנית. הפתרון שהמצרים מצאו לכך היה לחסל את מרואן בלונדון ואחר כך לתת לו כבוד גיבורים, כולל דברי הספד של הנשיא מובארכ שהגדיר אותו כפטריוט אמיתי. הם ניסו להאדיר אותו כמי שהונה את ישראל ערב המלחמה".

אתה משוכנע שהמצרים הם אלה שחיסלו אותו לבסוף?

"אלא מי? בני המשפחה טענו שהמוסד חיסל אותו, אבל למוסד לא היה שום אינטרס להיפטר ממי שהיה מקור מידע טוב כל כך. להפך, אנשי המוסד דאבו על מותו, וצבי זמיר האשים את עצמו שלא הצליח להגן על מרואן. כל דפוס הפעולה של התאבדות-כביכול מתאים לכמה חיסולים של אישים שונים בלונדון שהממשל המצרי רצה להיפטר מהם. השאלה היא באמת למה זה לקח להם כל כך הרבה שנים. אולי לא היו להם ראיות חותכות בעניין, עד שהפרסום שזעירא הביא על כל הפרשה ממש כפה זאת עליהם".

בר-יוסף מטיל על זעירא את מלוא האחריות לכשל המודיעיני.

"בדיווחים שזעירא העביר לגולדה ולדיין לפני המלחמה, הוא גרם להם לחכות עם מהלכי ההתכוננות, כולל גיוס מילואים, עד שהיה מאוחר מדי. אנחנו יודעים איזה מחיר שולם על כך. פעילות חסרת אחריות מתוך אמונה עיוורת שהוא יודע ואחרים טועים, ואחר כך הכחשת אחריותו לפעולות האלה, היא כנראה דפוס אצלו. כך גם בנושא של מרואן. אני אפילו לא יודע להגיד לך אם זעירא בעצמו מאמין בהבלים האלו שהוא טוען. ומי יהיה מוכן עכשיו לרגל עבור ישראל, אחרי שהוא חשף את מרואן? נכון הוא שתיאוריית הסוכן הכפול הצליחה לקבל הדים תקשורתיים רבים ולערער את האמון במסקנות ועדת אגרנט, שהטילה את האחריות לכשל המודיעיני ישירות על כתפי זעירא וחבריו מעריכי המודיעין. זה בהחלט הישג תקשורתי.

אורי בר יוסף מסכם :

"כל ההסברים שמשתמשים בתיאוריות קונספירציה הם כל כך נלוזים, שעצם הדיון בהם בפירוט וברצינות נותן להם כבוד שאינם ראויים לו", "אם לחזור לטענה על קנוניה בין גולדה למצרים – מדוע ששני הצדדים ישתפו פעולה בביצוע מהלך ששניהם אינם מעוניינים בו? זו שאלה שגם למציגי התיאוריות אין תשובה עליה. מעבר לכך, ההצגה של האפשרות הזאת אפילו באופן היפותטי מטילה דופי מוסרי כבד במנהיגים כמו גולדה ודיין, כאילו היו מוכנים לשלם בחיי מאות חיילי צה"ל עבור מהלכים שמהותם אינה ברורה כלל. לא צריך להיות מעריץ של השניים כדי להבין עד כמה הטענות האלו חסרות שחר. התיעוד המוסמך של מלחמת יום הכיפורים נכון להיום, אוגוסט 2013, מראה בבירור שההתקפה הערבית אכן הפתיעה את מקבלי ההחלטות של ישראל".

 

‫פסטיבל "בכיוון הרוח ":הביקורת המלאה‬

$
0
0

פסטיבל מלאת שנתיים לאתר "בכיוון הרוח"

גג בניין אלהמברה, שדרות ירושלים , יפו

22.8.2013

 

אתר הספרות "בכיוון הרוח" הוא מפעל רוחני רב-מימדי של גיבור תרבות אחד – ראובן שבת. יום ביומו ראובן מפרסם באתר הרשת שירים של מגוון רחב של משוררים ובכך נותן להם חשיפה נכספת. עכשיו מלאו שנתיים לקיומו של האתר. איך לציין זאת? איך לחגוג? הרי כל יום של "בכיוון הרוח" הוא חגיגת שירה והגות שמתפשטת ברחבי הרשת ומגיעה אל המנוים והחברים. האם לעשות מפגש-ממש בין המשוררים שמאכלסים בצורה נוחה ונכונה את המרחב הוירטואלי?

פסטיבל "בכיוון הרוח" מתקיים על גג הבניין אלהמברה המחודש בשדרות ירושלים ביפו , מקום משכנו של המרכז לסיינטולוגיה, שציין שנה מאז פתיחתו. 

ראובן שבת מדבר בהתלהבות ואמונה על חזון האתר שלו: להגיש את השירה  ללבבותיהם ולמוחם של אנשים רבים ככל שניתן, מקטן עד גדול, מפשוט העם עד לאינטלקטואל וזאת בזכות האמת והיופי שבה. ועוד בשורה בפיו של ראובן שבת: הרעיון לעניין גופים מסחריים במתן חסות ומימון לאירועי ספרות. ואומנם הפסטיבל מתקיים בחסות יקב "מונד" ממושב משמרות- כשבקבוקי היין מתוצרתו ניצבים על שולחנות הכיבוד לצד כריכי בריאות ומגוון ירקות. וגם חברת HP ישראל נתנה את חסותה לפסטיבל בצורת תמיכה בהפקת ספר הפסטיבל שיתעד את האירוע ויכלול את השירים שנקראו בו.

דובר המרכז לסיינטולוגיה, ספי פישלר, סקר את ההיסטוריה של בניין אלהמברה, החל משנת 1937 עד לסיום שיפוצו באוגוסט 2012 ופתיחת המרכז לסיינטולוגיה.

כחלק מדברי הברכה שלו, ספי פישלר הקריא ציטוט של ל. רון הבארד, מייסד הסיינטולוגיה, על אמנים:

"מאחר שהאמן עוסק בממשויות עתידיות, הוא תמיד מחפש אחר שיפורים או שינויים במציאות הקיימת. דבר זה הופך את האמן, באופן בלתי נמנע וללא יוצא מן הכלל, למורד נגד הסטטוס קוו. על-ידי יצירת ממשויות חדשות לעתיד, האמן מבצע מהפכה שקטה מדי יום ביומו."

 אחרי שני הדוברים המברכים האלה עברנו לחלקו המרכזי של האירוע: קריאת השירים ע"י כ-20 המשוררים מתוך 100 המשתתפים באתר וזאת בהנחיתן של השתיים :  המשוררת והסופרת טל איפרגן שנבחרה לאחרונה לתפקיד יושבת ראש של סניף חיפה והצפון של אגודת הסופרים והשחקנית רונה נבון.למה שתי מנחות? הרי יתכן חוסר תיאום ביניהן ואומנם כך קורה. המנחה ניגשת אל המקרופון, מזמינה את המשורר הבא וקוראת את דברי ההצגה שלו מתוך הדפים שבידיה אך לא תמיד ישנו הדף הנכון – האם הוא נמצא אצל רעותה?

סדר הקריאה של המשוררים לא פורסם מראש והדבר גורם להרגשה לא נוחה של אי-ודאות בקרב הקוראים: מתי תורי? אחרי מי?

ירח מלא של אמצע אלול במרחק של חצי חודש משנת תשע"ד עלה לאיטו עם התקדמות האירוע – יפה לעיניים אך אינו מאיר דיו. גם לא הואילו הפנסים העגולים הצהובים – אחיו הקטנים. היה חשוך. המשוררים התקשו לקרוא את שיריהם בגופן ספר רגיל – שאינו  אותיות קידוש לבנה. בני המזל הפעילו את אפליקצית הפנס במכשיר האיפון – ומה עם אלה שאין להם?

בין קריאות השירים הופיעו 3 מוסיקאים : יוני גבריאל ואבי כהן על הגיטרה ואסנת יששכרוב על הקלידים. למה צריכים מוסיקאים באירועי שירה? האם מישהו חשב אי-פעם להזמין משורר למופע רוק? המוסיקאים השמיעו, בין שאר הקטעים, את ההלחנה שלהם ל-2 שירים של ראובן שבת מספרו האחרון "נופי אדם" ושירו של יאיר בן חור מספר שיריו "תחילת הזריעה". במה הלחנים החובבניים והלא קליטים האלה תורמים להבנת השיר הכתוב?

קראו שירים: גל קוסטוריצה, יואב איתמר, דבי סער, לאה הרפז, ארז מירנץ , אנה בניאל, נופר דוכבני ,שושנה ויג, אביחי קמחי, אלי אביר,בלפור חקק, דנה שוכמכר,  חגית בת-אליעזר, קרן דור, מיכל פירני ועוד. האירוע היה ארוך. בתחילתו נכחו כ-50 אנשי ספרות פזורים בדלילות על הגג הנרחב, אך עם הזמן התמעטו האורחים.

 ראובן שבת היקר, האתר שלך נהדר! שיהיה לך העניין והמרץ להמשיך ולהתמיד בו ואנחנו- המשוררים – נציף אותך בשירינו, כדי שיהיה לך ממה לבחור. אך מצד שני – תניח לאירועים הפומביים האלה: ההכנות מתישות, ההצלחה תלויה בגורמים רבים לא מתואמים, ולכן התוצאות די חלשות. תודה לך על הרעיון של פניה לגורמים מסחריים לצורך קבלת תמיכה. זאת עצה טובה עבור אלה שחייבים לארגן אירועי ספרות ואתה – תמשיך לנצל את יתרונות הרשת הברוכים.                                                                             

ראו עוד

"בכיוון הרוח "

‫רשימת הנבחרים בתרבות הישראלית של שנת תשע"ג‬

$
0
0

רשימת נבחרי השנה שלי בספרות בטלוויזיה ובקולנוע שאת כולם הייתי מכניס להיכל התהילה של התרבות הישראלית בעשור האחרון.

בנו המוזח של דוד אבידן

הספר הנבחר בשירה ספרו של ערן הדס "מקש הרווח " הוא הספר החשוב ביותר של השנה ,הדס מתגלה בו כבנו המוטאנט של דוד אבידן וממשיך את מסורת התצפיות לעתיד של האב לכיוונים בלתי צפויים לחלוטין.

הצופה לבית ישראל ולעולם כולו

צל עולם / ניר ברעם

הספר הנבחר בפרוזה ספרו של ניר ברעם "צל עולם " שבו ניר ברעם מעז לראשונה מזה עשרות שנים לשנות את תפקיד הסופר בספרות הישראלית ולראות את עצמו לא בנציג  מסכן ומייבב של עצמו  והנסיבות בלבד , קורבן אומלל  של מעשי אונס של הדוד בקיבוץ  ושל גזענות באופן כללי , או משהו מעין זה כפי  שהיה מקובל  אצל הסופרים והסופרות בעשורים האחרונים. ברעם מעדיף לחזור לתפקיד המקורי של הסופר  העברי  כ"צופה לבית ישראל ולעולם כולו" המציג תמונה של מצב העולם בעשור השני של המאה ה21 ואפילו מציע הצעות איך ניתן לשנות.ניר ברעם רואה את עצמו ואת קוראיו כמי שיכולים לשנות.

החרדים כתרבות ישראלית חלופית

סדרת הטלוויזיה הטובה של השנה :"שטיסל " שמציגה לראשונה תמונה של מציאות חלופית  זאת של החברה החרדית בירושלים כחברה פעילה ואקטיבית שיש בה גם אורות וגם צללים,תיאור שלשם שינוי אינו שחור לבן של החרדים ומציג אותם   כחלופה שאינה נופלת בשום דבר לטוב ולרע מהחברה החילונית התל אביבית .

חיים נחמן ביאליק בעולם מקביל

הסרט הטוב של השנה "אני ביאליק " של אביב טלמור.סרט מוקומנטרי הטוב ביותר עד כה בעברית ואחד הגדולים בז'אנר הזה בכלל  שמציג מציאות חלופית לצערנו של המשורר הלאומי ח.נ.ביאליק כמי שניהל רומן עם אמנית רוסיה והוליד ממנה בן.

אמנות וודו כנגד רודנות

התערוכה האמנותית המרשימה של השנה :התערוכה של האמן  רועי רוזן "הלילה של ולאדימיר " סדרה של ציורים שהילדותי משתלב בהם עם המצמרר בתיאור ערב נורא במיוחד שאותו עוברים שליט רוסיה ולאדימיר פוטין ופילגשו.

תערוכה ראשונה מסוגה בישראל של "אמנות וודו "המכוונת כנגד רודן .

אני צופה קדימה לשנת תשע"ד .מה היא צופנת בחובה?

‫גם לא בעוד אלף שנים -מתי שמואלוף על גלית סליקטר‬

$
0
0

גלית סליקטר חיברה בעבר סיפור קומיקס שאותו אייר אחיה הקומיקסאי גלעד סליקטר  הגרפי משק 54 (האוזן השלישית 2009 ), תורגם לאנגלית, צרפתית, ספרדית ואיטלקית, והיה מועמד לפרס הרומן הגרפי הטוב ביותר בצרפת.לאחרונה היא פירסמה ספר שירה ראשון.והנה ביקורתו של מתי שמואלוף עליו.

 גם לא בעוד אלף שנה

מאת מתי שמואלוף

גלית סליקטר, בעוד אלף ימים, הוצאת הליקון, מודן הוצאה לאור, ובסיוע קרן יצחק לייב ורחל גולדברג – קרן קימת לישראל, 2012, 72 עמודים.

בעוֹד אֶלֶף יָמִים יֻטְבְּעוּ עַל פָּנַי אַרְבָּעִים שָׁנָה כְּמַסֵּכַת מָוֶת". גלית סליקטר 
 

"בעוד אלף ימים" של גלית סליקטר, ספר שירה (ספק ספר פרוזה) הוא דוגמא להשפעה השלילית של עולם האינטרנט על הכתיבה הפואטית. קודם כל הפונט שמזכיר את התנ"ך מתיימר לשדר עתיקות, שהטקסט לא מכיל. לספר העכשווי אין באמת הקשרים הלכתיים, אבל הוא כמו ספרים אחרים רוצה לשדר לנו סוג של פרימורדיאליות או במילים פשוטות יותר קדמוניות.

דווקא בהתחלת הספר יש איזו הבטחה למשל בשיר על מעשה יומיומי של שיחה עם מוקדנית בחברת הגז:

"בעולם יש מקום רק ליתומה אחת ולכן עלי / להדחק בין רבים ורהוטים ממני. כדי להזמין / מכל גז עלי לצלצל לפזגז ולהמתין עשר / דקות על הקו. בינתים אני ממשיכה לכתוב / בשקט הנחוץ עד שהמרכזנית עונה ומבקשת: / הגבירי את קולך:" (עמוד 8).

הגברת הקול כמעשה בנאלי, הופכת בשירה לסוג דרישה פמיניסטית.

אך לספר אין מבנה עלילתי מובהק, אלא זרם תודעה שעולה ויורד ונראה כמו סקיצות של יומן שנלקחו באקראי. מעין בולמיה של הנפש על פעולותיה, שלא תמיד הופכות באלכימיה לאמנות. סוג של כתיבה בוסרית שלא יודעת עדיין מה המטרה שאליה היא מכוונת, אך היא זורקת חצים לכל עבר.

 זוהי כתיבה אקלקטית, חסרת מיקוד,ובנאלית פשטנית  שמתהדרת ברוח הדברים של ניטשה שטען שבעתיד יבינו את מה שכתב.אך ספק רב עם גם בעתיד הרחוק תובן שירתה של גלית סליקטר.

וראו גם :

"בעוד אלף ימים "באתר סיפור פשוט

גלית סליקטר באתר של נילי דגן

ארז שוויצר על גלית סליקטר

ענת לוין על בעוד אלף ימים  

 עינת יקיר מראיינת את גלית סליקטר

Viewing all 3278 articles
Browse latest View live