אורן עילם מספר על עצמו :"שירים, איש" הוא מבחינתי ספר שמגדיר אותי באופן ראשוני הן כאדם והן כמשורר, והוא מגדיר את האמירה האמנותית שלי. זה ספר ששואב מתקופת חיים משמעותית של 42 שנה (בעיקר 40 שנה כי יש רק שיר אחד בספר משנים שאחרי 2011), כך שגם אם יהיו שינויים דרסטיים בהגדרה שלי בהמשך, הספר הזה תמיד יישאר משמעותי מבחינתי. אין מדובר בשיריי בוסר של משורר צעיר. אני התחלתי לכתוב בגיל 24, כלומר בשנת 1995. השיר המוקדם ביותר ב"שירים, איש" הוא מ-1997 ויש רק אחד כזה. אחריו השירים בספר הם החל משנת 2001, כלומר שירים שכתבתי לאחר 6 שנים של כתיבה והחל מגיל 30, גיל לא צעיר בכלל. כך שכל הספר "שירים, איש" מתייחס לתקופה בוגרת של הכתיבה שלי. כל שיר ב"שירים, איש" הוא בפני עצמו ולא זקוק לשירים נוספים, אבל כדי להבין את הספר צריך לבצע אינטגרציה מעבר לכל השירים שנכללים בו, על הקורא להצליח לחבר את כל הקצוות ולבנות מתוך כלל השירים את האיש. זו יכולה להיות משימה די מורכבת, אבל גם מעשירה.

הולדן קולפילד מטאפיזי

יובל גלעד

על "שירים -איש" מאת אורן עילם ספר אלקטרוני

אורן עילם הוא משורר לא מוכר אבל מוכשר, כך גיליתי בקובץ השירים שנשלח לי כקובץ מחשב, מאחר ולא יצא כעותק מודפס בינתיים, וחבל. מבדיקה ברשת העליתי שמדובר באינטלקט מזהיר ככל הנראה, דוקטור לפסיכולוגיה, אבל מהשירים עולה תמונה של אאוטסיידר המנסה למצוא את מקומו בעולם, חושב על העולם, מנגנוניו, הטוב והרוע, באופן קיומי מעניין למדי ואף מרגש לפרקים.

הכנות הבלתי אמצעית של שירתו, יחד עם מטאפורות מעניינות לעיתים, מעלות הרהור על כך שאולי כיום הממסד הספרותי, כתבי העת לשירה והפרסים למיניהם כבר אינם בית גידול למשוררים טובים, כי הנוסח השגור בהם הפך כל כך מלאכותי, מיופייף וזהיר. שירתו של עילם מזכירה לי במשהו את הכנות והמטאפיזיות של שגיא אלנקווה.

חסרונו של הקובץ הינו בחוסר העיבוד, בשורות קלישאתיות רבות לצד השורות המעניינות, והסיבה היא, להערכתי, שהמשורר פשוט לא קורא מספיק שירה, וכך לא יכול לשכלל את כישרונו. ומצד שני – חוסר העיבוד גם מאפשר חוסר אמצעיות וישירות בוטה ונוגעת ללב, לעיתים.

לא הכול נועד להיות מוצלח/ דבר אינו מובטח/ הטבע נותן סיכוי/ אך הוא מלא סכנה. / גרם מדרגות ארוך/ לא תדע מה בסופו./ על הארץ עלים/ ספסל עולם פראי/ ולב לבני אדם/ שלא פעם הוא אכזר. / אתה ישות קטנה/ בעולם גדול/ אלוהים מסתכל/ מלמעלה ומבפנים/ אתה חשוב לו/ כמו כל דבר/ כי הכול אחד. / במערבולת היקום/ יש לך נחלה/ וחלק ורצון./ ומי אתה ומה אתה/ לא תדע/ כי כישלון ידעת והוא סחפך/ אל נבכי שאלה/ שתשובתה עלומה.

"טבע העולם" הוא שם השיר, והוא מוצלח מאוד לדעתי, כי על אף חריזה חורקת משהו כמו "מובטח מוצלח" הרי "הטבע נותן סיכוי/ אך הוא מלא סכנה" הן שורות מעניינות, אמיתיות, בשיר הגותי פילוסופי עם כמה מטאפורות מעניינות – גרם מדרגות ארוך ו"ספסל עולם פראי" – צירוף משובח ביותר. לקראת סיומו השיר נחלש, "ומי אתה ומה אתה לא תדע" אמנם מעורר הזדהות אבל לא עובר טרנספורמציה שירית ונשאר קלישאי, והקלישאות הן הסכנות הגדולות של המשורר הלא מיומן.

אבל הנה עוד שיר מטאפיזי מרגש:

עולמות שבירים רבים/ יש בעולם/ כי העולם כולו שביר/ ועולמות שבתוכו/ שבירים ממנו. / יבשות, מדינות/ עמים, תתי עמים,/ זהויות, אנשים/ כולם שבירים. / ועולמך/ אף הוא  עולם/ שביר יותר מהם/ שביר כמותם. / ונגד כל השבירויות/ דאגתך/ שאין לה גבול/ מדביקה שברי עולם/ בדמיונך/ נגד כל השבירויות, דאגתך/ שאין לה סוף

מעולה. רמת ההפשטה הגבוהה "עולמות שבירים רבים", "כי העולם כולו שביר", "עולמך" "דאגתך שאין לה סוף" נארגת על ידי המילה שביר, הנותנת ייחוד לכל הצירופים הכלליים. "דאגתך/ מדביקה שברי עולם" הינו צירוף יפה ונוגע ללב, תיאור של מצוקה קיומית. אין זו המצוקה היבבנית המצויה בלא מעט משירי זמננו, אלא מצוקה קיומית, אוניברסלית, ובכל היא מתרוממת מעל האני המיוסר, והופכת ליופי. כך גם בשיר הבא:

ברצפת העולם אתה הולך/ אתה כורע ברך/ עייף מן המסע. / והרצפה של העולם היא אפורה/ והיא קשה' ובלתי מעודנת.

המשך השיר הופך קלישאי, אחרי המטאפורה המעניינת:

לאן אתה הולך?/ האם יש בך כוח?/ מהם הכוחות המתנגדים לך?/ האם הם בעולם או בך?/ העולם כבר לא עגול/ ואתה מחפש נתיב/ כל כך הרבה ימים הלכת ללא כיוון… / אתה מגיע למקום ראוי וטוב/ רק בעבודה קשה..

מתהייה מטאפיזית השיר עובר לקלישאות עידן חדש, וחבל. במערכת ספרותית הגונה קולו של עילם היה נשמע, היה מקבל עורך טוב (אני הייתי שמח לערוך..) והיה נוצר ספר שירה מהודק ויפה, ולא רק ספר בגרסת PDF המכיל הרבה יופי לצד הרבה קלישאות, כמו המשך השיר:

מה חשוב לך בחיים? / מה עומד בדרכך?/ מה חוסם אותך?/ בחיים יש עליות ומורדות/ ולפעמים כל המטרות שלך/ נבלעות בתוך ריק/ ואתה נשאר תוהה ומבולבל/ לא בטוח מהו הצעד הבא

זיפת. וקשה להאמין שמדובר באותו משורר שיופיו הדהד רק כמה שורות קודם. כל משורר וכל משוררת טובים וטובות מכבירים שורות רעות לפנקסיהם או למסכי מחשביהם, רק שצריך לדעת לנקש. זהו שיר ארוך, והכנות שלו בכל זאת נוגעת ללב: השקר הוא רשע והאמת היא צדק/ הכול פה שקר מסביב/ והשקר נכרך סביב צווארך כמו חבל – מעין שירת הולדן קולפילד החושף את עירום המלך, אבל כאמור, הקלישאות.

והנה שוב יופי של תהייה מטאפיזית:

בעולם שכולו ים/ במסע אינסופי/ והספינה, מה יש עליה? / לפעמים אתה הספינה/ לפעמים אתה על הספינה/ וכשאתה הספינה, הספינה היא כל החלקים מהם אתה מורכב/ וכשאתה על הספינה, הספינה היא כל החלקים מהם מורכב העולם. / ספינה שהיא העולם נוסעת בתוך כלום…

בעיקר יפה השורה האחרונה שצוטטה. ואחר כך השיר נופל ל"ההשראה שלך היא בדיחה", ואחסוך מכם את ההמשך.   הספר מכיל גם שירי אהבה/זעם כלפי דמויות נשיות, כאשר הכנות הישירה נוגעת ללב, אבל גם קלישאית:

את היית אדם נצלן ודוחה/ אדם שלא יודע חפלה/ אדם יודע רק את עצמו/ אדם מלא בעצמו/ ומשלח את גחמותיו/ כעכברים צמאי דם

שיר המזכיר את שירתו של נועם שדות, בישירות הכנה והלא מתנצלת ולא מעובדת. ושוב שיר המתחיל יפה ומתדרדר:

כמה מעט יש/ בין בני אדם/ מעט שמחזיק את המרובה/ אוכל, /ושוב אוכל. / מה יש מעבר לאוכל?/ האוכל, נשימת האף, / החוסן, / הבריאות. / חיי הנצח. / שלום בין בני אדם/ חוטים של סוכר/ מחברים את הכול/ כמו אינטרנט,/ כמו כבישים… ואז אתה מת/ יום בהיר אחד/ יש פרח ואתה תחתיו/ והעולם מאיר ומחייך/ בלעדייך.

והנה עוד אחד, מתחיל יפה כמו שיר של רחל חלפי הגדולה, מזכיר אפילו שיר אחד שלה על עדינות, ומתדרדר עמוק:

לרגעים נדמה לי/ יש עדינות בכל/ אפילו במילים/ מילים קשות וחצובות באבן/ ועדיין יש בהן רוך כמו אנושי/ וזה מדהים שאהבה הופכת אבן למשי/ המוות רך, הכול רך/ אני רוצה אותך/ לגעת בעדינות/ להשיק את כוסות היין/ להיות אמיתיים/ ליהנות מהחום של היין..

הנפילה מתחילה כמובן כשהעדינות מקבלת את הדימוי הנשי הבנאלי. אסיים בשיר מעניין על שנאה, שיר הדורש אומץ מחשבתי, לאהוב את השנאה:

שנאה היא כמו יוגורט עיזים/ ללא פירות, ללא סוכר, ללא צבעי מאכל,/ פשוט יוגורט טעים וחמצמץ,/ מרענן בבוקר ובריא למערכת העיכול./ דג יפה וגרמי ששוחה במי נהר ירוקים, / ואני לא רוצה לצוד אותו, / רוצה שהוא ימשיך לנוע עם ונגד הזרם.. ככה אני רוצה לטפח את השנאה שלי… השנאה היא בכל מקום/ היא כל כדור הארץ והעננים/ גלקסיות רחוקות, אולי 8 ואולי אינסוף.

 ראו עוד על אורן עילם :

שירים, איש . של אורן עילם

 שוש וייג על אורן עילם חי שירה

אורן עילם נגד ראשי הביצה

 שירה חברתית נגד שירה אינטלקטואלית

 אתר שירה חברתית של אורן עילם

אורן עילם

מקף בפעם הרביעית  

ביקורת השקת גיליון מס' 4 של כתב העת לספרות "מקף" 

בתיאטרון MOVE ,,, 

29.8.2013 

מאת חגית בת אליע'זר 

נעים להכיר – עוד תיאטרון בתל אביב –בשם MOVE שניצב לו במקום נגיש באמצע הדרך בין שתי תחנות הרכבת : המרכז והשלום. עורכי כתב העת לספרות "מקף" חני שטרנברג ויואב איתמר הפיקו והנחו פסטיבל בן 3 ימים "שירה ואחיותיה" – מופעים וסדנאות המשלבים שירה והאמנויות האחרות. במסגרת הפסטיבל נערכה השקת "מקף" 4 – גיליון עשיר ומגוון הכולל שירים, סיפורים, מאמרים, שיחות עם אמנים, במקור וכן בתרגום מאנגלית, מערבית, מיפנית, מאוקראינית. 

בתחילת ההשקה חני הציגה את נושא הגיליון – הגירה. מעבר למרכזיות ההגירה בתולדות העם היהודי החל מ"לֵךְ לְךָ" לארץ כנען, דרך גלויות מצרים-בבל-אשור-רומי והעזיבה ההמונית של אירופה הנאורה לכאורה שיחסה ליהודים חשף את פרצופה המכוער, זהו נושא אוניברסלי: כל תנועה בזמן ובמקום היא הגירה מהמצב הקודם לזה הנוכחי. 

הגיליון נפתח בראיון מרתק שחני שטרנברג ערכה עם הסופר אהרון אפלפלד – ניצול השואה, כותב על השואה, איש בעל נסיון חיים עשיר, סופר מוערך. יש לו מה להנחיל לדורות הבאים של הסופרים: "תהיה מה שאתה, תהיה הנסיון שלך" – עצה כנה ונבונה מפי סופר חשוב. 

יואב איתמר התמקד בשיריו בדמותו של לוט התנ"כי. לוט הוא מהגר נצחי שנגזר עליו לנדוד גם בארץ. יואב קרא שירים מרשימים על דמותו הטרגית של לוט שדבקו בה כינויים מעליבים דוגמת "שיכור כלוט" והגינוי של גילוי העריות. השומעים הזדהו עם השירים והגיבו על בטויי ההומור הדק שבסוף השיר "המערה": 

המערה 

אני שכור מגעגוע. 

קר במערה, קר ולח. 

מסריח ושחור מריח מדורות. 

אלוהים, אני שואל 

איזו הכנסת אורחים היא זו? 

בכל זאת, אינני רוצה לגור עם אנשים. 

הכי קל להיות צדיק כשחיים לבד. 

יש בי זכרונות, אין בי תשוקה. 

בלבי יש נחמה אחת. 

בנותי, לפחות, ישמרו על תומתן. 

השירים היפים ההגירתיים האלה על לוט אינם בגיליון. מוטב היה לכלול אותם. 

יובל גלעד אמר שעומד לקרוא 3 שירים, הראשון על אלזה לסקר שילר מ"מקף" 4, השנים האחרים – חדשים ואינם מופיעים בו וכל שיר עצוב מקודמו. הבטיח וקיים. השתררה באולם דממת קשב. קריאתו של יובל תאמה את הנושאים הכבדים: הוא הזדהה עם סבלם של גיבורי שיריו. 

* 

מדע בודד כבורא 

מְסַרְטֵן קופים טוב-טוב. 

מדע מזיל ריר על חיי נצח 

גם במחיר רצח כמה אלפי שעירים. 

מות יכול להיות מתנה גדולה מהחיים 

כשאתה קוף מוכה הזיות 

תחת אור אדום של ניסויים. 

… 

טוב שבאת, יובל. שיריך ואופן קריאתם נצרבו בזכרון הנוכחים. בזכותך הוזכר שמה של אמך – רות גלעד ששירה "ברלין" מופיע בגיליון ואני אישית שמחתי לראותך – "אחי" לביקורת הספרות ב"יקום תרבות" – מבקר שנון, חריף ואמיץ, מושך אש התגובות. 

ועוד קשרי משפחה – שני שיריו של עומר שין – בנה של חני שטרנברג – מופיעים בגיליון. חני קראה את השירים. בשיר "כמו בגוד אולד דייז" המתח נבנה ומגיע לשיאו בבית השלישי והאחרון: 

עכשיו אני בשקט 

הלכתי למצוא את אשר אבד  

איך אנחנו עירומים בכנרת 

כמו בגוד אולד דייז 

איך אני רוצה שהכנרת תעלה על גדותיה 

ותבלע את כל העולם 

גל קוסטוריצה נדדה בין 3 ערים : באר שבע – תל אביב – ירושלים ומצאה בבירה את האהבה. בערים הישראליות הקרובות כל כך גיאוגרפית גל רואה תרבויות שונות מאובחנות וכותבת על כך בספר שיריה החדש שנקרא ממש כך: "מהגרת". ב"מקף" מופיע השיר "קו 13" אשר חותם את ספרה, המתאר את יחסה המורכב אל שתי הערים: תל אביב וירושלים וזאת בקודים אישיים חידתיים כש "פילגש המים" היא תל אביב, "העיר השחורה" זאת ירושלים ועל כך אנחנו למדים מדבריו המבהירים של רן יגיל – עורכו של הספר. 

קו 13 

עכשיו  

כשרופה היום לערוב 

פני נגד כיוון התנועה 

נתונים הרחק בפילגש המים. 

וכשגבי בתוואי שיהיה הרכבת 

חודר במהופך 

במנהרת סי-טי 

אל גטאות גאולה 

שהיו 

חצר ביתי. 

אני מתפתלת ללמוד 

כמו העיר השחורה 

להתנהל 

במעלה  

ההר. 

שירה כהן כותבת שירים כל כך פנטסטיים ובלתי צפויים שהם מתאימים לכל נושא. שירה מתגוררת עכשיו בחיפה אליה עברה מתל אביב – גם זאת הגירה. 

שיריה מדברים בלשון "אנחנו" ומפי דמויות מדומיינות רבות. לשירה נוכחות מרשימה, אדומת השמלה. שורות מסקרנות חזקות יוצאות לאוויר האולם ואיש לא ינחש מה יבוא בעקבותיהן – הפתעה רודפת הפתעה: 

… 

הגוף ספג עודף קרינה 

ואי אפשר היה לתלות נדנדות 

על ענפי העצים ששרפו  

את העור שבפנים כף היד. 

… 

אי שם בשנות נעוריו 

ראה את מעט הדבש 

שהיה 

מתגלגל והופך לכדור 

שורף עשבים צפופים שצמחו 

… 

שירה כותבת כבר שנים ועכשיו בשלה ההחלטה להוציא ספר ביכורים. נאחל לה הנאה והצלחה. 

נקודא זינגר הוא מהגר מתמיד. מאז עליתו ארצה מרוסיה בשנת 1988 הוא מהגר חליפות בין השפות: כותב בעברית וברוסית, מתרגם בשני הכיוונים. נקודא קרא את "מזבלת הזמן האבוד" – קטע מהרומן "כרטיסים בקופה" המופיע ב"מקף". 23 פסקאות ממוספרות המתארות קרעי זכרון מהוות את עיקר הטקסט. הן לקוחות מהוואי רוסי- סיבירי ומתובלות בהומור המיוחד של אותם חבלי הארץ. 

15. כרזה צבעונית "לא תעשה לך אשל וכל גבינה!" במרפאת שכונת הרכבת, שהופיעה בעיצומו של המסע נגד החמצת חלב ביתית. 

… 

19. פאשה ירון – פיסיקאי משוגע, שלבש מעיל פרווה וחבש כובע טייסים אפילו במיטה ומת מאכילת נקניק "דיאטטי". 

נקודא גם מהגר בין האמנויות. בנוסף להיותו פרוזאיקן כהגדרתו הוא אמן פלסטי וצייר. נקודא פרסם את ספר האמן "שיעורי כתיבה טמאה". מספר ציורים מתוכו הוקרנו בצורה מחזורית כל משך ההשקה. 

שני מוסיקאים ליוו את ההשקה: ירונה כספי שמטיבה להלחין שירי משוררים ולירן אלעל שהוציא זה עתה את אלבומו הראשון "מקום שקט" בו הוא כתב והלחין את רב השירים. לירן הרשים בביצוע שירו "אמצא אותך" בו המנגינה משרתת את המלים: מלווה ומדגישה אותם. 

אולי זה קצת נאיבי  

בתסריט התל-אביבי 

להניח שתגיבי 

לשידוך האטרקטיבי 

ואולי זה קצת פתטי 

וזה לא כל כך פואטי 

… 

אבל אני אמצא אותך … 

י 

ירונה כספי מציגה את הגישה האחרת להלחנת שיר. המנגינה וקולה של ירונה עוצמתיים, מרכזיים והמלים תופסות נפח קטן ביצירה הכוללת ולרוב נופלות בעוצמתן מהדרמטיות של המוסיקה. בעקבות כך מתבהרת לי התובנה: המשוררים לא מספיק משוחררים וחריפים בשיריהם- נוקטים צנזורה עצמית מעכבת. בואו נפסיק עם שירים "מינוריים קטנים" ונכתוב שירים "מז'וריים גדולים". 

מבחינה ויזואלית המוסיקאים תפסו את מרכז הבמה –  את רוב רובה של הבמה – עם האורגן גדול המימדים שלהם – ועמדת המשוררים נדחקה הצידה ליד עמוד המיקרופון, אך הסידור הזה רק מדגיש את היות השירה רוחנית, ללא צורך באביזרים: היא מרעידה את עור התוף ומרטיטה את מיתרי הנפש. 

הייתי ממליצה לשנות את התמהיל: יותר קריאת שירים פחות השמעת שירים מולחנים. בנוסף למשוררים שהשתתפו בהשקה, מופיעים בגיליון שיריהם של חיים ספטי, שרה כוי, טלי עוקבי, גילי חיימוביץ'- משוררים מעניינים, מסקרנים. הייתי רוצה לפגוש אותם כאן בהשקת "מקף". 

שמחתי להכיר את חני שטרנברג – אשת ספרות רבת הפעלים : משוררת, סופרת, עורכת. 

שיתוף הפעולה הנהדר שלה עם יואב איתמר ניכר בכל: בהפקת הפסטיבל, בהנחיית ההשקה וכמובן בעריכה המשותפת של כתב העת "מקף"  – ומכאן הצלחתו להגיע לגיליון מספר 4 ולתודעת שוחרי הספרות. 

ניתן  להשיג את הגיליון בכתובת המערכת: 
yoitamar@gmail.com

באינדיבוק:
http://indiebook.co.il/%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%AA-%D7%9E%D7%A7%D7%A3-4/

ובחנות תולעת ספרים בת"א.
 

ראו גם : 

אתר "מקף" 

"מקף" באינדיבוק  

הרבה יותר ממקף 

אלי אשד על "מקף" ושמחת ההשפעה 

אנשי "מקף" בהקראה קבוצתית.

רשימה מיוחדת לרגל יום הכיפורים ,היום שבו אנו מחוייבים לזכור את הצער והסבל שגרמנו לזולת.חן קליימן מזכיר לנו את הסבל שאנו גורמים לבעלי החיים.

מדוע צער בעלי החיים הוא הערך הנרמס ביותר בתולדותינו

 מאת חן ישראל קלינמן

ראשית כדאי לציין כי רשימה זו פונה בראש ובראשונה לכל מי שבמידה רבה רואה את סבל הזולת כבעיה אישית שלו. מי שאינו מרגיש את סבל הזולת לכל הפחות כקיום בעייתי הנוגע לו – רשימה זו, ככל הנראה ולמרבה הצער, אינה מיועדת לו.

לרוב, כשמבקשים להסביר ולסבֵּר את מצבם העגום של בעלי החיים תחת שלטון בני האדם, נתקלים בקיר: הסטאטוס-קוו. המצב הקיים הוא בעיה מתסכלת מכיוון שאנחנו נוטים להתייחס אליו כאל "כֶּתֶם עיוור", כלומר עובְדַת רֶקע שכלל לא עולה לדיון, לא נובטת בַּמוּדעות. ובמקרים שבהם המצב הקיים כן עולה לדיון, הרי שנוטים להתייחס אליו עצמו כאל אמַת מידה של אמֶת, אמַת מידה של צדק ובעיקר אמַת מידה של נוחוּת והֶרגֵל. קשה מאוד לחלץ אותנו מתנוחת החיים הרגילה שלנו, מוֹלֶדֶת שבה גדלנו, בהתנהגות, בדרכי החשיבה ובאופני ההרגשה והשיפוט. קשה להעביר אותנו מן המצב הבטוח שלנו, שכן אנו נוטים להתייחס לניסיון הֲמָרָה זה כאל איוּם, לעיתים כאל ניסיון להעביר אותנו על דתנו, פעמים רבות כאל ניסיון בעל תוקף מפוקפק, הזוי, שוּלי, קיצוני. אולי זהו טבעו של אדם, של חברה, של יצורים חיים. וזה בהחלט מובן ופעמים רבות גם מוצדק.

אבל מה לעשות שהמצב הבטוח, המורגל, הסטאטוס-קוו, כמעט תמיד גם כולל בתוכו ליקויים מוסריים ופעמים רבות מהווה תנוחת קיום אנושית שדורסת אחרים ובאה על חשבון קיומם וזכויות קיומם? מתוך התבוננות בהיסטוריה שלנו לא קשה למצוא דוגמאות לבלי סוף שבהן המצב הקיים, המצב המובן מאליו וההתחלִתי של חברה אנושית הושתת על הֲפרָה מוסרית בוטה, הוּשתת על פגיעה יסודית באחרים, אחרים שהם חלק מאותה חברה עצמה או חבריהָ של חברה אחרת. וכמעט תמיד למרות הֲפרָה מוסרית זו, כלל אין מודעות לקיומה, ולרוב כשכבר כן ישנה איזו מודעות – הרי שישנו גם שכנוע עצמי עמוק בצדקת הדרך, בהכשרת המציאות הלקויה, ובעיקר ישנה התחפּרוּת כרונית בהרגל, בנוחות, בהנאה, במבנה החברתי והתרבותי הבטוח. רק לא להטריד את מנוחת הסדר הקיים. מאוד קל ומתבקש להישאר במצב של שֵב-ואל-תעשה, במיוחד כשהסביבה החברתית שבתוכה אנו חיים, כולל המסגרת המשפחתית והחינוכית, היא חלק מאותו שֵב-ואל-תעשה.

המבנה החברתי, המוּסכמוֹת, הם אולי חומר האלחוש האפקטיבי ביותר לכאבים מוסריים, לדיסוננסים מצפּוּניים. פשיעה שהתמסדה במסגרת הנורמטיבי מפילה בפח את הטובים שבאנשי המוסר, את הרגישים שבאנשי הרוח ודורשי האמת והערך, את הפעילים המוסריים הנונקונפורמיסטים ביותר. לוּ רק היו מתעוררים, לוּ רק היו להרף-עין חורגים מתרדמת הקולקטיב, הרי שהיו נדהמים מן הסטייה אליה נולדו, מן הפְּגָם שבו הם נאנסים לקחת חלק מבלי דעת, מבלי רגש.

קל להביא דוגמאות היסטוריות להפָרוֹת מוסריות המקבלות חותם של נורמטיביוּת, של תרבותיוּת: אפליה בין מעמדות גבוהים למעמדות נמוכים, אפליה בין לבנים לצבעוניים, אפליה בין נאורים לפרימיטיביים, אפליה בין גברים לנשים, אפליה על רקע נטייה מינית, אפליה בין עמים ולאומים, אפליה בין זקנים לצעירים, אפליה בין עדות, אפליה בין דתות. כל אפליה פירושה גם רמיסה, כזו או אחרת, של המופלה, מופלה לרעה. בימינו, כל אחת מן האפליות הללו נמצאת ברמה כזו או אחרת של מודעות פרטית ותרבותית ובנקודה כזו או אחרת בתהליך המאבק לתיקון, מאבק העובר עליות ומורדות. בימינו כל אחת מן האפליות הללו עברה כִּברַת שיפור מסוימת, דרך לתיקון. זוהי דרך שתחילתה תמיד בהודאה, בווידוי ובקבילה אישית וחברתית האומרת: כן, יש כאן בעיה; המצב הנתון שבו גדלנו כפרטים, כחברה וכתרבות – אינו מתקבל על הדעת. אלא שבכל הקשור ליחסם המפלה של בני האדם כלפי בעלי החיים, עדיין, לדאבון לב, לא הגענו אפילו לנקודת ראשית זו של הודאה בבעיה – מה שהתיר לאנושות לסטות סטייה מוסרית כל-כך חריגה עד לכדי ממדי זוועה שאין להם אח ורֵע בהיסטוריה שלנו. האנושות, קבוצת בני האדם, שכל ימיה עסוקה בפציעה ואיחוי של קבוצות בתוכה, במלחמה ושלום, מזמן זרקה הצִידה את שאר בעלי החיים אל מחוץ לטווח ההכרה המוסרית, אל אשפתוֹת האנוכיות העיוורת, אני ואפסִי.

המצב הבטוח שלנו אינו מבחין ובעיקר אינו מעוניין להבחין בבעיה המוסרית העולה מן היחס המפלה, אשר הלכה למעשה מבטל את מעמדם המוסרי של בעלי החיים מכול וכול. ואין מדובר כאן באבחנה מוסרית פרטית זו או אחרת של איש רוח או אסכולה תרבותית או תת-קבוצה חברתית לאורך ההיסטוריה שהכירו במעמדם של בעלי החיים. שהרי אלה היו גם היו לכל אורכה ובהרבה נוסחאות ולבושים שונים, על אף היותם מוצנעים ודחוקים לקרן זווית. אלא מדובר כאן בהבחנה בעלת מסה קריטית, דיבֵּר מוסרי של ממש, תשתית אֶתית הרואה בביטול מעמדם המוסרי והקיומי של בעלי החיים עיוות בסיסי, בלתי מתקבל על הדעת, כשם שכל פגיעה באחר, בקרב בני האדם, כמו גזל, רצח ואונס, אינה מתקבלת על הדעת, או לכל הפחות אינה עוברת בשתיקה. אפליה זו של בעלי החיים פעמים רבות מכונָה "סוּגנוּת".

וכדי להקדים תשובה לקובלנה: מעמדם המוסרי של בעלי החיים אינו עולה כאן כחלק מסוגיית הגבול שבין חיים אנושיים לחיים שאינם אנושיים. אלו ואלו בעלי מעמד מוסרי. אלו ואלו מהווים חיים בעלי ערך מוחלט, עומדים לעצמם ומחייבים יחס מוסרי. מתיחת גבול בין חיים לחיים היא אך ורק תוצר קורע לב, אבסורדי, של דילמת מציאות-אין-ברירה שבה יש להעדיף בעל כורחנו חיים מסוימים על פני חיים אחרים. אלא שלא זה המצב המדובר כאן. כאן מדובר על ביטול מלכתחילה של מעמדם המוסרי של בעלי החיים באשר הוא. הערך "צער בעלי חיים", שמקורו בהכרה כי בעלי החיים אכן חווים צער, הוא הערך שבאופן העקבי והשיטתי ביותר מתעלמים ממנו, סותרים אותו ומגמדים את משמעותו עד למחוזות הנימוסים של המוסר, מעין חסד בהתנדבות.

הלא מה מביא אנשים לומר כי מגיע לבעלי החיים יחס של כבוד, מעמד מוסרי לכל דבר ועניין? התשובה ברורה: אמפתיה, הזדהות, חמלה, אהבה. לסבול מסבלם ולשמוח בשמחתם. זוהי הכרה רגשית ומחשבתית המביאה לתפיסת בסיס מוסרית האומרת כי כשלבעל החיים לא טוב – גם לנו לא טוב. חייו ואיכות חייו של בעל החיים הם עניין הנוגע לכל אחד מאיתנו. זו המשמעות העקרונית של חיים מתוך כבוד ואחריות בסיסית לזולת.

ומאידך, מה מעורר אנשים להתנגד לנתינת יחס של כבוד ולהכרה במעמדם הקיומי והמוסרי של בעלי החיים? גם כאן התשובה ברורה: החוסר באמפתיה, העדר ההזדהות, חסכי חמלה ואהבה כלפיהם. אלא שחסך אמפאתי זה צורות רבות לו, בהתאם לשלב המודעות וההכרה שבו אנו נמצאים, שהרי הסטאטוס-קוו שלנו מִסגֵר אותנו בחסך זה:

לרוב מדובר בבּורוּת, אי-ידיעת העובדות. הרוב הגדול כלל אינו מודע למה שאנו מעוללים לבעלי החיים. בורוּת זו אינה מאפשרת מלכתחילה את התעוררות האמפתיה והחמלה. למשל, כמה מאיתנו ראו משחֵטה בימי חייהם ואפילו מבחוץ? כמה מאיתנו ראו שחיטה בפועל? כמה מאיתנו ראו זאת בזמן שהיו ילדים?

לכן בנקודה זו יש לעצור ולומר בפשטות מאופקת את העובדות הנגישות, עובדות שכיום מתועדות ברחבי האינטרנט ובכל אוצר מידע, לכל דִכְפין: בני האדם טובחים עשרות מיליארדי בעלי חיים בכל שנה ביבשה ובים (וזו לא הגזמה, אלו הם המספרים הממשיים – עשרות אלפי מיליוני בעלי חיים בכל שנה) לצורך מאכל ולצורך תעשיות נוספות, כמו ביגוד וקוסמטיקה. בני האדם מתעללים ומעַנים מיליארדי בעלי חיים לצורך אותן תעשיות. לצורך המחשה עתידנית יותר של סדרי הגודל – בכל שנה האנושות משתלטת על כוכב דמוי כדור-ארץ, קוטלת את כל החיים שעליו למטרותיה האנוכיות, וממשיכה לכוכב הבא.

תִקצר כאן היריעה מלתאר את מנגנוני ההשמדה ואת מערכי ההתעללות המאוד מגוונים, שיטתיים ויצירתיים, שכל מטרתם היא להפיק מגופם של בעלי החיים את מקסימום הרווח הכספי.

ואם לא די בכך שבני האדם עושים זאת ללא צורך, לא בריאותי ובוודאי לא הישרדותי, הרי שהם גם מעצימים את תעשיית הטבח והאמלול הזו תוך כדי שהם מַבְנים את התרבות האנושית כך שהיא תתבע ותדרוש מעל ומעבר לצרכים שלה, מעל ומעבר לטובתה הבריאותית וההישרדותית, ומביאים אותה להתמכרוּת, לתלוּת ולהלעטה עצמית נהנתנית שאינה יודעת שובע.

עובדה נוספת, עובדה תהומית: כל אחד ממיליארדי בעלי החיים הללו הוא עולם סובייקטיבי ורגשי שלֵם וחד-פעמי. חיים יחידיים ובלתי חוזרים. עולם חד-פעמי שכל אחת ואחד מאיתנו יכול היה לאמץ לחייו כמו כל חיית-בית, להיקשר אליו, לאהוב אותו ולחרוד לגורלו. בן משפחה לכל דבר ועניין. אלא שבפועל כל אחד מבעלי החיים הללו סובל מַכאובים פיזיים ונפשיים עצומים, הוא מעוּנה ללא רחמים, הוא נטוש ומבועת, אבוד בתוך מכונת השמדה עיוורת העשויה מבני אדם, עד שהוא נגדע באיזו טביחה משונה, החל מחיתוך הגרון בעודו חי (למשל עגל צעיר) וכלה בטחינה במגרסה בעודו חי (למשל אפרוח בן יומו).

אחרי המודעוּת והיציאה מן הבורוּת האמפירית, העובדתית, תיתכן הבורוּת הרִגשית, כלומר ידיעה "יבשה" של סבל והתעללות בבעלי החיים, אבל לא חווייתהּ באופן בלתי-אמצעי, ללא חשיפה רגשית ישירה ובלתי מתוּוכת. בורות רגשית זו היא לעיתים מעין מנגנון הדחקה (שיוזכר להלן) ובכל מקרה היא ביטוי ישיר, אם כי מטעה יותר, של חוסר מודעות, ולכן שוב לא מתאפשרת התעוררותן של האמפתיה והחמלה. בורוּת רגשית זו דומה לסקירה היסטורית בדבר איזה אסון, קטסטרופה אנושית, אבל מבלי מעורבוּת רגשית, מתוך הרחקת העדוּת, כאילו שאין הדברים נוגעים לנו, שהרי הם מחוץ לטווח שלנו, אי-שם במרחקי הזמן.

לכן גם כאן יש לעצור ולומר הרבה מילים שכבר נאמרו והרבה מילים שעוד ייאמרו, וכולן אינן מתחילות למצוֹת את עוצמת הזעזוע ומִשְׂרְפוֹת החמלה היוקדות ללא-רחֵם לנוכח סבלם של בעלי החיים, של כל אחד ואחד מהם. סבל שהוא תוצר של בחירה חופשית, מעשה ידי אדם.

אחרי היציאה מן הבורוּת הרגשית, אם לא באה ההתעוררות הרגשית וההסקה המוסרית, הרי שבהכרח מתעוררת ההדחקה. כלומר הבעיה הרגשית והמוסרית מוצפת, אבל היא אינה מתקבלת כנורמה מוסרית חדשה, אלא נדחית מסיבות שונות.

שלב זה שבו מרגישים את הסבל והאמפתיה (ובוודאי כשלא מרגישים) ולמרות זאת לא רואים בתעשיות המוות והאמלול בעיה שראוי ואפשר לתקן, הוא שלב הבא לידי ביטוי בשתי צורות עקרוניות: הֶרְגֵּל והַצְדקה. הֶרגֵל פירושו שלא מוכנים או לא רוצים או מפחדים לשנות מצורת החיים הכל-כך מוטמעת ונוחה ובטוחה, כל-כך חלק מזרם הדם ההתנהגותי, החברתי, הרגשי, המחשבתי והגופני. ההרגל מביא להתעלמוּת ולהמשכת החיים כפי שהם, ללא שינוי. הצדקה פירושה נתינת מסגרת טיעונים שמטרתה אכן להצדיק מבחינה מוסרית ובעיקר רגשית את המצב הקיים שפתאום מעורר בנו דיסוננס, צרימה, מצפּוּן.

ישנו שָׁלל גדול ומפותח של טיעוני הצדקה להכשיר את תעשיות הטבח והאמלול, או לכל היותר להכשיר את עצם ההיתר ליטול את חירותם וחייהם של בעלי חיים לצורכי אכילה ושאר הנאות. העלאת טיעונים אלה והפרכתם, אחד אחד, דורשת רשימה בפני עצמה, שלא כאן מקומה. כך או כך, מציאת הצדקה לטבח המוני יומיומי, מציאת הצדקה להפָקַת סבל ואֵימָה בכמויות שאין להן סוף, היא עצמה מצב שאיננו נורמטיבי לכל מי שסבל בעלי החיים היא עובדה שקרובה לליבו, עובדה המעוררת בו אמפתיה וחמלה. מציאות שבה צריך להצדיק מלכתחילה סבל בל-יתואר של בעל-חיים בודד היא מציאות לא תקינה. והרי זה מה שהוצהר כאן מתחילה: המצב הקיים, הסטאטוס-קוו ביחס לבעלי החיים מצד בני האדם הוא מציאות מקולקלת מן היסוד מבחינה מוסרית, מבחינה הומאנית. למה לנו להצדיק סבל שנעשה מלכתחילה כאשר אפשר למנוע אותו, להימנע ממנו, להילחם נגדו, לעשות למען בעלי החיים, עבור המעטת הסבל, ולא עבור ייצורו ושימורו, ודאי לא העצָמתו.

מצב העניינים הלא-תקין הזה כל-כך ברור, כל-כך מובן מאליו, ומסתבר שדווקא משום כך הוא כל-כך מודחק, בלתי-קיים לכאורה, כֶּתֶם של בורוּת, של פשיעה בנאלית.

הרגישות של בני אדם לכך שמשתמשים ומחילים מושגי מוסר כמו 'פשע', 'אונס', 'גזל' ו'רצח' גם על בעלי החיים, מעידה כאלף עדים על האפליה השיטתית, ההיסטורית, ממנה הם סובלים. זה לא מסוכן ולא הזוי לקרוא להריגה בזדון של בעל-חיים "רצח", להפך – מה שמסוכן הוא למנוע מבעל החיים את הזכות לשיפוט מוסרי זה, מניעה שאכן הביאה ומביאה לרציחתם האכזרית-ללא-ספק של אין-ספור בעלי חיים רגישים וחפצי חיים. דאגה אמיתית לכלל בעלי החיים תקדֵם ותיצור תרבות ושפה מוסרית מדויקת יותר, מקיפה ונכונה יותר ונטולת כל אפליה דורסת, כמיטב יכולתנו.

הפחד ואף תחושת חילול הקודש מפני השוואתו המוסרית של האדם לשאר בעלי החיים וטשטוש הגבולות, הם מצג שווא. ככל הנראה המקור הקדום של תחושות פחד אלה הם רגשות אשמה והצדקה-בדיעבד, שתוצאתם שימור המציאות שבה האדם עושה בבעלי החיים ככל העולה בדעתו, במקום שירגיש חלק בלתי נפרד מעולם החיים, במקום שישתמש בכוחו ודעתו לקידומה של מציאות הומאנית שלמה יותר.

בניגוד להצגתהּ – הטענה ההיררכית כי בני האדם שווים יותר מבעלי חיים אחרים – כלל לא שייכת לתשתיות המוסר. היא שייכת לתחום הדילמות המוסריות, כלומר למציאות בלתי מוסרית שבה נאלצים להכריע בין חיים לחיים, ממש כשם שנאלצים לקבל את קיומו של המוות באשר הוא. העובדה שאנו מכריעים בין חיים לחיים איננה מעידה על היררכיה מוסרית התחלתית  אלא על השתתפות בעל-כורחנו במעגלי החיים והמוות, השתתפות בעל-כורחנו כעוד כלִי בידיה של מציאות שאיננו מקבלים אותה כמצב מתוקן, מעגלים שבהם אנו נאלצים בעִתוֹת דחק ליצור איזשהו סדר פונקציונאלי, סדר בלתי-מוסרי בתוך הלא-מוסרי. למה הדבר דומה? לכך שאדם בוחר את בנוֹ על פני אשתו ברגע של מנוסה מתוך ביתם הבוער. האם משמעותה של הכרעה זו היא היררכיה מוסרית שבה הבן שווה יותר מן האישה? לא ולא. לכן הטענה כי בני האדם שווים יותר היא מצב-דיעבדי בלתי מוסרי שמתוך גלגול משונה קיבל לפתע תוקף מוסרי. זו טענה שיסודה בטעוּת, היא סותרת את מקורות המוסר, מוסר שכל מהותו חיוב החיים במובן העמוק ביותר. כך הם פני הדברים גם בבסיס אמַת המוסר הדתית, אך לא כאן המקום להאריך בזה.

ממילא הבחירה באורח חיים טבעוני, כלומר לאכול מתוך דאגה נאמנה לבעלי החיים האחרים, הבחירה שלא לצרוך כל דבר שנגוע בייסורים וטבח – איננה בחירה הזויה, או שולית, או מפוקפקת או מוגזמת או מיופייפת או קיצונית. זו גם לא בחירה סגפנית או נזירית או כזו שאין הציבור יכול לעמוד בה. להפך, זוהי בחירה מתבקשת, נורמאלית, מובנת-מאליה. בחירה קלה, פשוטה ובריאה מאוד בדור הטכנולוגיה והשפע שבו אנחנו חיים כיום. אחד מן השינויים המחקריים המבורכים של השנים האחרונות הוא היפוך התמונה: במקום להניח כי תזונה מן החי היא המצב הנורמטיבי, בעוד תזונה צמחית בלבד היא סטייה הדורשת בדיקה רפואית בשבע עיניים, התחילו מניחים את ההפך – וממחקר למחקר הולכות ונצברות עדויות לכך שתזונה מן החי, בכל כמות שהיא, היא גורם לא אכזב ועיקרי למחלות וחוליים רבים.

כל מהפיכה, בוודאי מהפיכה מוסרית, דורשת שינוי בצורת החיים, זווית חדשה באופן תפיסת העולם. אבל מהפיכה מוסרית מתרחשת לא מתוך מחנק נפשי וגופני, להפך – היא מביאה לתחושת שלמות פנימית, להרמוניה גופנית ורגשית ואמונה מתחדשת בקיום שלנו. מהפיכה מוסרית מתרחשת כשבני האדם מרגישים שהם יוצאים לחופשי, שהם חוזרים הביתה, למקום שלם יותר, אליו הם שייכים ממילא. נולדנו לתוך גלוּת מוסרית, לתוך גלות של חסך אנוּש בחמלה, ואין כל סיבה שנמשיך לדוּר בה מרצוננו.

אני מאמין, יחד עם עוד רבים וטובים, אולי יותר מאי-פעם בהיסטוריה האנושית הקטנה שלנו, שאנחנו מתקרבים אל סיפָּהּ של מהפיכה ברוּכָה, מהפיכה מתקנת (על אף שלפניה עוד דרך ארוכה ארוכה, רצופת מהמורות ומכשֵלוֹת), שהיא לא יותר מאשר חזרה למצב האפס, מצב שבו קיומם של בעלי החיים, כבודם וחייהם הרגשיים, הם שלהם, ושלהם בלבד, כאשר לנו לא נותר אלא להרבות דאגה וחמלה כמיטב יכולתנו, בַּדרך העולה מעלָה.

וראו גם :

אלי אשד וגילה גת –טילמן דנים בשאלה האם זה מוסרי וכדאי לבצע ניסויים בבעלי חיים?

על "חפץ" לשגיא אלנקווה, הוצאת "עמדה" 2013.

שירת שגיא אלנקווה היא שירה מטאפיזית של דובר המשחק מעין משחק סוליטר עם הבורא, בשורות קצוצות רוויות דימויים, תהייה פילוסופית שירית ספוגה בתמימות מרעננת ובהוויה, שירת רגע מתבונן. מוטיבים חוזרים בה הם החדר והמחשב, ולכן, על אף שמדובר בשירה לא קלה, לפחות לקהל הקוראים הרחב יותר, זוהי שירה המשקפת מצב קיומי מוכר למדי ורווח בימינו – מצב של שהייה של שעות וימים במקום העבודה או בבית מול המסך. השירים נכתבים כנראה במהירות, על המסך, כפי שהעיד המשורר בפרויקט המצולם של "סופרים קוראים", שירת משורר טבעי ומולד.

אפשר לדבר על זיקה לשירת האובייקטים של אהרון שבתאי המוקדם, לערטילאיות החפצית של דליה הרץ, ואולי לאירוניה והמשחקיות בשפה של חזי לסקלי. אבל לאלנקווה יש את קולו שלו, המשלב אולי השפעות אלה או אחרות ומוסיף את המחץ שלו. כמה וכמה משוררים מיטיבי קראו התייחסו כבר לשירה זאת, שהיא אולי, למצער במידה רבה, שירה למשוררים. אבל שלא יחשוש המשורר, האמת היא שרוב השירה בימינו היא שירה למשוררים, כי פרט אלינו לאיש כמעט לא אכפת. וזה לא נורא, כי השירה קיימת וממשיכה.

המשורר חן ישראל קלינמן, שאף לשירתו נטייה ונהייה מטאפיזית, כתב מעין מסה קצרה על שירת אלנקווה המופיעה בעטיפה האחורית של ספרו השלישי של המשורר, "חפץ". קלינמן מגדיר את אלנקווה "משורר מוזר, במובן הטוב של המילה", וטוען בצדק שכדי להבין את אלנקווה עלינו "לבצע הזרה מן הקיום המורגל" , "זהו אדם המשמש כלי קיבול למציאות רבת ענפין" מציין קלינמן, שוב בצדק.

ברשימה ארצה לפרוט את היופי השירי הנ"ל לפרוטות, בתקווה שהניתוח יקרב כמה קוראים לשירה, ולא ישאר בגדר "ניתוח". ראשית, שם הספר, שמזכיר, בין אין במתכוון או לא, את המחזה הנודע של חנוך לוין, הוא מטאפורה לאני הדובר בשירת אלנקווה, שהוא מעין חפץ, או דבר מרגיש והווה, אבל חסר "אני" מגובש ותובעני. אצל לוין ההחפצה האנושית מעידה על מצב קיומי של ניכור, והניכור קיים אצל אלנקווה, אבל במינון מדוד.

שירת אלנקווה שואבת את יופיה מהיותה מתקיימת באיזור דמדומים לשוני, בתווך, בין לבין. הדימויים הרבים בספר, אולי בהשפעת עמיחי שהוא המשורר היחיד הנזכר בשירים, הם הרבה פעמים דימויים המרופפים את הקשר בין המסמן למסומן. "כמו כלבים משורבבי לשון, /תלויות התמונות בחדרי" – אבל תמונות הן דו מימד, הן אינן מנסות לצאת מהתמונה, אלנקווה מלביש כאן מטאפורה על דימוי, כך אני סבור, ההופך את התמונה למורכבת, בלתי סדירה, הזרה. "הקירות צוחקים לעיתים כמו/ תינוקות או ילדים" – אבל הדימוי פשוט חורג מתחום סמכותו, אין קשר בין המסמן למסומן, הקירות הם החפץ הקשה והקר ביותר, אבל כאן מתבצע דימוי מהפך, מפתיע, אמיץ. האומץ הוא לא להיות בהכרח מובן, דבר שהרבה מהשירה העברית של ימינו נגועה בו – החשש להיות לא מובן, הסירוב לסמוך על קורא השירה.

"הכוכב הוא/ גוש מוצק/ שבו גדלות/ זכוכיות" –  מה פתאום? היא הקריאה הראשונה של הקורא, "אינני עמוס מגדלים/ כדבש" – הלו, המשורר, מה הקשר בין מגדלים לדבש? אז אלנקווה מבקש מהקורא להתאמץ, ומאחר והאסתטיקה של השיר שלמה בדרך כלל, השורות קצרות וסיטואציית הדיבור של אני נעלם מדבר חוזרת בכל הספר, בצירוף תאריכים לכל שיר, הרי שהאי מובנות יכולה להיות מוכלת בשיר. היא חריגה, הסטה, הזרה, כמו שכתב קלינמן. "כמו משחק מונופול/ אוסף יהלומים לרחובות" – מה הקשר בין המסומן "אוסף יהלומים ברחובות"  ל"כמו משחק מונופול"? אז זהו, שאצל אלנקווה צריך למצוא את הקשר, להפעיל את הדמיון. המשחק הוא היופי, לאו דווקא התשובות. ולא שכל הדימויים מפרקים את הקשר מסמן מסומן, אבל חלקם הלא מבוטל.

המשמעת השירית של אלנקווה ביצירת עולמו מרשימה. האני נעדר, איננו, גם בשירים המזכירים אני. האני הוא רק חפץ, או אלמנט אחד במערכת המרכיבה את החדר. יתרונו של האני על שאר החפצים הוא אחד מרכזי – יכולתו להתבונן ולתאר. אבל זה אני שמאוד לא מתרשם מעצמו, לא מלא בסיפורו, אני שלא מחפש סיפור מבריח לחייו, כי הוא יודע שאין כזה. השירים מסודרים כרונולוגית על פי סדר כתיבתם, אבל בכל זאת יוצרים מבנה דרמטי מסוים – שני השלישים הראשונים ממעטים להזכיר בכלל אני, ובשליש האחרון חוזרת האני בשמו המפורש – אלנקווה – אבל זה כלל לא אלנקווה המשורר שזהו שמו, כלומר מובן שיש זיקה מסוימת אבל מאחר והמשורר כה היטיב להעלים את האני שלו, כמי שמתבונן ברקיע מלא כוכבים, אז גם הופעתו בשמו המפורש נשארת בגדר הזרה.

אני חולם את עצמי/ כפית/ בתוך ספל ענק// אני שוכב בעולם/ כמו קפה בתוך/ ספל// אני כמו כדור סואן/ בחלל/ שאונו נבלע בשאון/ החדר// רחש המחשב/ נע ככדור קטן ומהיר/ בחלל החדר/ בין הקירות/ הרצפה והתקרה// אני במגרה הסגורה. אני זורם בגוף/ השרוי בבדידות. אני בין/ גוף לבבואה

זוהי בהחלט שירה רוויה בבדידות, וזהו אני רחוק מעצמו, אבל בודד למדי. עם זאת זהו אני אופטימי בבסיסו, הבוחן בזהירות את העולם והוויתו בלי פחד מהשאלות הגדולות, שכידוע אין להן תשובה. האני בשורה הראשונה של השיר הפותח את הספר הוא כפית – משהו קטן ושימושי, והשימושיות היא מחמאה, בטח בזיקה לשירת האובייקטים של שבתאי המוקדם. אחר כך האני מוסט להיות קפה, בתוך אותה ספל, ואחר כך כדור סואן בחלל – החדר הקטן והצר הופך לחלל מטאפיזי, ליקום בכבודו ובעצמו, ולכן האני לא משתעמם – הוא מסוגל לראות עולם ומלואו בחדר צר.

את הבדידות בשירה זו אפשר לראות בשיר הבא המתאר תיאור נוגע ללב של גרם מדרגות העובר האנשה:

גרם המדרגות/ ניצב זקוף/ בתבוסתו, / ליבו המרוסק/ קשיח,/ מקשה קשה קלועה/ מחתיכות/ היצמדות – שבר,/ ממאן בעיקשות להתפוגג,/ מכשול/ להעפיל

שיר רב רגש על אובייקט מפתיע. והנה דוגמא לשיר שאפשר להגדירו "מוזר", אבל אפשר גם להגידרו כשיר מחושב היטב של אמן בשל. זהו שיר של שלושה קפלטים (צמדי שורות) שכל אחד מהם סתום משהו ויחד הם יוצרים מרקם קשה לפיצוח. הקטיעות שבו מזכירה במשהו את שירתו האמצעית של עמיחי, בספרים כמו "זמן" למשל, שהיא גם מיטבו של עמיחי, לטעמי.

החיים כמו גביע

גדול בארון זכוכית

אני מלקק את המסך

כמו טעם יהלום קר

כך אצבעותיי –

נמסות מטפטפות

לפתוח שיר במילה "החיים" מעידה מיד על כוונה מטאפיזית, פילוסופית, ניסיון הגדרה לדבר הקשה מכולם. אבל אז – דימוי באמת מוזר – גביע גדול עוד יכול להיות מובן בהקשר של החיים כדבר גדול, אבל למה בארון זכוכית? משהו מוגן, חפצי, קר, לתצוגה? אולי. אז נכנס האני, בתמונה אחרת לגמרי – "אני מלקק את המסך" – תמונה אירוטית? אהבה לניכור של המחשב? ושוב הפתעה – "כמו טעם יהלום קר" – יהלום – מצד אחד דימוי של יופי, ומצד שני של קור. כך מתקבלת תמונה עם רמת הפשטה גבוהה מאוד, ההולכת וגדלה ככך שהמסתורין גדל. "כך אצבעותיי – נמסות מטפטפות" – שוב, קפלט לא קשור לקודמים – אולי ליקוק המסך הוביל לטפטוף טיפות רוק – שכמוהו נמסות האצבעות? זהו קישור דחוק מדי . אצבעות נמסות מטפטפות – אזילה של האני, תמונה מסיפור אימה.

מה פיתרון השיר-חידה? אין פיתרון. השיר נוצר ברווחים בין התמונות ובקישורים הרופפים יותר מאשר בשיר עצמו, תמונה של הפשטה, של ניסיון להגדיר את החיים, שכשלונו מובטח, ואני אחד שחי בעולם שיש בו ניכור ויופי. ושיר אחר כך, עוד ניסיון להגדרה פילוסופית מטפאיזיתף

…העולם כמו מקש/ מקלדת שנלחץ/ ונותר לחוץ/ ולא מתאפשר/ ללחוץ בו/ בשנית… העולם הוא ניסיון להעתיק/ שביל אינסופי,/ שנמשך לכל הכיוונים,/ שביל שהוא ריבוא,/ שבילים,/ להעתיק אותו/ לאיזשהו דבר שבין/ אדם לחברו…

הבאתי רק חלקים, בהם הניסיון להגדיר את "העולם" (מונח חוזר ורווח בשירת ויזלטיר) ולדמותו – והדימוי המבריק של מקש מקלדת מתאר מצב של תקיעות וחוסר אונים בעזרת מטונימיה- דימוי עדינים ביותר. וכל זאת בעזרת משהו חפצי יומיומי לחלוטין – מקש מקלדת. גם הניסיון הנוסף להגדיר עולם "ניסיון להעתיק שביל אינסופי" לא "פותר" ולא מגדיר, כלומר שירת אלנקווה מערערת על האפשרות להגדיר ומשחקת בקשר בין מסמן למסומן. ועם זאת – דווקא הקישור הרופף, החיפוש וה"ניסיון להעתיק/ שביל אינסופי" הם העולם, כלומר משהו קיומי- מטאפיזי עשוי חפצים. "העולם", "ניסיון", "אינסופי" – כל המופשט הזה השורה אחת, עם שביל והעתקה קונקרטיים לאיזון.

שירת אלנקווה עדינה מאוד בצירופיה. לא כל השירים שווים ברמתם, ויש שירים בהם המשורר נראה כמי ש"כותב שיר של אלנקווה" יותר מכותב שיר, כלומר ממחזר מעט את נוסחתו המנצחת. אבל שירים אלה הם המיעוט, וגם באלה שאין שורות מנצחות כמו אלה שהובאו, אין בשירים כמעט צירופים צורמים מחרישי אוזניים הקיימים כמעט בכל ספר שירה עברית בימינו.

והנה שיר מטאפיזי פילוסופי שהתמונות בו והקשרים בין מסמן למסומן דווקא בהירים למדי:

נשימה/ ככלי מנופץ/ שרסיסיו/ מהודקים // היקום כמו אדם/ כל פריט שברשותו/ אינו שייך לו/ ואין למי שישתייך

מקליד שורות אלה, מבקר מתנדב, הוא גם משורר. שיר כזה מעורר פשוט קנאת סופרים. "נשימה/ ככלי מנופץ"  הוא לכשעצמו דימוי מבריק – הנשימה, בסיס הקיום, אליה נמשכת המדיטציה הבודהיסטית של הרוצים להירגע, איננה אלא "כלי מנופץ" – גם עליה אי אפשר לסמוך, אבל ההמשך מעניין לא פחות – "שרסיסיו מהודקים" – כלומר העמדת הפנים של התפקוד, של הבסדר, של השגרה, של חיי משפחה או עבודה, הם רק "כלי מנופץ שרסיסיו מהודקים", הנשימה והחיים כמשהו שביר. וההמשך פשוט מפליא – "היקום הוא כמו אדם" – פתיחה מעניינת, האנשת הגדול מכולם, אבל ההמשך מסביר את הדימוי – היקום, הגדול מכולם, הבלתי נתפס, האינסוף הגדול על מידות אדם, הוא בדיוק כמו אדם – ארעי, מבקר כאן כתייר, עירום באת ועירום תצא, "כל פריט שברשותו אינו שייך לו", כפי ששירת אלנקווה מעלימה את האני הספיציפי לטובת איזה אני קולקטיבי מתבונן בהוויה.

הדוגמאות הללו הם רק מהשירים הפותחים את הספר, והיה אפשר להביא עוד ועוד, אבל אסתפק בזאת, השאר – לקוני הספר. חלק מהשירים פתוחים לקריאה במרשת באתרים שונים. אפשר להציץ בהם, אבל לטעמי – אלה שירים לא קלים ונדרשת האינטימיות הפיזית עם ה"חפץ" עצמו – הספר בעל הדפים, כדי להיכנס לעולם השירי היפה הזה.

ראו גם

שירים מתוך "חפץ"

שגיא אלנקוה בלקסיקון הסופרים

שגיא אלנקוה ב"בבננות"

שגיא אלנקווה מדבר על עצמו ב"סופרים קוראים "

 חכם במרחב המטופש :ערן הדס על שגיא אלנקוה

שגיא אלנקוה

פרופסור נורית גוברין יוצאת נגד הנטייה הרווחת בחברה הישראלית  וגם בתרבות הישראלית  להאשים קבוצות שונות ב"דיכוי גזעני " של קבוצות אחרות.

כולנו אחֵרים

מאת פרופסור נורית גוברין

  הושמע לראשונה כהרצאה בכנס בינלאומי באוניברסיטת חיפה , ז' באדר תש"ע (21.2.2010), בנושא:

"האחר בספרות: בין מיתוס למציאות".

פורסם: 'מאזנים', כרך פ"ג, גיליון 3, תמוש תשע"ג (יוני 2013), עמ' 2-4. בעריכת משה גרנות.

א. מי הוא "אחֵר"?

מקור הכינוי "אחר" הוא, כידוע,  במסכת חגיגה יד: "שנו רבותינו: ארבעה נכנסו לפרדס, ואלו הם: בן-עזאי ובן-זומא, אחר ור' עקיבא. [- - - ] בן-עזאי הציץ ומת [ - - - ], בן-זומא הציץ ונפגע [ - - - ], אחֵר קיצץ בִּנטיעות. ר' עקיבא יצא בשלום". ('ספר האגדה', עמ' קפא מס. קסב). קצץ בִּנְטיעות, כלומר: כפר בעיקרי האמונה ויצא לתרבות רעה. מבלי להיכנס לפרשנויות הרבות בנושא זה, אפשר לסכם ולומר ש"אחר" הוא,  מי שלא הלך בתלם, הִרשה לעצמו מחשבה עצמאית, לא קיבל את  מרות החכם בדורו, הוצא מן הכלל ולמעשה, הוחרם. נותני הטון הדביקו לו  את  תווית ה"אחֵר".

מושג האחר מעלה סידרה של תהיות ושאלות. זהו מושג יחסי. אין הוא עומד בפני עצמו. הוא תמיד דורש השוואה:  אחֵר  ביחס למי ולמה? שונה ממי וממה?  מי קובע מי הוא אחֵר? האחר עצמו? החברה? מי בתוך החברה? איך נקבעת "אחֵרוּת"? איך מסומן מישהו כאחר? האם סימון מישהו כאחר הוא קבוע? תמידי?  זמני? עד מתי יהיו אדם או קבוצה אחֵרים? האם מי שסומן כאחֵר בחברה אחת, נחשב כאחֵר גם בחברה אחרת? מה המוטיבציה של סימון הזולת כ"אחֵר"?

איך להתייחס למי שסימן את עצמו כאחֵר? אם באופן פרטי, אם כקבוצה? האם עם ישראל, כ"עם הבחירה" הוא אחֵר? בהשוואה לעמים אחרים? האם זה מחייב? האם זו "גזענות"? מי קובע?

התשובה המתבקשת על שאלות אלה היא: שלמעשה, כולם "אחֵרים"! וכי מי אינו אחֵר?!

כל אחד הוא אחֵר ביחס לקבוצה מסוימת, ולא-אחֵר ביחס לקבוצה אחרת.  כך בכל מה שנוגע לפרט, וכך, בכל מה שנוגע לכלל. עם ישראל הוא "אחֵר" בקרב העמים. עם שונה. היהודים הם "אחֵרים" ביחס לדתות אחרות. מיעוט שונה. מדינת ישראל היא "אחרת ביחס למדינות העולם ובמזרח התיכון.

 אני, שנולדתי בארץ ישראל ובתל-אביב, לפני קום המדינה, שייכת לקבוצת מיעוט ההולכת ונעלמת  ושהעתיד אינו שייך לה. שמורת טבע. כמה נשארו, אנו, ילידי א"י המנדטורית וילידי ת"א בתוכם? אני – אחרת ביחס ל: צעירים, למי שלא נולד בארץ, למי שלא נולד בתל-אביב.  אני – אשכנזיה, משכילה, ציונית, חילונית, מבוגרת. האם גם אני "אחרת"  בהשוואה לכל מי שאלה אינם מאפייניו?!

 יש סוגים אחדים של "אחרוּת": בתחום חיי הרוח; המחשבה; המדע; ובתחום החברה וההיסטוריה.

מהי הערכת האחֵר? האם אחֵר הוא טוב או רע? האם זו מעלה או מגרעת? האם יש בכך ציון לשבח או לגנאי? – אחֵר יכול להיות דווקא נבחר; בלתי שגרתי; יוצא דופן; בלתי שכיח. ולא רק, כפי שהאופנה השלטת מכתיבה לנו: דחוי, מושפל, עלוב, סובל, מדוכא, קורבן.

לאורך השנים הזדהו אנשי רוח ויוצרים דווקא עם האחֵר; דווקא עם דחויים ושונים בחברה. כגון: הזדהותו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי עם אלישע בן אבויה, עם שפינוזה עם אוריאל אקוסטא המוחרמים ועם מנודים נוספים מתוך ההיסטוריה של החברה היהודית.

תהיות אלה מערערות את עצם האפשרות להגדרה של ממש, אובייקטיבית,  של מושג "האחר". 

 בחברה הישראלית, במסגרת ה"פוליטיקה של הזהויות" השלטת בה כיום, ספק  אם למושג זה של אחֵר, יש ביסוס של ממש במציאות החברתית.  מאחר שאין תשובה חד משמעית על השאלות שהוצגו. לעיתים קרובות נעשה שימוש מניפולטיבי במושג זה. כביכול, הכול יודעים במה מדובר. כביכול, יש כאן איזה "אנחנו" וממולו איזה "אחר" או "אחרים". בתחום זה של החברה, שליטים בעלי אינטרסים מפלגתיים, אידיאולוגיים ואישיים,  שיש להם עניין להכריז על יחיד ובעיקר על קבוצה כ"אחרים". וכאן חשוב לדעת מי הם אלה המסמנים אחֵרות זו בין הקבוצות בחברה הישראלית: אשכנזים – ספרדים/מזרחיים/ עדות המזרח/פרנקים; יהודי מזרח אירופה/אוסט יודן – יהודי מערב/מרכז אירופה; יהודים – ערבים; דתיים – חילוניים; ותיקים – עולים חדשים; עשירים – עניים; אינטלקטואלים – צווארון כחול; ימין – שמאל; מתנחלים / שמאלניים.

למעשה, אין סוף למיונים אלה שהם  גם חוצים גבולות. יכול מי להיות שייך לקבוצה אחת, אבל בעת ובעונה אחת גם לאחרות: מזרחי, עשיר, ימני, צווארון לבן, דתי. וכן: אשכנזי, עני, דתי, שמאלי. כל האפשרויות והצירופים – אפשריים.

 האם יש מי שאינו זועק על קיפוח? מי שאיננו אחר? קיימת התחרות מי קופח יותר? מי סבל יותר? את מי ניצלו יותר? האם רק מי שצועק שקיפחו אותו הוא אחר? האם מי שאינו צועק ומקבל את סבלו-קיפוחו-יסוריו בדממה – איננו אחר? מה עם כל אותם "האחרים" שחשים שהמדינה אינה מתנהלת כפי שהייתה צריכה להתנהל?  שהתרבות מידרדרת? שאין להם ביטוי באמצעי התקשורת, שהגסות והוולגאריות כובשים בהם כל חלקה טובה! האין הציבור המשכיל "אחר" בחברה הישראלית? האין הוא מקופח? רק משום שאינו צועק?!

ובתחום הפרט: בישן – מוחצן; איטי – מהיר, מבריק; אנטי-חברתי – חברתי; חלש – חזק; ספורטאי – "חרשן".   

למושג "אחר" בחברה הישראלית, מקביל מושג "הקרבן" ואם יש קרבן, יש גם מקריבים. מי שמכריזים על עצמם כ"אחרים" מסמנים את עצמם גם כ"קרבנות". ומתחרים עם הקבוצות האחרות על מידת הסבל שנגרמה להם ע"י "המקרבנים" על ידי "המקריבים" כביכול, או על ידי המדינה "האשכנזית". והדברים ארוכים וידועים.

העובדות אינן משנות דבר. גם העובדה, שלנישואים הבין עדתיים בישראל, יש כבר דור שלישי – אינה  משנה. התאווה להישאר "מקופח" כדי שיהיה את מי "להאשים", אינה מתחשבת בעובדות. כל זמן שיהיו מי שיתפרנסו מן "הקיפוח" ומן "האחרוּת"  ההיסטוריים – הם יתקיימו. מה שבאמת צריך להטריד הוא המציאות כיום, מבלי "להאשים" את העבר: פער בין עניים לעשירים בלי להתחשב במוצא; ביעור הנחשלות בחינוך; חינוך של החברה שהכול שווים: שחורים, בהירים, פגועי נפש, נכים וכל "האחרים".

ב. ה"אחֵר" בספרות

"חביב אדם שנברא בצלם". כל אדם הוא עולם מלא וכל אדם שונה מחברו. ידוע המשל על ההבדל בין הקב"ה לבין הקיסר. שהקיסר טובע מטבעות שצלמו חקוק בהן, וכל המטבעות זהות, ואילו הקב"ה בורא את בריותיו באופן שאין אדם דומה לחברו. כך גם בספרות. כל הגיבורים בספרות הם "אחֵרים". אין גיבור דומה לחברו. כל הגיבורים בספרות, הם יוצאי-דופן, בלתי-שגרתיים, אחרים. כמספר היצירות וגיבוריהם, מספר הגיבורים האחרים.

הספרות מטבעה עוסקת במצבי לחץ, מצוקה, החמצה, עליבות, עצב, פגיעות. לכל גיבוריה יש איזה פצע, כולם סוחבים עימהם איזו  אחֵרות. לכולם יש איזה סוד, איזה קושי, שמפריע להם להשתלב בחברה. בין אם המדובר במוכי-גורל, בנכים, בבעלי-מום פיסי, ובין אם המדובר בפצעים רוחניים-נפשיים, שמהם אולי יותר קשה ואף בלתי אפשרי להתרפא.

הספרות מטבעה עוסקת ביחיד. במיוחד אותו יחיד שהחברה דוחה אותו או שהוא מרגיש דחוי על ידיה. לא חשוב מאיזו סיבה. יחיד יוצא דופן" חלש, שמן, מכוער, עולה חדש, ועוד הרבה. החברה "מסמנת" אותו, הוא "מסמן" את עצמו. בספרות, היחיד עומד, כמעט תמיד מול החברה. זו  האחֵרות שלו.

גיבורים מאושרים, שמחים, עליזים, מצליחים, מושלמים – נמצאים באגדות. פה ושם הגיבור הסובל,      האחֵר מצליח להשתלב בחברה, לאחר שעבר גלגולים רבים, סבל יסורים ותלאות. פה ושם מצליח הגיבור, לזמן קצר, להיות חלק מן החברה, אבל גם אז אחֵרותו רודפת אחריו באשר ילך, גם בשיא ההצלחה.

ההקשר החברתי אינו משנה: עולה חדש מול ותיקים; ילד חוץ בקיבוץ מול בני הקיבוץ; שמן מול רזים; יתום מול ילדים למשפחות שלמות; עניים מול עשירים; רגיש, חולמני, קורא ספרים, מול חזק, ספורטאי, אהוב על בנות, ועוד הרבה מאד. מניין אין סופי של ניגודים, שהם חומר הגלם של הספרות.

האחֵר, בחברה ובספרות, הוא השונה, מן הכלל. לא פעם האחר הוא הזר, המפחיד, האויב. החברה מתארגנת ומתגבשת מול "האחר" בצדק ובדרך כלל שלא בצדק. הוא הדבק המאחד ומחבר אותה: אויב משותף. השונה, מדגיש בעצם נוכחותו את המחבר בין אלה שמולו.

גם דמות שנראית במבט ראשון חזקה, מעורה, מצליחה, מתברר במהלך הסיפור או הרומן, שזהו רק מעטה חיצוני, גלוי, והסמוי שונה. למעשה, הדמות היא פגיעה, חלשה, מתפוררת, שומרת סוד בעברה, גוררת חטא המפורר את חייה, ונעשית "אחרת" לעצמה, ולחברה המקיפה אותה.

כל אחד, בחיים ובספרות, יכול להיות לעיתים אחֵר: קרבן ומקריב, מקופח ומקפח, נעלב ומעליב, סובל וגורם לאחרים לסבול. במחזותיו של חנוך לוין, בולטת ההיררכיה של הסובלים והמקופחים: כל זמן שיש מישהו שהוא עלוב ממני, אני מרגיש "על הסוס"; אעשה הכול, כדי לרמוס את מי שאני יכול לרמוס, כדי להרגיש נעלה. זוהי הדינאמיקה של העליבות, הקיפוח והמסכנות. אין כאן טובים ורעים. יש מי שיכול לרמוס את חברו ומי שנרמס, וכשלנרמס יש הזדמנות לרמוס את רומסו – הוא מנצל אותה.

ג. ארבע דוגמאות של "אחרוּת" בספרות

אלה דוגמאות מקריות, מעט מהרבה מאד.

1. י. ד. ברקוביץ:  "מישאל"

במרכזו של הסיפור, מישאל, בחור, דחוי, שלא רצה ללמוד, עבר מבעל מלאכה אחד לחברו, איבד את עינו הימנית ואת תנוך אזנו השמאלית בקטטה, מתהלך משולח  בתחומי העיירה, וחי בשוליה. לכאורה, אדם מיותר. אבל לפי הכלל שניסח בן עזאי:  "אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום" (פרקי אבות, ד' ג). ערכו מתגלה פעם בשנה, לקראת חג הסוכות, כשהוא ובני חבורתו, "פוחחים" כמותו, מקבלים על עצמם לספק "הושענות" לכל בני העיירה. יש להם "מונופול" על "עסק" זה, אסור לאיש מלבדם לכרות "הושענות" והם מנהלים את ה"עסק" ביד רמה ואף קובעים מחירים כראות עיניהם.  "עסק"  ה"הושענות" הוא מטונימיה למצבו של מישאל:  

מי שמספק הושע-נא-ות – לאנשי העיירה, אינו מסוגל להושיע את עצמו. הוא דומה ל"הושענא חבוטה" – לאחר שחבטו בה ונשארו ממנה רק הגבעולים ועורקי העלים. משל לאדם או לדבר שלא יצלח עוד לשימוש.

הגיבור עבר תהליך של תמורה מראשית הסיפור לסופו: ראשיתו בתיאור עליבותו מנקודת מבטה של החברה, שלפיה "אין הוא נחשב בגדר בן-אדם כלל";  המשכו, בהצלחתו "המסחרית" למכור "הושענות", וסיומו  באומללות  גדולה יותר מאשר בתחילתו, כשחי "ללא חשבון". המודעוּת למצבו מביאה לקינה על חייו המבוזבזים, ולמסקנה שאינו יכול לשנותם ולחיות כאחד האדם: "ועד עולם אתהלך כך, עד שארד לקבר… לבדי, גלמוד כאבן… ובעין אחת… רק בעין אחת…" (עמ' יג).

2. לב חקק: "וכך כשיצאתי מן הכלא, גיליתי כי נכפל כוחי"

זהו סיפור "קלאסי" של "אחרוּת" על רקע המוצא המזרחי. ילדי עולים חדשים בעלייה הגדולה מארצות המזרח  בשנות החמישים. עלבונו של הילד מן המעברה החש את עצמו "אחר", בחברת ילדים "צברים", אשכנזים. זהו גם סיפור הסבר לעזיבת הארץ, לירידה ממנה  ולחיים בארה"ב, יחד הצדקה, התנצלות, האשמה. סיפורו של יורד! מחיר ההתכחשות לזהות ואימוץ זהות בדוייה: תחילה בישראל ואח"כ בארה"ב. סיפור של הסתבכות,  המסופר בגוף ראשון ממרחק השנים. יובלטו כאן רק אספקטים אחדים מתוכו הקשורים במישרין לנושא "האחרוּת" בישראל.  

הגיבור מדגיש את חשיבות השם ואת  הצורך שלו להתחפש ולהחליף זהות. הוא מתכחש לזהותו הקודמת, המזרחית, ומאמץ זהות "צברית", אשכנזית; כולל הבלעת ההיגוי המזרחי הנכון, ואימוץ ההיגוי האשכנזי הקלוקל. הוא מתכחש  למעמדו החברתי הנמוך ולמגוריו במעברה. מעמיד  פנים של אחר, מי שהיה רוצה להיות, או מי שהוא חושב שיהיה מקובל ומכובד על חבריו ויסייע לו במעמדו בחברה: "יומן הכתה אומר: 'פרס'. אני פרסיאדו. יומן הכיתה אומר: 'משלוח-יד האב סוחר. אבי סנדלר. הכתובת: נורדאו 75 ת"א, אני ממעברת זרנוגה. ארץ הלידה – ישראל. כאילו לא עליתי אליה ממקום שעליתי בילדותי".

הוא מצטרף לדעות הקדומות כנגד העיראקים,  וחש שהוא בוגד באביו, ובמשפחתו. המתח הפנימי שבתוכו, גדל והולך עד שהוא שובר אותו מבפנים. זה המחיר הכבד של ההתכחשות לזהותו. הוא נאלץ לעמוד על המשמר, כל הזמן, שמא תתגלה זהותו האמיתית. אין לו די כוח להתמודד עם מה שהוא ועם מי שהוא. ההתכחשות עושה אותו עוד יותר פגיע.

3. אפרת דנון: " אחת מאתנו"

במרכז הסיפור "חבורה של ילדות, ובראשן הילדה היפה בבית הספר, המחליטה להתעלל בבת-כיתתן הדחויה והכעורה המכונה 'השעירה'. כוחו של הסיפור נובע במידה רבה מדמות המספרת, המקורבת יותר משאר הבנות ל'שעירה' ואף רוכשת את אמונה, אך בוגדת בה ומקריבה אותה בשעת מיבחן. הרי משתלם יותר, וגם קל יותר, להשתייך לקבוצת הרוב." (חיה הופמן, 'החריגים והבודדים', 'ידיעות אחרונות', 2.7.2004).

הסיפור מדגים  אנטומיה של דחייה והתעללות:  חרושת השמועות על כך "שאמא שלה זונה"; הדחייה בשל צורתו החיצונית: "אנחנו קוראים לה 'השעירה'"; הנידוי של החברות: " אנחנו הבנות אמרו לה שנהיה חברות שלה רק אם תִּלמד לשתוק"; הניצול של הבנים: "בשביל הבנים היא כמו אוויר, אף-אחד לא רוצה להיות חבר שלה, ואם מדברים איתה, אז רק בשביל להעתיק או לקבל שיעורים".

שיאו של הסיפור הוא בתיאור הבגידה של "המנהיגה" שהיא "הילדה הכי יפה", וחבורת הילדות סביבה. היא מבקרת בביתה של "השעירה", רוכשת את אמונה ומצליחה לפחות אותה לפתוח את דלת הדירה ולצאת אל הבנות המחכות לה בחוץ, גוזרות לה את השערות ושופכות דבק על שערותיה ועל גופה.

סיפור זה הפותח את הספר  נותן את הטון לשאר הסיפורים, שיש בהם יסודות אוטוביוגרפיים חזקים. הסיפורים מאוכלסים בגיבורות וגיבורים דחויים וחריגים, בודדים ופגומים, "אחרים", שהחברה מסמנת אותם ומתאכזרת אליהם. 

4. ליאור אנגלמן: "שקופים"

במרכז הסיפור, שהספר נקרא על שמו, פגישה של המספר עם "מסדרת עגלות" בסופרמרקט: "היא נמנית על הזן של הבריות שאין העין שולטת בהן בכל ימות השנה". "היא היתה אישה נמוכת קומה מבנות העדה האתיופית, והיה הייתה הרה, מאוד הרה… לבושה הייתה בסרבל עבודה שעליו רקום בכתב עגול שם מקום עבודתה. והכיתוב 'לשירותך תמיד' מודפס בהבלטה בגבו."

הסיפור מסתיים ברשימה קטלוגית של "האחֵרים" אלה "האנשים השקופים, אנשי הצללים": מחתים הקבלות בסוּפֶּר, שוטף הכלים במסעדה, מטאטא הרחובות, קשישה היושבת לבדה, נהג האוטובוס, מנקה השירותים בתחנה המרכזית, השומר בגן הילדים, המאבטח בקניון.

סיפורי הספר מאכלסים את "האנשים השקופים", "גיבורי היום-יום המתמודדים עם הסדקים בחייהם.          [ - - ] הם מתהלכים בינינו, משנים את חיינו, אך נשארים לעולם בשולי מרקם המציאות." (מתוך: "על העטיפה".

 מקורות:

י. ד. ברקוביץ: "מישאל". לראשונה: ב'הצופה', וארשה, תרס"ג/1903. כונס: 'כל כתבי', עמ' י – יג.

לב חקק: "וכך כשיצאתי מן הכלא, גיליתי כי נכפל כוחי". בתוך: 'אם אשכחך. סיפורים', תשמ"א/ 1981.

אפרת דנון: "אחת מאתנו" בתוך: 'דג בבטן', תשס"ד/2004.

ליאור אנגלמן: "שקופים" בתוך: 'שקופים', הוצאת ספריית בית אל, 2009.  

שירת הנסיך הקטן ( נחלת בנימין ) :סקירה על

"אסור לומר דבר שאינו שירה"

ערב שלישי

בית הקפה "הנסיך הקטן"

3.9.2013

מאת חגית בת אליעזר

רחוב שומם, מדרגות רעועות והנה נפתח חלל ידידותי: בית הקפה "הנסיך הקטן" – עצום המימדים שחלקו מקורה והמשכו – גג המבנה הפתוח למרחב הלילי.

חגית גרוסמן מוקפת חברים נאמנים שיקראו שירים ברצף – ללא מבוא או דברי קישור בין השירים ובכך יעמדו באיסור לומר דבר שאינו שירה ואלה שיקשיבו ויהנו מנעימת קולו של משורר קורא שירו בפני קהלו.

כבר כתבתי על האירוע הראשון בסדרה. לא הייתי בשני. איך אדע מה היה בו? האם מישהו כתב עליו? ללא תיעוד-  הידע וההתרשמות  אגורים בזכרון המשותף של הנוכחים אך הוא נזיל ומשתנה, מטשטש  ומעמעם ואנוכי עד חוצפה – לא ניתן לתיקשור לזולת.

שעוד מישהו יסקר. אומנם אין זאת מלאכה קלה: להקשיב בדריכות, לרשום בחושך, ולאחר האירוע לאסוף שירים מהמשתתפים – במייל, בfacebook ולהתנסח, אך זאת במה להבעת דעות ומעין תרומה לקהילת שוחרי השירה  -  מישהו אמר לי : כשקורא את הסקירה מרגיש  שכמעט הייתי שם.

לפי הפרסום המוקדם קריאת השירים אמורה להתחיל בשעה 9 בערב, אך למעשה זה קורה באיחור של כמעט שעה – קרוב ל-10. זה רע? הנוכחים מכירים זה את זה מהאירועים  הספרותיים הרבים בקהילת המשוררים בתל-אביב בכלל ומערבי "אסור לומר… " בהנהגתה של חגית גרוסמן בפרט. הסדרה הזאת מסקנת ואף יוקרתית ומושכת קהל רב – גם אלי אשד – מר "יקום תרבות"  – בלש  השירה הצעירה הטובה נמצא במקום. הנוכחים מנצלים את הזמן עד לתחילת האירוע לשיחות רעים נינוחות באוירת קדושת ערב ראש שנת השירה.

חגית גרוסמן.צילמה קרן איזיקסון

חגית גרוסמן פותחת את הערב בקריאת הפואמה  "הקאתי את נשמתי" של קלאודיו פוצאני בתרגומה מאיטלקית ומאנגלית.

זרם התודעה מותנע ע"י השם שהוא גם השורה הראשונה,  מנווט בעוצמה וביצירתיות פואטית במסלול המתפתל בין מחוזות הסבל הקיומי, חוזר מדי פעם ל "הקאתי את נשמתי אתמול" ויוצא לעוד הקפה סביב עולמו בהווה ובעברו כתינוק הבוטח בטיפולם של הוריו, בוחן את האפשרות לחיות  ללא נשמה, יורד אל הביבים המזוהמים ומסיים בשיר אהבה עדין. חגית ביצעה את הפואמה המשתרעת על פני 5 דפים מודפסים במשך דקות ארוכות של קריאה דרמטית כשנעימת קולה ממחישה – כריקוד סרט המשי בידיה של מתעמלת אמנותית -  את התנועה התימטית של הפואמה.

את הפואמה במלואה  ניתן לקרוא בבלוג של חגית :

וכאן אביא את תחילתה ואת סופה:

הקאתי את נשמתי

הקאתי את נשמתי

אתמול

והותרתי את האסלה מלוכלכת,

אני לא יודע מה יצא מגופי

זה נראה כמו נסורת ברזל

מעורבבת בכותנה מוכתמת בדם.

אולי היא ניסרה בעצמה

דרך יציאה מבעד לסורגים

שתוכל לברוח.

אולי היא נפגעה

אולי הזדהמה .

…

הקאתי את נשמתי

אתמול

היא נראתה כמו זר ורדים על הרצפה

כמו אחד מאלה

שגרמו לי להסמיק במסעדה

כי לא ידעתי מה לעשות

והזר שמר את ידייך עסוקות

בדרך הביתה.

הידיים האלה, אלוהים, רק שתיים

שיכולתי לאהוב כמו עלוקות

עליי,

עשר, עשרים כוסות יניקה חמות ורכות

על הגב שלי,

יונקות את הלחות, הריקנות והמרירות.

הקאתי את נשמתי

אתמול.

מיהו קלאודיאו פוצאני?

אני בודקת עליו : איטלקי צעיר, יפה תואר, משורר  מוערך, מתורגם לשפות רבות, פעיל בפסטיבלי השירה בעולם, פרפורמר, מוסיקאי – לא כססאר ואייחו – אותו תרגמה טל ניצן –  שהוא זרוק, ג'אנקי דפוק.

מישהו שיסביר לי, אני לא מבינה, איך יש לו – לפוצאני – פנאי לסבל, סיבות לסבל השפוך פה ועובר באמינות לעברית בתרגומה ובביצועה המרטיט של חגית גרוסמן?

בא לעולם דור חדש של סובלים  – מצליחנים גמורים.

עכשיו תורו של בועז כהן – שדרן רדיו, עיתונאי, מוזיקאי, מפיק ועורך מופעי תרבות המחברים בין מוסיקה לשירה דוגמת "מלכה עירומה – נשים שרות מחאה" שהתקיים בתיאטרון תמונע בתל-אביב. ראיתי את המופע ביום שישי 30.8 – מובלעת מרעננת ותרבותית בצהרי יום לוהטים. החיבור בין המוסיקה לשירה היה טבעי ונכון. בועז כהן אירח במופע את חגית גרוסמן. בתה הקטנה קיפצה כאיילה בין כסאות האולם בשעה שחגית קראה לה מהבמה שיר דאגה אימהית שנגע בלבבות המבוגרים ועבר מעל לראשה של הילדה.

הערב חגית מארחת את בועז כהן שנמצא על סף פרסומו של רומן ביכורים – איזו התרגשות! בועז קורא קטע אירוטי מתחילתו של הרומן. הופעתו של בועז מרשימה: קול השדרן שלו ערב לאוזן והתיאור של אשת החלומות נועז ומגרה:

 אני רוצה אישה שרוצה. מתאווה. משתוקקת. שנוטפת כשהיא רק חושבת על מה שאתה הולך לעשות לה. שהיא נפתחת אליך כמו פרח. והיא פעורה. ושוקקת. ובוערת. והיא מתה שתנשק אותה ותעבור בלשונך מאחורי האוזניים שלה, אל הצוואר, למטה, אל השדיים, שהיא מהדקת את ראשך אליה כשאתה עושה את זה ומתגרה מזה שאתה משתגע מזה. שהיא מתחננת שתרד עוד והיא גומרת לך בידיים רועדת ומתפוצצת לך מתחת לשפתיים. הלשון האצבעות. הידיים. ועוד פעם. גלים-גלים. אישה שרוצה אותך כשהיא במקלחת שתבוא כשהיא מחזיקה בכיור. שמספרת לך בטלפון שאחרי שהלכת היא חשבה עליך ודמיינה שוב איך אתה נוגע. שרוצה להראות לך איך היא טורפת אישה אחרת לנגד עיניך. אישה שחוזרת באמצע הלילה כשאתה ישן ומעירה אותך ומבקשת שתקח אותה. שבאמצע מסיבה במועדון בלונדון כשהגשם יורד בחוץ וריח של צ'יפס ממלא את החלל, אומרת לך בוא, בוא עכשיו, והיא לוקחת אותך לביתה אשר ליד נהר תמז, ושם בכניסה החמימה, במבואה אל הסלון, פותחת לך את כפתורי המכנסיים ואצבעותיך מתהדקות על הכתפיים שלה, והיא לא מוותרת ולא עוזבת עד שאתה גועש ועולה על גדותיך וגומר, וגוהר והיא קמה, מיישרת חצאית קפלים, כשאתה מעולף מעונג מטרף חושים ומחייכת אליך ונשכבת לידך ושמה ראש על החזה שלך. ונרדמת. מעורפלת כמוך. אישה כזאת אני צריך."

ליאל אדמון.צילום קרן איזיקסון.

ליאל אלכסנדרה אדמון מוכרת לנו מהאירוע הראשון בסדרה. שיריה טובים וחזקים, קריאתה נעימה ומשכנעת. לליאל שיר אקטואלי – המוקדש לגבריאל בלחסן – מוסיקאי שכתב את מרבית הטקסטים של שיריו, מקים להקת "אלג'יר", הוציא 6 אלבומי סולו. גבריאל בלחסן מת ב-20 לאוגוסט השנה בגיל  37.  הטקסטים של שיריו חשפו את חיו הקשים, הכואבים.    

השיר ארוך ואפל, מזכיר את שיריו של גבריאל עצמו. הוא מתחיל בתיאור פלסטי של נשימה מאומצת, עובר דרך נושא ארספואטי וחוזר מעגלית לנשימה.

מובאים כאן ההתחלה והסוף של השיר.

                    לגבריאל בלחסן

*

נְשִׁימָה לֹא מְעִידָה עַל חַיִּים,

הִיא מְסַמֶּנֶת בַּגּוּף שְׁבִילֵי חַמְצָן

מוֹבִילִים אֶל הַתָּאִים הַנִּלְחָמִים

לְהַכִּיר בְּנוֹכְחוּתָם הָעֲדִינָה

וְאֵינָם פּוֹגְשִׁים דָּבָר

…

וְאַתָּה חוֹשֵׁב לִפְעָמִים – דָּבָר חָשׁוּב, כְּתִיבַת שִׁירִים

הַגּוּף מְבַקֵּשׁ לְשַׁחְרֵר תָּאִים מֵתִים אֶל הָעוֹלָם,

אָז אֲנָשִׁים קוֹרְאִים שִׁירָה שֶׁמְּדַבֶּרֶת עַל מָוֶת דָּחוּף בְּכָל נְשִׁימָה

וְאֵינָם מְבִינִים מָוֶת נוֹשֵׁם

אָז הֵם אוֹמְרִים – אַהֲבָה

וְשִׁירָה כּוֹתֶבֶת עַל אַהֲבָה בְּצֵל עֲצֵי דֻּבְדְּבָן

וְאֶצְבָּעוֹת נוֹשְׁקוֹת בְּעֹרֶף נַעֲרָה

וְאַתָּה רוֹצֶה לִכְתֹּב:  אַ – הֲ – בָ – ה

אֲבָל נְשִׁימוֹתֶיךָ

אֵינָן מְכִילוֹת

דָּבָר.

 טל זגרבה- בחור צעיר, מוסיקאי, שירת ככתב עיתון "במחנה", לומד לתואר ראשון בפקולטה לקולנוע באוניברסיטת ת"א. טל קורא את השיר "מיכאל" – ארוך ועקשן, לא מרפה, תופס את כל נפח הקשב, אין מנוס.

השם "מיכאל" החוזר מנקר כמו בפצע של פרומטאוס עד שמתמכרים לכאב הזה ומרגישים כנטושים כשפוסקת קריאתו של טל.

 מיכאל

מיכאל מנגן בלוז כמו כושי. מיכאל יודע עצב מהו. מיכאל יודע קצב מהו. מיכאל מחצרץ כמו לואי ארמסטרונג. מיכאל מפסנתר כמו אוסקר פיטרסון. מיכאל מגטר כמו בי בי קינג. למיכאל יש קול סקרימינג הוקינס. למיכאל יש גרוב ריי צ'ארלס. למיכאל יש נשמה אלה פיצ'גארלד. למיכאל יש חור גדול בכיס. למיכאל יש חור גדול בלב. למיכאל יש חור גדול בזרוע. כי מיכאל הוא ג'אנקי.

…

 מיכאל מקבץ נדבות. למיכאל יש גנגרנה ברגל. למיכאל יש כיב בציונות. מיכאל צורח. מיכאל לא סולח. מיכאל נטפל. מיכאל מפר את שלוות הכלל. מיכאל מוקצה. מיכאל מאושפז. מיכאל מקבל מכות חשמל. מיכאל מאבד שיער. מיכאל מאבד שפיות. מיכאל לאיטו נגוז. מיכאל חושב ששכחו אותו. מיכאל חושב שתמיד יזכרו אותו. מיכאל מצחצח את עיטור העוז. מיכאל צוכה. מיכאל בוחק. מיכאל סגור במוסד. מיכאל מנגן בלוז כמו כושי. מיכאל רק בן 21.   

חוה פנחס כהן  היא  משוררת מוערכת, פרסמה כ-10 ספרי שירה, זכתה בפרסים רבים, ערכה את כתב העת "דימוי". חוה יורדת אלינו מהרי ירושלים ועוברת מההכנות לחג ראש השנה לאירוע חגיגת השירה.

חוה קראה את השיר "חולצה" של המשורר האמריקאי רוברט פינסקי הידוע בשירתו החברתית. חוה תרגמה את שיריו לקראת כנס כיסופים השלישי – כנס ירושלים לסופרים ומשוררים יהודים שהתקיים בחודש בפרואר השנה וכן מספר שירים מספר שיריה האחרון – "אחי, הצימאון" אשר יצא לאור בשנת  2012  וזיכה את חוה בפרס רמת-גן לספרות בתחום שירה לשנת 2013.

כָּל הַיֹּפִי וְכֹחוֹ

נִמְסָכִים לְכַד מִלִּים

כְּדֵי לֹא לוֹמַר מָה רָאִיתִי

בִּפְנֵי אִמִּי

כְּדֵי שֶׁלֹּא אֹמַר שֶׁהָלַכְתִּי

לְחַפֵּשׂ בְּדַרְכֵי אָחִי

מַה יֵּשׁ בְּכֹחוֹ שֶׁל חָגָב

בֵּין עֲלֵי תִּלְתָּן לְהָעִיר.

וְאֵיזֶה עַיִן

עַל הַדֶּרֶךְ

חֶלְקוֹ גָּלוּי וְחֶלְקוֹ מִסְתַּתֵּר

בְּעַפְעַפֵּי הַבֶּטֶן.

אורית גידלי  פרסמה 2 ספרי שירה : "עשרים נערות לקנא" ו- "סמיכות". היא מלמדת כתיבה במסגרות שונות ומגדלת את ילדיה. אורית קראה 3 שירים על מערכות יחסים שונות : עם אמא, עם בן הזוג, עם הילד.

אצטט כאן ביתים יפים משני שירים.

אבנים כבדות

…

שתי הטבעות שעל ידינו מציירות אינסוף מהוסס,

ואני נשבעת לך,

אבל רק בשבועות קצובות.

מפקידה בך שוב את התמיד אבל הפעם נזהרת.

ילד

…

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ אַחֲרֵי הֶחָלָל, יֶלֶד, רַק שֶׁתֵּדַע,

וַאֲנִי נִגֶּשֶׁת בִּשְׁבִילוֹ לָאוֹר שֶׁמֵּעַל רֹאשְׁךָ,

מְכַבָּה, מַדְלִיקָה, וְשׁוּב מְכַבָּה,

קוֹרֶצֶת לַכּוֹכָבִים מִתּוֹךְ הַבַּיִת.

את השירים במלואם אפשר לקרוא באתר של אורית גידלי

http://oritgidali.com/index.html

משה (מוקי) רון הוא פרופסור בדימוס לספרות אנגלית והשוואתית, עורך ומתרגם פרוזה מאנגלית, צרפתית, ספרדית. משה פרסם ספר סיפורים "אבדות קטנות" בשנת 2001. ועכשיו משה מתקרב לשירה: פרסום שירו "ת"א, שיש אחה"צ" בהליקון 101 – כתב עת יוקרתי לשירה – מהווה אישור לאיכותו של השיר ובהליקון 102 ראו אור תרגומיו ל-7  שירים של רוברט קרילי.

משה רון – השם נשמע לי מוכר. אני נזכרת – אתה המתרגם של סיפורי ריי קארבר.

התרגשתי מקארבר, אך למעשה קראתי את מילותיך. תודה לך על הגשת קארבר לקהל מעריציו.

הדוור הנלוז / רוברט קרילי

הם לוקחים את כל מכתבי, והם

שמים אותם באש.

                  אני רואה את הלהבות, וכו'

אבל לא אכפת לי, וכו'.

הם שורפים כל מה שיש לי, או את המעט

שיש לי. לא אכפת לי וכו'.

השיר הנעלה מכל, המופנה אל

הריק – זהו האומץ

הנחוץ. זה דבר-מה

 שונה לגמרי.

ת"א, שישי אחה"צ / משה רון

יושב בקפה ששמו לא ידוע לי ברחוב ששמו גאולה

מלצרית יפה וכחושה מגישה לי אספרסו ובקבוק מים

(בקשתי רק כוס)

בשולחן שליד חלון הראוה הגדול

נער בעל מראה פבליק סקול מלטף בלי הרף

על ברכיו כלבלכ בן כלאים עם הרבה פודל

קודם ישבתי תחת  עץ תות בחצר תל-אביבית מוזנחת

ברחוב שסבי בנה בו בית לפני שלושה דורות

שמעתי דברי שירה וידידות ונבואות חורבן סבירות בהחלט

ויצירה של טלמן לחליל ולכנור

גשם לא ירד

ועכשו אני מתמכר לתמהיל של אשר וצער

מדי פעם יורדת מכונית בדרך אל הים.

יואב עזרא קורא מספר שירים. לעומת הפואמות הארוכות הממכרות הכובשות דוגמת "הקאתי את נשמתי" של קלאודיו פוצאני ו-"מיכאל" של טל זגרבה, השירים של יואב קצרים, אך בזכות דחיסותם ועוצמת אמירתם גם הם עובדים נהדר.  שיר כזה נראה לי "מפץ גדול" קטן. אין לו מימדים ויש בו הכל שממשיך להתפצפץ ולהתנפץ בתודעת הקורא. לא הצלחתי להשיג את השירים שיואב עזרא קרא באותו הערב. יואב, בבקשה, תביא את שיריך היפים במסגרת התגובות לסקירה להנאת כולנו.

שירה סתו היא מעצמה ספרותית: משוררת, מבקרת ספרות, מרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון, מנחה סדנאות כתיבה בבית הספר מנשר לאמנות בתל אביב. אני כל כך שמחה שפגשתי אותה. מאוד התרשמתי מספרה "לשון אטית" שיצא לאור בשנת 2012. מהלכת בו אימת גבר בור ואלים אבל יצרי להפליא, בזכותו אשה היא אשה אם כי נשלטת עד כדי מושפלת אך נחשקת.

     שירה קראה שירים חדשים, כשאחד מהם נכתב בעקבות "סוף הנפילה" של
     דליה רביקוביץ.

      *

אם אדם מתעורר משינה באמצע הלילה

 גם אלוהים לא שומע את קול היקיצה .

קירות של חושך מתקרבים במהירות עד עלטה גמורה

 והוא בתוכה

אפשר שהוא חש את עצמו כמזרן

 ואולי הוא ילד מאוד קטן או זקן שיבש

וגם אלוהים לא ניגש.

אם אדם מתעורר משינה באמצע הלילה

 הוא איננו יודע היכן פניו, איה גופו,

מי הוריו וילדיו מהו שמו

 הוא אפילו איננו יודע על דבר השמות,

הדברים, הגופים

הוא איננו יודע שיש זמן שאיננו,

 שיש זמן שחלף ויש זמן שעדיין לא בא

 בדידותו שלמה ואין לו כל ידיעה

 זולת חלומו הרע הנשמט במהרה.

צחי זמיר – מבעלי המקום – שוחר שירה, מארח ברוחב לב את אירועי הסדרה. מסתבר שכותב בעצמו. צחי מתמקם ליד המיקרופון וקורא בצורה תיאטרלית:

*

יום יבוא

וארצה

לרדת מהכוכבים

ולגלות

שאת מתהלכת

בארץ שלי

אך תרצי שלא ארד

ותבקשי

שאמשוך אותך

למעלה אלי למקום

בלי משקל למלים

ללא רוח על הפנים

וגשם חם

אחרי.

ואת עונה

אתה מזמין אותי לארצך

שאיני יודעת

עדיין מהותה

וודא לפני

שהיא ערוכה

לאמץ אותי כאזרחית

בתוכה

טרם מסכנת

עצמי בגולה.

Fuck

משוררת

תותחית שלי

הארץ בהכנות

לקראתך.

שחר אריאל הוא מוסיקאי: כותב ושר את שיריו. שחר קורא 3 שירים.

אביא את תחילתו וסופו של השיר החושפני :

הנה נדלק לי

הנה נדלק לי חוסר השקט, ולא שהיה לי קודם, השקט,

עוד אחד חדש מהקופסה, איזה מן מתנה הבאת לי, קנאה,

מי רוצה את הרגש הזה, כל הקקה שאהבה כזאת מביאה,

למה חיבקת אותו? ולמה אותו? ולמה יש לך כל כך הרבה חברים?

ולמה אני אוהב אותך ככה חזק, ולמה אני רוצה אותך רק לעצמי,

מי אני בכלל במשוואה שלך? המשתנה, הקבוע, הנעלם?

אורח לרגע שהרגע הגיע, אולי עוד רגע הולך,

ואולי אני זה לתמיד, ותמיד זה איך?

…

אהבה שלי, דיי,

בואי נצא מהשיר הזה חלק, הכי כדאי,

כשאנחנו בטוב,

אמיצים מספיק לאהוב.

שחר הוא בנו של הזמר המפורסם מאיר אריאל ונתון תחת השפעת זכרו.

לסיום הערב שחר קורא שיר חדש של מאיר אריאל – מעזבונו. הנה קטע ממנו:

בדידות

…

אנחנו בודדים. מבודד באת ואל בודד

תשוב כי בודד אתה.

והחיה בודדה והעוף בודד והדג בודד

והעץ בודד, ובודד כל גרגר כל חלקיק בודד.

והעולם בודד. והשמש בודדה והירח בודד

בודדים, בודדים, בודדים נטפי המים

הכבדים הרוח הקלילה רסיסי האור

יקום בודד. מאוכלס בבדידויות לאין ספור.

….

אנחנו מכבדים את מאיר אריאל ודווקא מפאת הכבוד לא כדאי לקרוא שיר שלא פורסם ע"י המשורר המנוח ומסבות טובות. השיר על בדידות –הנושא משומש ובטיפול בו בשיר אין כל חדש, אך כיוון שהנושא עלה – אנצל את הבמה כדי לומר דבר-מה בזכות בדידות (ישראלית כשמו של ספר שיריו של יובל גלעד). במציאות המתוקשרת של ימינו, אם יש לנו מה להגיד – נבחר נמען בשר-ודם-אלבום תמונות מהמאגר ההולך ומצטבר של חברים ונפלוט זאת ישירות למרחב הרשת ללא שלב החביון: התסיסה וההבשלה ואז זה יוצא כמיץ מתקתק סתמי ולא כיין ע-שיר, ריחני, משכר.

נוסחת כתיבת שיר טוב יותר סודית מזו של קוקה קולה – איש אינו יודע אותה, אך כמו שהראשון ברשימת המרכיבים של המשקה הקל הוא מיים, כך גם המשורר צמא למי בדידותו. הבדידות הופכת למצרך נדיר : הרשתות החברתיות נפרשות ולוכדות את גחליליות הבדידות המאותתות כמו שחתולי הרחוב מחסלים את החיות הקטנות בסביבתם.

סדרת האירועים נמשכת. מתוכנן הערב הרביעי בסדרה: ביום שלישי השבוע ב- 17.9.

וראו סקירה על אירוע קודם בסדרה זאת :

סקירה על "יצורי שבע הארצות " הוצאת שישים ריבוא ,2013.   כד עמודים.

כתב וצייר אברהם גיא

סידר הקדמה ועמודי תלמוד מיכאל מרסה .

אברהם גיא הוא אחד הקומיקסאים המקוריים והבולטים ביותר  של עולם הקומיקס העברי ,והוא מתייחד בנושאיו הלקוחים מעולם הקבלה ובטיפול המקורי שלו בהם המזכיר כביכול את הפנטזיה המודרנית ועם זה שאוב כל כולו מעולם המדרשים ,ספר הזוהר וכתבי האר"י והגאון מוילנה. גיא ויוצר מעין סינתזה בין האמנות והגראפיקה החילונית  והסיפורים האמוניים הפנטסטיים ביותר של הקבלה.

ספרו החדש " יצורי שבע הארצות" הוא מעין המשך ועדכון של ספרו הקודם שזכה לשבחים רבים "מעשה בראשית " ( הוצאת מפה ,2006)  שם לקח גיא סיפורים ומדרשים שונים מספר הזוהר והספרות הקבלית בניסיון ליצור מהם שלם אחד המאוחד על ידי איוריו.

שם היציג גיא לראשונה לפני הקורא המודרני  סיפורים על העולמות הנמצאים בתוך כדור הארץ הלא הוא "תבל " ארצנו " "שהיא הגבוהה והחשובה בכל הארצות שכן היא הקרובה ביותר למלכות השמיים., ארצות  בלתי ידועות לנו שבהם יושבים בני האדם הראשון ובני קין : " ארץ" ( ארץ חשוכה וריקה לחלוטין ) "אדמה" ( לשם היגיע אדם הראשון לאחר שגורש מגן העדן ושם אין אור שמש ) "ארקא " ( ארץ בעלת שם חייזרי באמת שבה חיים צאצאי קין שהם בעלי שני ראשים ) , גיא ( מרחב עצום שבו התפזרו בוני מגדל בבל ) ציה ( ארץ מדברית נוראה ) ,,נשיה ( שתושביה הם ננסים).
וכעת בספרו החדש "שבע ארצות " חוזר גיא אל הארצות המסתוריות והמקסימות האלו וחושף לפני הקורא פרטים חדשים ומדהימים עליהם שהם פרי דמיונו היצירתי והופך אותן לחיות ולמרשימות לא פחות מהעולם שבו חי הקורא.

גיא מתאר בציור ובמילים  מתאר את החיות המאכלסות  את העולמות האלו חיות כמו" עוף הקציר " מארץ אדמה ,זבוב המים מארץ ארקא   הפינגווין הארקאי "המרב ראש"מארקא  .,הפרפר הארקאי " החרגול המדברי מארץ גיא ,חתולי  ארץ גיא , ( שהם כנראה בגדר פרודיה עצמית שלהמחבר )  הזרזיר הגמדי  מארץ "נשיה " שבלולי נשיה , הפיל האדמתי  שכשמו כן הוא מארץ "אדמה" ,   הבבון הארמדיל מארץ ציה ,העצטלמוג מארץ ציה  ,ורבים אחרים מוזרים ומקסימים.

מיכאל מרסה הוסיף בראשית החוברת דוגמאות של קטעי מדרשים וזוהר שונים שבהם מובאים דברי רבותינו  על שבע הארצות האלו  ועל יושביהם וגם סיפורי מפגשים עימם. וכך מעצים את החוויה של המפגש עם התיאורים האלו של עולמות מקבילים לעולם אנושי שלנו.

 אברהם גיא אינו רק "צייר ",  הוא נוסע לעולמות רחוקים,  ובספר זה יוצר גיא מען אנציקלופדיה-לקסיקון –ספר מסע  בעולמות האחרים  המתוארים במקורותינו שהיא בגדר יחידה במינה  בספרות הישראלית העכשווית ומשאירה את הקורא מוקסם ונרגש . 

אני מחכה לכרכים הבאים שימפו את שבע הארצות ואת קשריהם עם ארצנו הלא היא "תבל " לאורך הדורות. .

גילוי נאות : גירסה אחרת של סקירה זאת מופיעה על הכריכה האחורית של החוברת.

ראו גם :

אברהם גיא בלקסיקון הספרות העברית

אמנות לשם שמיים :ראיון עם אברהם גיא ברכיל

 אלי אשד על שבע הארצות :הקומיקס של אברהם גיא- ברכיל

על "שתיקות" לסברינה דה ריטה, הוצאת "אחוזה חיפה", 2013

עולם השירה, כמו העולם שסביבו, הוא זירה אכזרית בה החזקים זוכים לחשיפה. בשנים הראשונות בהן כתבתי שירה הייתי בטוח שיש מערכת ספרותית אחראית שמסננת ובוררת, עם השנים הבנתי שמדובר בזירה של קשרי כוח, ממש כמו עולם הפוליטיקה או הכסף, ולמדתי לפלס את דרכי בו.

אבל יש משוררים ומשוררות בלי מרפקים, וכזאת היא כנראה סברינה דה ריטה, שספרה "שתיקות" יצא בהוצאה כמעט לא נודעת, "אחוזה חיפה", בעריכתו היפה של ישראל חינטייב, כנראה בעל ההוצאה. הספר הודפס דיגיטלית באופן די בסיסי, כנראה מחסרון כיס, בדומה לספרים הנהדרים, תרגומים ומקור, שהוציא משך שנים הסופר הטוב בארץ, יותם ראובני, בהוצאת "נמרוד" שלו.

על העטיפה, שלא לגמרי בטובתה של המשוררת, צילום שלה, רזה ושברירית, יושבת על רצפה עירומה בחדר ריק, יחפה, מחזיקה בספר "תולדות השיגעון בעידן התבונה" של פוקו. רק חדי עין המכירים את הספר יבחינו, אבל קיומו בתמונה לא מקרי: דה ריטה כותבת על מצוקות הנפש הקיצוניות, שירי צעקה כתובים בעדינות, שירים של מי שכנראה נמצאת במקומות המצוקה המובילים אדם להיסגר בבתי חולים. אבל בכל זאת – אפשר היה לתת לשירים לדבר במקום ליצור אילוסטרציה על העטיפה.

וחלק מהשירים יפים מאוד, וחלקם פחות. חלק מעביר את הסבל טרנספורמציה אמנותית, חלק לא.

אני כותבת כדי להעיד/ כדי להגיד/ הנני פה/ בכל זאת/ ויש בזה משהו מרפא/ בכל החולי הזה// לא האמת היא המעניינת אותי/ אלא איך אַבדתי בדרך אליה

עד לשתי השורות האחרונות השורות בנאליות למדי, אם כי פשוטות ונוגעות ללב, אבל שתי השורות האחרונות בהחלט מעניינות עם אמירה מקורית – כל משורר אמור לאהוב את האמת, כמו הפילוסופיה, אבל לדוברת אין בה עניין ואין כוח לעסוק בה, כי הכאב הסיט את היכולת לראות.

וכך גם בשיר הבא:

לא רציתי לאבד את השפיות/ אך הפֵיות היפות/ הי-פות/ פיתו אותי פתאום/ וידעתי שזו לא אני / זו ש – / ברחה עד לאן/ רוצה לחזור עכשיו/ לפֹה,/ לשבת קצת/ לרקוד/ לקלף תפוז בקיץ/ לדלג בין שלוליות בחורף/ כמו שילדים עושים/ לעשות מה שכולם עושים/ לעבוד/ ללמוד/ רגיל/  אך לא זה מה שקרה

שיר יפה: המשחק בפתיחה בין שפיות לפיות מפתות מעניין מצלולית ותמאטית, ויפה גם תיאור השפיות והשאיפות בחיים – לא איזה הצלחה הרואית, אלא הנאות חושניות פשוטות – גשם, שלוליות, תפוז. געגוע של מי שנדחפה כנראה אל מחוץ לחיים, אבל תפיסת השיגעון של דה ריטה מעניינת: לא "מחלה" – אלא בריחה פשוטה מהמציאות, כזאת שאפשר לנסות ולחזור ממנה. על פי פוקו, שאת ספרו כאמור היא מחזיקה על העטיפה, הגדרת "חולי הנפש" נועדה להגן על הנורמה והנורמטיביות ועמדת הכוח של החזקים בחברה שיכולים לסגור ולהגדיר את החלשים, ולגדר אותם. אבל "מחלות נפש" על כל ההגדרות השונות שלהן, שיש להן ודאי כיסויים סימפטומטיים, אינן אלא הגדרות מנכרות לאנשים שסובלים יותר מדי, שבודדים יותר מדי לפי טעמה של החברה, ולכן עונשם להיסגר.

והנה עוד שיר מעניין, החוזר באופן אנאפורי על המילה "פוצע" בצירופים שונים:

הבית פוצע/ התיל פוצע/ ההר פוצע/ הנוף פוצע/ החשק פוצע/ הנשק פוצע/ האגו פוצע/ הפרח פוצע/ הצבע פוצע/ השקט פוצע/ הילד יודע כי/ הדלת אל הבית שנבנה בידיים חזקות שידעו פעם לחפור/ ולכתוב מגילות – שם נולדו ילדים עם צחוק ואקדח/ צמח להם מתוך הבטן לפני שלמדו לצייר/ כבר לא פוצעות יותר כלום

זהו שיר אימאז'יסטי משהו, המכיל הפתעות של "ההר פוצע" או "הנוף פוצע" לצד "הנשק פוצע" השגור יותר. גם סיום השיר מעניין – תמונה סוריאליסטית של סבל ילדים. לדה ריטה, בשירים הטובים בספר, יכולת ליצור מרקמים לשוניים של עדינות פוצעת, בין נוף ושקט לפצע ונשק.

והנה עוד שיר יפה, אם כי סיומו  גולש אל הבנאלי:

היום/ לא עשיתי כלום/ שתקתי/ הרבה/ ריחמתי על עצמי/ אנשים אומרים:/ יש לך רגליים ידיים עיניים תחייכי החיים יפים …אומרים שהשמש זורחת כל יום/ שמותר לצעוק כשכואב// אז למה אני שקטה כל כך?

ההתחלה יפה כי לא רק מי שנפשו פצועה נידון לחוסר מעש, וחוסר מעש זאת העבודה הכי קשה, שכן יש אוכלוסיות שלמות: מובטלים, נכים ועוד שנידונים לחוסר מעש – ורק משוררים יכולים להעיד על כך בלי להתבייש, ובגלל זה אנשים לא קוראים שירה… כי פוחדים ממנה, מהנפש. וגם אנשים "רגילים" ומתפקדים מגיעים לעיתים, אחרי מירוץ מתיש שהוא צו הקיום הרבייתי בחברה הבורגנית, למקומות של אי עשייה חיונית לנפש. אבל מסוכנת. והפתיחה החדה "היום/ לא עשיתי כלום" מדויקת.

אבל כאמור – ישנם גם שירים שלא מצליחים להעביר את הכאב טרנספורמציה אמנותית: יש לי את כל מה שכתוב באיזה שהו ספר/ נטיה כרונית של התאבדות/ חבלה עצמית/ הפרעות אכילה/ נטילת סיכונם/ יחסים נצלניים // האם אפשר לסגור את הספר ולהתחיל לחיות?

אמנם השורה האחרונה מעניינת ומחזירה לתימה של הגדרת ה"בריאים" את ה"חולים" על פי הספר, אבל השורות צועקות מדי ובנאליות. כך גם בסופו של יום יגידו/ שהייתי/ רגישה/ חלשה/ שטח הפקר/ שדה מוקשים/ אנורקסית, היפוכונדרית, היסטרית,/ מבועתת, מטופשת, תלותית/ פנים יפות/ חלולות/ ופה סתום

כאמור, אני בהחלט מזדהה עם עמדת ההתרסה כנגד הגדרות החברה, כמו גם עם הסבל, אבל השורות צועקות מדי, משחקות לידי המציצנות הבורגנית כלפי הטירוף במקום לעמוד בזקיפות מולה, כמו בשירים היפים שהובאו.

גם במקבץ השירים העוסקים בשואה, הנובעים מהזדהות המשוררת עם הסבל הקיצוני ביותר, יש שירים צועקים לצד יפים, אם כי היפים רבים יותר. אסיים בשיר על המשורר האקספרסיוניסטי יעקוב ון הודיס, מחבר השיר "סופעולם" שגם נתן את שמו לאנתולוגיית השירה האקספרסיוניסטית היפה שערך ותרגם לאחרונה אשר רייך. ון הודיס היה יהודי, ונכלא בבית משוגעים לפני שהועבר לגורל מר אף יותר שהיה מנת חלקם של יהודים בגרמניה:

לפני שהיה עוד סוף העולם/ חרט על הקיר שיר בשחור// למחרת אספוהו שליחים בלבן/ אל מכונית בלי לוחית,/ דוהרים/ // למקום ללא שם// לא היה בו אשם, הוא היה רק אדם/ שזרם בו דם עם כדוריות אדומות… ***אתה לימין ואתה לשמאל/ אתה לתאים ואתה צא במחול

מעולה, גם אם השיר כרוך בספר דל הפקה שבזירת מאבקי הכוח של השירה לא זכה לחשיפה, לא בגלל תוכנו, פשוט בגלל הגזענות של המבקרים כלפי ספרים היוצאים בהוצאות קטנות ונידחות.  

ראו גם

סברינה דה ריטה בלקסיקון הסופרים

"על מילים ושתיקות ":סברינה דה ריטה בפייסבוק

החטא השמיני :נועם שדות על סברינה דה ריטה

שירים על הסף:עוד על סברינה דה ריטה

סברינה דה ריטה

בימים אלה רואה אור מחדש הספר "אובלומוב"(הוצאת "מחברות לספרות"), הרומן הגדול של איבן גונצ'רוב, אחד מענקי הספרות הרוסית של המאה ה- 19 , בתרגומה המשובח של דינה מרקון.

 "ספר קפה" יקיים מפגש על הספר ביום ראשון 29.9.13 בשעה 20.00 בקפה "x – ray", בוגרשוב 31, ת"א.

 משתתפות  

: דינה מרקון - מתרגמת ועורכת,שתרגמה את "אובלומוב" .

           מאיה פלדמן – עורכת הספר.

        מנחה: העיתונאית שירי לב-ארי.

 "גונצ'רוב  הביא לעולם את אחד הגיבורים הנפלאים והאהובים שנכתבו מעולם- איליה איליץ' אובלומוב,  אותו אציל צעיר, עדין וחולמני אשר נבצר ממנו לקחת חלק בחיים המעשיים, אפילו כאשר הוא מתאהב עד כלות באולגה היפיפייה.

אובלומוב מסרב לפשוט את החלוק ולקום מהספה. "כשעליו לבחור בין חיים בלתי ראויים לבין שינה", כותב הסופר הרוסי מיכאיל שישקין ב"אחרית דבר" המצורפת לספר, אובלומוב מעדיף לישון. בסאטירה מבריקה ועל-זמנית על התנגדות שקטה לחיים הבורגניים, מציע הגיבור התאבדות באמצעות ספה".                                                                                                            (מתוך פרסום ההוצאה)  

" יצירה גדולה באמת, שכמוה לא נראתה זה זמן רב מאוד. אני נסער לנוכח אובלומוב וקורא בו שוב

ושוב"  (לב טולסטוי).

"הרומן הזה, המסופר בגוף שלישי, ראה אור ב-1859 והוא יצירת מופת, קומדיה טראגית כבירה……… מה שהופך את הרומן של גונצ'ארוב לגאוני, הוא בראש וראשונה הוא היכולת לשהות עם גיבורו בתוך מצבו הנפשי, למצות אותו על כל דקויותיו…… אולם גונצ'ארוב מנסה לגלם בדמותו של אובלומוב לא רק מקרה פרטי, אלא לבקר באמצעותו תכונה לאומית : נרפות האצולה הרוסית והסתמכותה על עבודת אחרים.  ….. אבל אובלומוב של גונצ'ארוב גדול מסך התובנות הפוליטיות המקומיות שניתן לדלות ממנו. כי אובלומוב כובש את לבנו, והתנהלותו המזניחה נתפסת על ידינו לא רק באופן שלילי, אלא כמרד פאסיבי מטפיסי בכל חיי המעשה כולם…. ".                                (מתוך הביקורת של אריק גלסנר)

ומהי "אובולומוביות" ?

עד היום משמש המושג הזה ברוסית כתיאור של חוסר מעש, בטלנות וחולמנות.

    מחיר כרטיס: 35 ₪ ,   מומלץ להירשם מראש בבית הקפה – טל'  035281153

לפרטים נוספים:  חיה ארמי – 0523439373      haya.army@gmail.com

 חנייה, בדיזנגוף סנטר.

עגורים

לפני תרגיל יבש בשטח בנוי בזעורה, כשסיפרתי לו איך אני מתכנן להילחם על היעד, הוא חייך את החיוך הטוב של אורי ברזק ואמר לי: "זה תמיד אתה והם"

יוֹם שִׁשִּׁי, אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנֶה
הַגִּיטָרָה שֶׁל "כָּאן, שָׁם וּבְכָל מָקוֹם"
אֲנִי בְּרֶכֶב הַשַּׁלְחִין, פֶּז'וֹ – פַּס אָדֹם
עִם יָדִית הִלּוּכִים מוּזָרָה
בַּקַּבִּינָה רֵיחַ לֵס וְחָמְרֵי הַדְבָּרָה
נוֹסֵעַ לְאוּרִים לְיָעֵלִי הַיָּפָה
כְּמוֹ אֶת הַנוֹבְּלֶס הִיא תְּאַפֵר אוֹתִי מִמֶּנָּה
טְרֶייסִי צ'פְּמָן מִקַּסֶטָה
הַמְּכוֹנָה שֶׁהִרְכַּבְתִּי לֹא עוֹבֶדֶת, הָאֲנָפָה שֶׁצִּיַּרְתִּי מֵתָה
הָרוֹפְאָה הַסֶּקְסִית בְּלִשְׁכַּת הַגִּיּוּס אָמְרָה לִי לְהִשְׁתַּעֵל
אֵיפֹה אַתְּ הַיּוֹם יָעֵל?
וְהִסְתַּכְּלָה לִי עַל הַבֵּיצִים.
זֶה בְּסֵדֶר. לְפִי תֶּקֶן הַמִּשְׂרָד לְאֵיכוּת
יֵשׁ לִי שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֲחוּזֵי נֵכוּת
עַל סְעִיף אִי הִשְׁתַּיְּכוּת
נְקֻדָּה נְקֻדָּה נְקֻדָּה, קַו קַו קַו, נְקֻדָּה נְקֻדָּה נְקֻדָּה
הַגְּבָעוֹת שֶׁל צְפוֹן הַנֶּגֶב
שְׁטוּחוֹת חָזֶה, מְטֻמְטָמוֹת
לֹא הִתְקַבְּלוּ לְמֻעֲמָדוּת
לֹא נִכְנָסוֹת לַמּוֹעֲדוֹן לֶחָבֵר
קְבוּרוֹת מִחוּץ לַגָּדֵר
נְקֻדָּה נְקֻדָּה נְקֻדָּה, קַו קַו קַו, נְקֻדָּה נְקֻדָּה נְקֻדָּה

עַל כְּבִישׁ שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ אַרְבַּע, לְיַד צֹמֶת אוּרִים
פָּרוּשׂ בְּסִיס הַמּוֹדִיעִים
צַלְּחוֹת לַוְיָן עֲצוּמוֹת וַעֲנָקֵי כַּדּוּרִים
קְרִיאוֹת נוֹאָשׁוֹת, יְלֵל שִׁדּוּרִים
נְקֻדָּה נְקֻדָּה נְקֻדָּה, קַו קַו קַו, נְקֻדָּה נְקֻדָּה נְקֻדָּה
בַּמִּישׁוֹרִים הַקָּרִים שֶׁל אוּרִים
זוֹקְפִים אֶת רֹאשָׁם בִּתְמִיהָה עָגוּרִים
נְקֻדָּה נְקֻדָּה נְקֻדָּה, קַו קַו קַו, נְקֻדָּה נְקֻדָּה נְקֻדָּה
בּוֹאוּ צוּרוֹת חַיִּים אֲחֵרוֹת, בּוֹאוּ יְצוּרִים.

אַל תַּשְׁאִירוּ אוֹתִי לְבַד בִּצְפוֹן הַנֶּגֶב
לְאֶצְבַּע מוֹרָה מַצְבִּיעָה
לְרוּחַ שְׁקֵטָה מַקְפִּיאָה
פָּנִים לַקִּיר, לַמִּטָּה
לקְּבָרוֹת הָחִטָּה
לַכִּתָּה
נְקֻדָּה נְקֻדָּה נְקֻדָּה, קַו קַו קַו, נְקֻדָּה נְקֻדָּה נְקֻדָּה
אַל תַּשְׁאִירוּ אוֹתִי לְבַד לִהְיוֹת
יֶלֶד לְעוֹלָם בְּגוֹב הַנְּמִיּוֹת
נְקֻדָּהנְקֻדָּהנְקֻדָּה, קַוקַוקַו, נְקֻדָּהנְקֻדָּה. נְקֻדָּה.

ארנון איתיאל

ארנון איתיאל הוא יליד 1969, תושב יהוד, נשוי ואב לארבעה. לו תואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת בר-אילן. הוא תלמיד לתואר שני בביולוגיה באותה אוניברסיטה, ומחקרו בתחום חקר המוח. כמו כן, איתיאל עוסק עצמאי בגינון. טרם פירסם ספר.

הבלוג של ארנון איתיאל.
שני שירים של איתיאל ב-ynet.

בימים אלה כאשר מפלגת המרכז "יש עתיד " נמצאת במרכז העניינים חיים מזר חוזר אל העבר ומנסה להסביר את הסיבות לכישלון מפלגות מרכז קודמות.

                        הכשל הארגוני של מפלגות מרכז

                                  חיים מזר

מאז בחירות 1977 היו מספר ניסיונות להקים מפלגות מרכז בארץ. עצם העובדה שמפלגות מרכז קמות ונופלות מעידה על שבר במערכת הפוליטית שעדיין לא הצליחו לתת לו מענה ולו גם חלקי. מפלגות אלה, עם הקמתן וכניסתן לחיים הפוליטיים זכו בבחירות הראשונות בהן השתתפו להישגים גדולים. במהפך של בחירות 1977 המפלגה הדמוקרטית לשינוי בהנהגתו של יגאל ידין זכתה ב – 15 מנדטים, שינוי בהנהגתו של טומי לפיד זכתה גם כן ב -15 מנדטים   והמפלגה של בנו יאיר  לפיד "יש עתיד" הגדילה לעשות וזכתה ב – 19  מנדטים. מפלגתו של נפתלי בנט "הבית הלאומי" זכתה ב-12 מנדטים. מפלגה זו היא אמנם מפלגת ימין בנושאים מדיניים ביטחוניים אך בנושאי חברה  וכלכלה היא מפלגת מרכז. המקרה המיוחד הוא המפלגה שהקים אריאל שרון לקראת ההתנתקות מרצועת עזה, הוא לקח איתו את האלקטורט מהליכוד וצירף אליו גם חברי כנסת ממפלגת העבודה תחת השם "קדימה" ובכל זאת גם מפלגה זו התפוגגה כמעט לחלוטין, למרות ששהתה בכנסת קצת יותר משתי קנדנציות.. כאשר מפלגה זו קמה היא זכתה  ב- 27 מנדטים.

מה שמאפיין מפלגות אלה  הוא שבכל אחת מהן  מצויים אישים מוכשרים כל אחד עם הישגים מקצועיים מרשימים משלו תחת מטרייתה של דמות כריזמטית. הצטרפותם של אלה לחיים הפוליטיים מראה שנקעה נפשם מהממסד הפוליטי  וכי שינוי מבני וערכי במערכת הפוליטית הוא מחויב המציאות ואפילו אקוטי. הם היו כנים ברצונם להביא מניסיונם המקצועי רב השנים בכדי לבנות פוליטיקה חדשה. עם זאת אין לשכוח שהיו ביניהם אופורטוניסטים שקפצו על העגלה כדי לקדם את עצמם. אין בכך משום פסול. הם בהחלט יכולים להביא ממרצם ולבצע שינויים הכרחיים במדינה. ולמרות רצונם הטוב של חברי מפלגות אלה, במוקדם או במאוחר לא נשאר ממפלגות אלה שום דבר. השאלה המתבקשת היא למה?

כפי שצוין "קדימה" המפלגה ששרון הקים  היא יוצאת דופן משאר מפלגות המרכז.  לקידום ויישום ההתנתקות, שרון לקח חלק מהאלקטורט של הליכוד וצירף אליו חלק מחברי הכנסת של מפלגת העבודה. גם מהלך זה יכול להעיד על השבר של המערכת הפוליטית ועל ההבדלים המועטים שנשארו בין הליכוד לבין מפלגת העבודה ועל אריאל שרון אמרו לא פעם שהוא המפא"יניק האחרון. הצעד בו נקט שרון הוא חסר תקדים ובעייתי למדי. הוא לקח אלקטורט של מפלגה כדי לממש יעד פוליטי. המתבקש הוא שכל ראש ממשלה שירצה לקדם רעיון פוליטי נועז יהיה חייב להתפטר, לפרוש מהכנסת ועל סמך הרעיון שירצה לקדם, יציג את מועמדותו לכנסת תוך הקמתה של מפלגה חדשה. המהלך בו נקט שרון יכול לפרק מפלגת שלטון( מה שבאמת קרה)  ולגרום לנזקים בלתי הפיכים למערכת הפוליטית. עם מימושה של המטרה פוליטית אליה חותר  ראש הממשלה  מה עושים עם המפלגה? הרציונל  שלשמו הוקמה המפלגה איננו עוד. האם חברי הכנסת של מפלגה זו יפרקו את המפלגה ויקימו אחת חדשה או שיצטרפו  למפלגה קיימת? .מה שמעצים בעייתיות זו הם הרסיסים שנשארו  מ"קדימה", "התנועה" בראשותה של ציפי ליבני עם  7 חברי כנסת ושאול מופז תחת השם "קדימה" עם 2 מנדטים.

 בשל תוחלת הקיום הקצרה של מפלגות אלה אפשר לומר שאלה היו מפלגות אד – הוק. במבט היסטורי היו כאן עוד ניסיון ועוד ניסיון להקים מפלגות מרכז. על כן מה היה בהן במפלגות אלה שהן התפוגגו? לפחות לאחת מהן,  המפלגה הדמוקרטית לשינוי היה פוטנציאל לחולל בארץ שינויים פוליטיים וחברתיים מרחיקי לכת. מפלגות אלה באו עם הבטחה גדולה, כל אחת בדרכה, והן לא השאירו שום חותם במרחב הפוליטי הישראלי.

מבחינת רציונל הפעולה שלהן הן היו מפלגות של כאן ועכשיו. לפתור את הבעיות הכבדות של המדינה באופן מידי, זבנג וגמרנו. גישה תמימה ביותר. חרף העובדה שחברי הכנסת של מפלגות אלה היו והינם (כיום במפלגת "יש עתיד") אנשים מוכשרים ועתירי ניסיון, כל אחד בתחומו, הם לא הבינו ולא מבינים שני דברים בסיסיים ביותר שהם לב ליבה של הפוליטיקה. הדבר הראשון שהם לא השכילו להבין שפוליטיקה היא מקצוע וצריך לצמוח איתו לאט לאט. פוליטיקאי טוב הוא זה שיודע ללכת על ביצים בלי לשבור אותן. דבר שני אותו לא הבינו הוא שכלכלה וחברה ברמת המדינה יותר מורכבות מאשר ניהול מוצלח ככל שיהיה של חברה (firm ) או מפעל. דרושה ראיה נרחבת ביותר ברמת המדינה. רק הניסיון המצטבר יכול להוביל להתפתחותם של פרלמנטרים ומדינאים מעולים.

לקראת כניסתן  לכנסת ובעקבות זאת לממשלה מפלגות אלה הקימו מסגרות ארגוניות על מנת לגייס תרומות ומצביעים. הפריסה שלהן היתה ברמה הארצית שהרי הן רצו לזכות במספר גדול ככל שניתן של מצביעים ולהיות גורם מרכזי בקואליציות שתוקמנה. שני מושגי יסוד  בחקר המפלגות הם מפלגות שלד ומפלגות מנגנון. למפלגות שלד יש מנגנון ארגוני קטן, גלעין שנועד לתחזק את המפלגה. מפלגות אלה מגדילות את המבנה הארגוני שלהן לקראת בחירות ומצמצמות אותו עם סיום מסע הבחירות מפלגות מסוג זה אופייניות למפלגות ימין ולמפלגות מרכז. מפלגות מנגנון הן מפלגות שלהן סניפים בכל רחבי המדינה. ולעיתים גם במפעלים. סוג זה של מפלגות אופייני למפלגות שמאל. בשני המקרים מי שפועלים ומפעילים את הבסיס הארגוני מקבלים משכורת בעד עבודתם. בז'רגון של מדע המדינה עובדי הארגון המפלגתי נקראים אפרצ'יקים (מונח זה בא מרוסית). לא פעם הובא זלזול ולגלול כלפי עובדים אלה. עובדים בשביל כסף ולא מוכנים להקדיש מזמנם וממרצם ללא גמול כספי בשביל הרעיונות של המפלגה. אבל כל מפלגה זקוקה לעובדים אלה. הם אלה שמתחזקים את המפלגה. אם אלה לא יהיו בנמצא המפלגה תקרוס.. מה שכן צריך לתת עליו את הדעת הוא שהמנגנון המפלגתי לא יתפח לממדים חסרי פרופורציה ( איך אמר על זה פרקינסון? המנגנון צומח כל שנה ב -  6%).

מי שפועלים במערך ארגוני זה הם שמתחזקים את המפלגה. הם מגייסים תורמים, הם מצרפים אנשים חדשים למפלגה, צעירים ומבוגרים כאחד. הם הבסיס לדור הבא של פוליטיקאים. ומדינאים. במסגרת זו אנשי הדור הבא  צוברים ניסיון שאין יקר ממנו להמשך פעילותם הפוליטית. כללי העבודה אינם בדיוק כללי בית ספר. ישנם כללי משחק מאוד עדינים שסטייה ולו הקטנה מהם עלולה להשאיר משקעים ברמת יחסי האנוש. צריך לדעת מה לומר, איך לומר, למי לומר ומתי לומר. הרבה טקט ורגישות. אין לשכוח שפוליטיקה היא גם משחק של אגו, יצרים ויצריות. את כל כללי ההתנהגות האלה לומדים בחיי היום יום. כך גם  ביחסים שבין חברי הכנסת החדשים של חברי מפלגות אלה ושל אלה מהם שנבחרו לשמש כשרים בממשלה וניסיון זה חסר להם.

סניפי המפלגה הפרוסים בארץ  ובמקרה שיש רק מערך ארגוני מצומצם של מפלגת שלד משמשים כחוליה מקשרת בין חברי הכנסת לציבור הבוחרים. במפגשים אלה לציבור הבוחרים יש מקום בו הם יכולים לשטוח בפני נציגיהם מצוקות שונות שבהם הם נתקלים במפגשים שלהם עם רשויות שונות או להלין על מיסוי גבוה. מפגשים אלה הם הבסיס לנושאים המועלים לדיון בכנסת ולעיתים גם להצעות חוק. למפלגות המרכז שקמו במהלך השנים בארץ לא היה ואין כיום ("קדימה") בסיס ארגוני זה. מבחינתן הבסיס הארגוני שהוקם כדי להיכנס לכנסת סיים את תפקידו ואין בו יותר צורך. התוצאה היא שמפלגות אלה הן במהותן מקבץ של אנשים שנכנסו לכנסת.

המרחק האידאולוגי בין  המפלגות הגדולות וההיסטוריות הוא קטן מאוד והרושם הוא שהן סיימו את תפקידן ההיסטורי והתפקוד הארגוני שלהן מקרטע. מפלגות המרכז לא הקימו שום צוותי עבודה לבדיקת תפקודן של מפלגות אלה, לא למדו לקחים מהמבנה הארגוני שלהן  ומה גורם לקרטוע הארגוני והרעיוני  שלהן.

התוצאה היא שלא היתה ואין שום הפקת לקחים כבסיס  לבניית מפלגות חדשות ומתפקדות שהציבור כמה אליו. בשל כך מפלגות אלה לא היכו שורשים בציבוריות הישראלית. המסגרת הארגונית היחידה שנשארה היא מקבץ רופף של אנשים תחת אותו לוגו הנמצא בכנסת. מתכון בטוח לכישלון קולוסלי של מפלגות אלה.

התוצאה הבלתי נמנעת היא שלחברי הכנסת של מפלגות אלה אין שום קשר עם הציבוריות הישראלית. הם מנותקים מקהל הבוחרים שלהם ועסוקים בינם לבין עצמם. חיכוכים הם בלתי נמנעים ולעיתים בוטים למדי. הבסיס הארגוני יכול להיות גורם מרסן וממתן. הפעילים במנגנון הארגוני  מטבע הדברים  נמצאים קצת בצד ובמפגשם עם חברי הכנסת שלהם יכולים  להרגיעם ולראות את מה שהם מדברים עליו בפרופורציות קצת יותר מתונות. בתוך מנגנוני המפלגה יהיו מי שמזהים עצמם עם חבר כנסת זה או אחר, אך עדיין הם יכולים לשמש ככבאים המנמיכים את גובה הלהבות ולהביא אפילו לפיוס. הדוגמה הבולטת לכך היא העימותים  החריפים בין ציפי לבני ושאול מופז שהביאו בסופו של דבר לריסוקה של "קדימה"

כללי ברזל בהקמת מפלגה חדשה הם  הקמת מסגרת ארגונית שתלמד מהצלחות ומכישלונות של המסד הארגוני של המפלגות איתן הן מתחרות, תכנון מהלכים של מסעי בחירות וחשיבה ארוכת טווח, הרבה מעבר לקנדנציה אחת ולהבין שמפלגות יש לתחזק.

וראו עוד :

חיים מזר על עלייתה ונפילתה של ד"ש -החלק הראשון

החלק השני

הזמר סטיבן דימיטרי ג'ורג'יוס, ידוע לקהל הרחב בכינוי הבמה קט סטיבנס. סטיבנס, המיר את דתו לאיסלאם בשנת 1979 ושנה את שמו ליוסוף איסלאם. רבות נכתב על הקריירה הסוערת אותה ניהל, אשר לוותה במשברים אישיים: מחלה קשה, קרבה לאסון, חזרה בתשובה ופרישה מעולם הרוק. זאת, רק כדי לחזור אחרי שני עשורים לבמה. שפע אלבומיו והתכנים המוצגים בהם (כ20 במספר כולל אוספים והוצאות חדשות), מעידים על נפש מעמיקה, מחשבה ויצירתיות.

הממד הייחודי בתהליך שהוצג, בא לידי ביטוי בעובדה לפיה סטיבנס, אשר זנח לכאורה את אהבתו לשירה אחר שהתאסלם ואף ניתק עצמו מעיסוק באלבומיו הראשונים ובתמלוגים (כפי שנכתב באוסף משיריו שיצא לאור בשנות התשעים), עבר תהליך שבו שמר על זהותו הקודמת וחיפש דרך להביא לידי ביטוי את כשרונו ועצמיותו, בתוך קהילה דתית סגורה.

הקריירה המוסיקלית של הזמר קט סטיבנס, החלה בשנות השישים. באותה עת הקליט את הלהיטים : I Love My Dog ו -The First Cut is the Deepest . חייו האישיים כללו בילויים סוערים בסצנת מועדוני לונדון, עם חבורת אמנים שביניהם היה ג'ימי הנדריקס. חברותו עם הנדריקס השפיעה עליו רבות. סטיבנס, בטא הרהורים על החברה והמעמדות החברתיים בסינגל כMatthew and Son. תנאי העבודה המחפירים בחברה של אותו מת'יו, הוצגו בשורה "כל אשר הם (העובדים) לוקחים הן 10 דקות הפסקה, ספל קפה קר וחתיכת עוגה". עם זאת, המעביד לא חס אף על עצמו וחי בעומס עצום "העבודה אינה נגמרת… תמיד ישנו דבר מה חדש". סינגל נוסף I'm Gonna Get Me A Gun, הציג גם הוא הרהורים על ייאוש… נראה כי כבר בתחילת הדרך, עסק סטיבנס בשאלות חברתיות, אישיות ואף כאלה היכולות להיות מזוהות עם אסכולה פוליטית בעלת גוון ברור.

בשיא הצלחתו, עבר סטיבנס את המשבר הראשון בחייו האישים. בשנת 1968, חלה בשחפת קשה, אשר בעקבותיה התאשפז לזמן רב. סטיבנס, העיד בראיון שהוקלט לפני זמן לא רב לטלוויזיה הבריטית, כי התקופה הארוכה הביאה אותו להרהר רבות על חייו. בה בעת, החלו אמנים רבים לשלם את מחיר ההרס העצמי שנקטו בחייהם ומתו משימוש בסמים. לפי הראיון, הוא קבל בהפתעה את מותו הפתאומי של ג'ימי הנדריקס. הדבר סימל לו כי כיוונו בחיים אינו נכון.

שנות השבעים הביאו עמן כוון חדש בשירתו. סטיבנס, הושפע מבלדות הרוק והציג זאת באלבומו משנת 1970, Tea for the Tillerman. באלבום זה, הורחב החיפוש אחר הממד האישי, למשל בשירים Hard Headed Woman, Sad Lisa, אחר הממד החברתי, בשירים Where Do the Children Play, Wild World ואחר הממד המשפחתי בשיר Father and Son. האלבום הבולט הבא ,Teaser הציג את הלהיטים Morning Has Broken ממנו ניתן בעליל לחוות חוויה דתית ספיריטואליסטית, Peace Train שהביא את זווית השלום וMoon Shadow "צל ירח מלווה אותי כל העת" כ"גיבנת"…

באותה עת שהה סטיבנס בברזיל ואז הכה בו (באופן קרוב ביותר) האסון השני. כאשר ביקר אצל אחיו, כמעט וקיפד את חייו. החוויה הזו הותירה בו רושם עמוק ובמקרה מצא ספר קוראן של אחיו מונח על השולחן. אז העיד כי החל לקרוא רבות בספר. סטיבנס, המשיך להפיק אלבומים נוספים בעלי להיטים, אך בד בבד החל בשנת 1975 ללמוד קוראן והתהליך הסתיים באדיקות דתית ובהופעה אחרונה ב1979.

הזווית הישראלית בחייו של סטיבנס, באה לידי ביטוי בקשר (או חוסר קשר), עת ערך כמה ביקורים בארץ. בביקור הרביעי, הגיע עם בנו לנמל התעופה בן-גוריון, משם גורש. הסיבה נעוצה בכך, שבביקורו הקודם הטיף נגד המדינה. אתר מעריב הציג בשנת 2008, כתבת פרופיל על הזמר ופירטה את סיבת מניעת כניסתו לארץ, לפיה "ביולי 88, בעיצומה של האינתיפאדה, הגיע לביקור שלישי. מטרת ביקורו המוצהרת הייתה הבעת תמיכה בפלשתינים, אולם ישראל טענה מאוחר יותר כי הוא ניצל את הביקור כדי להעביר כספים לתנועת החמאס".

בשנת 2003, חזר סטיבנס לשיר, עת הקליט גרסא חדשה לשיר Peace Train. סטיבנס, העיד כי עשה זאת מסיבות הומניטריות (למען ילדי עיראק) וכי כל העת חיפש לשלב בין הדת לרצונו לשיר, אך רק כאשר קיבל פסק הלכה מפורש המתיר לו לעשות כן, חזר לבמה.

למרות שהפך לאדוק בדת ולכאורה התנתק מהשירה, לא יכול היה למחוק את הפרק החשוב מחייו ולראיה מצא את פוסק ההלכה, שאפשר לו לחזור ולשיר תחת מגבלות מסויימות. הדבר מוכיח כי יש באפשרות הפרט לשמור על אוטונומיה אישית ולמצוא את המרחב לבטא את עצמו, גם במסגרות דתיות אדוקות. למרות שידע בעת כניסתו לאיסלאם, כי כאשר יהפוך לאדם דתי והדוק ייאלץ לוותר על השירה, נראה על פי עדותו האישית, כי לא וויתר. סטיבנס, חיפש במשך כמה עשורים את הדרך לחזור במגבלות ברורות ולעסוק בתחום שאהב. השירה נרתמה להבאת מטרות דתיות לידי ביטוי, אך בד בבד לשירים בעלי גוון דתי, חזר ללהיטיו הישנים.

אמנם הדיון נסוב סביב תחום השירה, אך ניתן להסיק מסקנות רחבות באשר לרצון הפרט. נראה כי אם האדם רוצה, הוא יכול לשמור על ייחודיותו והממדים המאפיינים את אישיותו. למרות החשש מפני סנקציות, התוצאה הסופית שבאה לידי ביטוי אחר עיקשות רבה וממושכת, יכולה להביא הערכה לפרט מצד המערכת שבה הוא נמצא.

קישורים:

1. אתר "מומה" המציג את הדיסקוגרפיה של הזמר

http://mooma.mako.co.il/Discs.asp?ArtistId=9070

2. ביוגרפית קט סטיבנס באתר ה"רולינג סטון"

http://www.rollingstone.com/music/artists/cat-stevens/biography

3. עמוד הבית הביוגרפיה של קט סטיבנס (יוסוף איסלאם)

http://www.yusufislam.com/biography/

4. קובו, הילה "מרכז פרס הזמין לארץ אמן שתרם כסף לחמאס", Nrg

October 6, 2008.

http://www.nrg.co.il/online/54/ART1/796/248.html

ממשיכים עם המחווה לגיבור הקומיקס הנצחי  פלאש גורדון, והפעם סיפור שמזכיר ביותר ממעט את סיפוריו  המפורסמים  של ריי ברדבורי על התרבות האבודה של כוכב הלכת  מאדים הנחשפת בידי אנשי כדור הארץ. 

רי ברדבורי נפטר בשנת 2012.  בימים אלו יצאה לאור בעברית בהוצאת גראף  מחווה  לברדבורי "קובץ סיפורים בשם "מופע הצללים :סיפורים חדשים בהשראת רי ברדבורי ".  

"פלאש גורדון בעיר מאדים הקסומה"  הוא מעין מחווה  מקבילה  משנות השישים לברדבורי.   את הסיפור המצויין הזה כתב  סופר המדע הבדיוני הידוע הארי האריסון,  הכותב הקבוע של סיפורי פלאש גורדון במהלך שנות השישים שאנו כבר הבאנו כאן  שניים מסיפורי פלאש גורדון המרשימים שלו את "גיבורי קרית הירח " ואת "כובשי החלל האמיצים " .  

  הצייר הוא  דאן בארי הצייר הקבוע של "פלאש גורדון " במשך קרוב ל40 שנה מ-1951 ועד ל-1990.

 הסיפור הופיע  באנגלית במקור תחת השם :

Martian Treasure," 11th November 1963  to 22nd February 1964. 

הופיע בעברית במגזין "בוקי " גליון מספר 9 ,1968.

(בציור: "גבר ואישה", יהושוע קוברסקי, שמן על בד)

"אני אוהבת אותך" היא לוחשת. "אין לי יותר כוח" פניה צורחות. היא כבר יודעת שהוא יודע. בפעם שעברה כבר אמר לה. "הפנים שלך הם כמו חיות לפני רעידת אדמה, אולי תפסיקי להשתולל". האמת, שבגלל זה היא כל כך עייפה. נמאס לה שהוא תמיד יודע. מיד מרגיש. בהתחלה, היו צוחקים שהוא האישה והיא הגבר. אחר כך הבינו שממש לא. בשניהם יש המון אישה ובשניהם יש המון איש. וזה דווקא מאוד יפה ביחד. לפעמים היא חושבת שאולי שבוע אחד של שינה יפתור את כל הסיפור. היא תבקש חופש מהעבודה. תיכנס ביום ראשון בשעה שתיים לתוך המיטה, ותצא במוצאי שבת. יתחילו שבוע חדש. ביחד. אבל מה עם אוכל? היא חושבת. מה הבעיה? היא תשים לעצמה המון פירות ליד המיטה, זה מספיק לה לשבת שלמה. רק שלא תתעורר מאוחר, היא לא סובלת לישון במוצאי שבת. זה עושה אותה עצובה לכל השבוע. אפילו המחשבה על מנוחה מעייפת אותה עכשיו.

"אני אוהב אותך" הוא לוחש לה באוזן, מסתיר את פניו. הוא כבר יודע שהיא יודעת שהפעם הפנים שלו מבינות. גם בפעם שעברה הבין, אבל זה היה יותר באזור של הראש. לכן גם לא ויתר. זה מקום אחר האזור של הראש והאזור של הפנים. גם כשמנשקים מרגישים את זה אחרת, בפנים ובראש. הוא מכיר חבר שאף פעם לא הסכים שינשקו אותו בפנים, לא סבתא לא אימא. אף אחד. "רק בראש" היה מסמן להם ועושה מין תנועה עם הגבות כלפי הקרקפת. באותו זמן חשב שזה מוזר, עכשיו נראה לו שיש בזה היגיון לא קטן. היא שוכבת לידו. הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו.

יש פתרונות, שלל פתרונות, אמרו. אפשר לנסות ללכת ליעוץ, ניסו. כבר ניסו. מה ביקש מהם אז המטפל? הוא נזכר. להיות פחות רגישים אחד לשני. כן ניסו. לא הציע לה קפה בבוקר. הפסיק עם הפרחים. התאכזבה. אמר לה שחייבים לנסות את הייעוץ. לא האמינה לו. התאכזב. רבו. בכתה. הביא לה קפה למיטה. נרגעה. למחרת הביא פרחים. סלחה. כעסה שהוא לא מנסה את הייעוץ. בכה. אמר לה "מאמי עזבי את זה". עזבה. הלכו למטפל ועזבו. עשה להם רע.

הציעה ללכת למישהו שיתפלל עליהם, שמעה שיש. מישהו כזה. הלכו יחד לרב ההוא. שלח אותם להתפלל. היו ביחד בכותל, הניחו פתקים, הוא בצד שלו היא בצד שלה. פתאום דאג לה, ידע שהיא דואגת לו. נבהלה מהמון הנשים שמתנועע אל מול האבנים. לא ידעה את המילים, התחילה לבכות. חזרו אל הרב, ישבו לפניו. התנועע בכיסאו. אמר שהעיקר זה הרצון. צריך להבין איש את רעהו. להתחשב אחד בשני. אם מתאמצים ממש אפשר לראות את הרצון של השני. אהבה ורצון זה כמו מכונית ודלק אמר. הרגישו שדווקא יש… אבל… הוא כבר הרגיש שהדמעות לוחצות לה עכשיו בשק שמעל העין. ניסה בנימוס לעצור את הרב. לא הצליח. בסוף שאל אותם הרב: "בכיתם על זה?" "טוב לבכות על זה". תפס לה את היד ועזבו, עשה להם רע.

שמע מחבר בעבודה על סדנה בצפון. שלושה ימים, זבנג וגמרנו. נסעו. היה נפלא בדרך. שמעו דילן, נרגע. ביקשה שישים סנדי דני, שם לה ונרגעה. חייך כמו פעם. חייכה אליו. נזכר שהפנים שלה כשהיא מחייכת, זה אחד הדברים היפים ביותר שראה בחיים. חשב מחשבות יפות, למשל על זה שבאז אולדרין הסכים לתת לניל ארמסטרנג לרדת ראשון לירח. ראתה את השלט "מירון". ידעה שיש אלוהים בשמים והוא שומר עליה.

הגיעו לישוב סמוך לצפת. עשר זוגות, בתוך סטודיו עם מראות ענק, ומנחה נחמדה כזאת. עשו תרגילי חימום. גברים על כסאות שחורים ונשים על כסאות לבנים. הוא לא יושב לידה. על ידו יושבת מישהי עייפה. דווקא יפה. הוא מתבונן בזה שיושב לידה ונושם לרווחה, גוש גדול של עייפות מהחיים. המנחה אמרה לדבר עם זה שיושב לידך. הוא מדבר עם היפה. היא מדברת עם העייף. אחר כך כל זוג היה צריך לספר על הזוגיות שלו בצורה מקורית. אמרו שקשה להם התרגיל. המנחה הכריחה. התיישבו אחד ליד השני כדי לחשוב ביחד. פתאום. מחיאות כפים נמרצות, האנשים בקבוצה השתגעו. העייף נעמד והריע, היפה מחייכת חיוך מתוק. המנחה אמרה שזה אחד הדברים היפים ביותר שראתה בשלושים שנה האחרונות בקבוצה. "אין לי כלים לתת לכם" הפטירה. היו מאוד נבוכים, יצאו לנשום אויר. התחילה לצחוק, נשכב על הרצפה. החזיקה את הבטן, לא יכל לנשום. עשה להם טוב, חוזרים הביתה.

בוואדי ערה הוא מדליק סיגריה. ברדיו מתנגן "סוזן" של לאונרד כהן. המכונית שטה. והיא מתנמנמת בחושך. הוא חושב לעצמו, אולי אפשר בלי פנים. רק מהראש. הראש שלנו טוב ביחד. אפשר למצוא פתרונות גם בתוך הבית. הוא בשל לזה. "רק מהראש" הוא חושב לעצמו. "אני לא יכולה" "אני לא יכולה" היא קמה ובוכה לו, על זה. "אתה יודע שאני לא יכולה" היא מתייפחת על דלת האוטו. "בסדר מאמי, אני מצטער". "תבטיח לי שלא תחשוב על זה". הוא לא רואה אותה באפילה. "תבטיח לי" פניו נראות נזופות "בסדר מאמי, מבטיח".

הלכו למשרד רציני, החליטו להפסיק. דיברו על הסכם. ממוני ממונך. המיטה מרגיעה אותה. השולחן מיישב את דעתו. הגיטרה שלו. הפסנתר שלה. את הגרניום האדום הוא שתל, את הסחלבים היא שאפה לקרבה. על המחבת ויתר. תכין בו את החביתות שהיא אוהבת. "עוד דברים. עוד דברים" אמר העו"ד. "כל מה שעולה בראשכם. סיכות ראש. מסרקים". נזכר בקשת לשיער שלה. רק באירועים מיוחדים הייתה מוציאה אותה. נזכרה בכובע הצמר שלו. שכח אותו. נו! זה של הריצות בחורף! ניסתה לעזור. נזכר בו. לקח את שלו. לקחה את שלה. עזר לה לסחוב שלא תתעייף. ראתה כמה הוא חסון כשהוא מרים דברים. עצרה אותו עם הארגז ביד ונתנה לו נשיקה טובה על המצח. התרגש. התרגש. מרוב עדינות, כמעט שמט את הארגז. "עוד דברים עוד דברים" צרח העו"ד. "מה עם המפתחות הגדולים? דירה? אוטו?"

את האוטו קיבלה מסבתא לילי. פורד קטנה בגיל שיבה. "אנחנו זקנים" הייתה אומרת לו. "זה לא הגיל זה התרגיל" היה מחייך אליה. הקפידה שיהיה שם ריח טוב. דאג להמציא מוסיקה נכונה. נורא אהבו ככה לנסוע. לפעמים סתם. לנסוע. בעיקר במוצאי שבתות. לפעמים עד באר שבע היו נוסעים. באזור חצות מגיעים לכניסה לעיר. היא רצתה לגעת ב"באר שבע". "לא נגעת לא היית" הייתה יוצאת החוצה לעבר השלט אבנים. "תצלם אותי עם השלט". "מצלם" היה אומר ועושה זום על הפה שלה. הרבה שמח הרבה עצוב. בחזור הייתה נרדמת. אהב שהיא ישנה לידו באוטו. חשב כמה סבתא לילי שמחה בשבילה. שטוב לה סוף סוף. וכמה כואב לה שסבתא לא הספיקה להכיר אותו.

זוג עומד מתחת לדירה. השעה שתים לפנות בוקר. עוד רגע ויהיו לשניים. עוד מעט ודרכם תהפוך לדרכו. השעה תמיד שקטה כשזוג הולך לדרכו. העולם מחריש. לא מתאמץ. גם לא כל כך שותף. העולם. רק מחריש למענם באלגנטיות. התאורה הקרובה תירתם. תאיר את השיער שלה באור אחר. הוא יופתע חשב שראה אותה בכל המצבים. זוג הולך לדרכו. והאיש שלה נתמך בגדר הקרובה כשהוא עומד ומביט בה. היא תופתע. זו יציבה חדשה. מזכירה לה את סבא שלה. המילים מאוד מדודות כשזוג הולך לדרכו. הזרם נכון, פשוט מאוד, ונקי מסיגים. "אני כבר מתגעגעת" "יהיה בסדר אל תדאגי". "אל תשכח להשקות את הגרניום", "תמשיכי לנגן, הפסנתר יעשה לך טוב". "אני מצטערת", "אין מה להצטער".

אחרי החיבוק האחרון. זוג עומד מול זוג. נושם את מראה הפנים האחרון. מכניס ומוציא. שואף ונושף. פנים חדשות, זוג מכיר. בזוג והולך לדרכו.

ההצגה הבאר שבעית "הבן של היהודי האחרון " מבוססת על פרק מספרו המפורסם של יורם קניוק ז"ל "היהודי האחרון".

הפרק הזה הוסרט כבר בעבר בידי יקי יושע בסרט בשם "העיט " והנה הוא כעת בגרסה תיאטרונית של תיאטרון הפרינג' של באר שבע.

יואב איתמר צפה בו והנה ביקורתו.

בצער כה רב, ביגון כה קודר

מאת

יואב איתמר

היה זה מארקס, כמדומני, שאמר כי ההיסטוריה חוזרת פעמיים – פעם כטרגדיה ופעם כקומדיה.

אם ביצירותיו של לוין, שאלת הזיכרון של המתים במלחמות והתמעטותו המתמצה במוטו "הרואה את המתים, אין לו מלים להגיד, הוא הולך הצידה וממשיך לחיות, כמי שהפסיד." נתפסת כ"הומור יהודי"[1], הרי שקניוק, הפגוע והמצולק ממלחמת השחרור הפך את הטראומה שלו מהמלחמה, בה איבד את טובי חבריו ונאלץ להרוג, ללב יצירתו, וגורם לנו דרך המבע הקאמפי, המרוסק והמעוות, לחוות אותה כטרגדיה שוב ושוב ושוב. הביטוי הבהיר הצלול והחד ביותר של טראומה זו בא לידי ביטוי בספרו "תש"ח" שהפך להצגה מיוחדת ומרובת משתתפים בתיאטרון חיפה, שעוד זכיתי לראות במעמד המחבר. הצגה זו, שהעלתה חבורת הצעירים של התיאטרון ניסתה לתת ביטוי בימתי לקולו המרוסק של קניוק ביחסו להיסטוריה ולטראומה שחווה.

עתה, זמן קצר אחרי מותו של קניוק, מעלה תיאטרון הפרינג' המשובח של באר שבע, המונהג בידי עידן אבישר ויואב מיכאלי, את ההצגה, "הבן של היהודי האחרון", המשתחררת מעט מן המורשת הקאמפית של קניוק ומציגה אותו כמספר סיפורים מוצלח ואת יואב מיכאלי כבמאי וככותב שעתידו לפניו. עצם העיסוק במיתוסים הבראשיתיים וסיקוונס הפתיחה בו במשך זמן רב לא נאמרת מילה בודדת, ונאמר כל כך הרבה גם ביחס להאשמותיו של המשורר הבדוי גבי דניאל, השימוש המגוון במוזיקה, תפאורה ואמצעי במה, והצלחת העברת אווירת התקופה באפס אמצעים ובתחקיר מעמיק, רק מלמדת על כשרונם של היוצרים. סיפור העלילה כמסופר בתוכנייה הוא כדלקמן:

בועז, קצין צעיר, חוזר מהמלחמה הלום קרב, מוכה רגשות אשם על מות חברו ופקודו מנחם בזרועותיו. הוא יוצר קשר עם הוריו של מנחם, עובדיה יו"ר ועד ההורים השכולים, חסיה אשתו ונגה ארוסתו של הבן המת המתגוררת עמם. מוכי יגון הם מתקשים להמשיך בחייהם.  למול יגונם יוצר בועז עבור עבדיה ונוגה דמות הירואית רגישה ועמוקה של מנחם המת, כפי שלא הכירו מעולם. עבדיה המקבל לפתע דרך סיפוריו של בועז את הבן שתמיד רצה, שואב כוחות למול השכול, וגורר אחריו את כל ההורים השכולים לפנות לבועז שיביא להם "משהו" מבניהם המתים על מנת להקל על השכול. בעל כורחו הופך בועז למעין "עסק הנצחה", בעוד שבינו ובין נוגה נרקמת מערכת יחסים המעמידה בשאלה את מיתוס "אלמנת צה"ל". כאשר השקר נחשף עומדים כולם מול השכול במלוא עוצמתו.

יקצרו מילים אלה לתאר את שחווינו ביום חמישי. חוויה מטלטלת, מרסקת, עשירה בתוכן, בעומק ובאמצעים אמנותיים, שכמו חותרת תחת המציאות שלנו וההספדים בעיתונות ובימי הזיכרון בהם מסתבר שכל מי שמת השאיר אחריו שירים בגרה, היה מלח הארץ ו"אלוהים לוקח את הטובים אליו"

דמותו של בועז,  המשוחקת במורכבות וברגישות בידי אביחי כהן, שחקן צעיר, בוגר בית הספר למשחק גודמן בדרום, אשר לו מנעד משחקי גדול, מצליחה לטלטל אותנו, לגרום לנו לחשוב, לפקפק בעצמנו, לשאול את עצמנו לגבי עצמנו ומעלה שאלות לגבי המדינה שלנו בה דומה שהאינדוקטרינציה של משרד החינוך היא לזכור באופן בלתי ביקורתי את שקרה. גם דמותו של בועז, כגיבור מלחמה, איננה בהכרח "מוסרית" או "טובה" או "חזקה" כפי שהיינו רוצים לחשוב על גיבורי המלחמות שלנו ובכך יש הלימה ארספואטית ומחווה חשובה לדמותו של קניוק עצמו, ובכך נדמה שהמחזה מצליח לעשות את מה שההצגה "אבא שלי לא ציפור" ניסתה לעשות, לתת מפתח לקניוק ויצירתו.

ביצירתם של מיכאלי ואבישר "התמכרות" הייתה סוג של דמות מניעה ומוכיחה בשער, מעין ליצן דו כובעי, שהיה סוג של "דאוס אקס מאכינה".  הדמות המוכיחה בשער, המוכיחה גם התבגרות ושליטה טובה יותר במבע היא חסיה, המגולמת על ידי השחקנית צהלה מיכאלי, אשר מרבה לשתף פעולה עם בן זוגה לחיים, ומעצבת תפקיד מטלטל של אם שכולה אשר מהרבה בחינות עם כל חוכמתה ופיכחונה, חיה את הטראומה ומאשימה את עצמה גם היא במות בנה. עידן אבישר מעצב את דמותו של עובדיה בכישרון רב, בדיקציה מדויקת, ומצליח להעביר דמות של אב שכול שבור ומרוסק, הזוכה בתקוות שווא לחזור לחיים. השאלה מדוע הוא היהודי האחרון הזכירה לי מודעת אבל שראיתי פעם בעיתון משנת 1948 בה נאמר כי בן מסוים מת ואביו יוצא למלחמה. המלחמה על המורשת ועל הרצון של האב שהבן בחייו, וגם במותו יחיה על פי האידיאלים שלו כמורה ואב בישראל, הוא מצמית, כמו גם השימוש בעברית נכונה ותקנית. דמותה של נגה, מושא אהבתו של בועז, המגולמת על ידי אדר סידליק כלואה בתוך גיהנום משלה, משום שמותו של מנחם מנע את יכולתה לעזוב אותו, כפי שתכננה, מתבטא באיזשהו שיא שבו הדמות לא יכולה לפעול וכמו נאנסת על ידי המלחמה שוב ושוב, מוות שממנו משחרר רק המוות או הבריחה.

מבחינות רבות, האפיזודה המתוארת במחזה מתכתבת עם "כולם היו בניי" של ארתור מילר, רק שיתר חברי האנסמבל, רעות ברבי, קובי אדרת, אורן אטיאס יקיר פורטל ועופר פרימן מצליחים להביא אל הבמה את הטראומה והטרגדיה והעצב והאנושיות של המתים במלחמה. הם עושים זאת לא רק במשחקת הפיזי, אלא בתיאטרון בובות ייחודי, אשר הם עצמם משתלבים בתוכו. ראוי לשבח את עיצוב הדמויות של קובי אדרת, אשר הוכיח את כשרונו הבימתי הרב בהצגה "בוקר של שוטים" בעריכתה ובבימויה של רינה ברוך בעקבות יצירתו של יצחק בן נר, ומצליח לעצב נגוון רב של דמויות בפרק זמן קצר.  ראויה לציון תפאורתו של אבי שכוי, המצליח להוסיף גרוטסקיות ומרחב לבמה הקטנה של התיאטרון. הצגה זו היא טור דה פורס של כישרונות שצמחו בדרום, וראוי שתגיע לכל בתי הספר, לא פחות מאשר הנוכחות של שליחי הצבא והזיכרון הקונבנציונלי בו. אולם אם זה יקרה, ראוי שיעבדו השחקנים במשנה תוקף על הדיקציה והשימוש בקולם, שזוהי רעה חולה של חלק גדול מן השחקנים הצעירים בארצנו, אולם במקרה זה התלוננו חברי לצפייה, אנשים מבוגרים,  שעל אף שהיינו בשורה השלישית, התקשו לשמוע ולהבין את הנאמר, וראוי שתיאטרון שמציב ומקיים רף כה גבוה, לא יכשל גם בכך.

1] למשל   כהן, אדיר,  "לחיות כמי שהפסיד" : ההומור היהודי של חנוך לוין , נפש 15-16 (תשסד) 62-85

ראו גם :

קטע מ"הבן של היהודי האחרון "

פרטים על "הבן של היהודי האחרון "

וראו עוד על "היהודי האחרון " של קניוק :

גיורא לשם על "כתב החידה של "היהודי האחרון "

[

פיליפ רוזנאו הוא מתמטיקאי ומשורר ויוצר אפוריזמים. יובל גלעד בדק את ספרו החדש "מוקדם מידי החל להיות מאוחר".

כשהאינטלקט מנסה להרגיש:שירתו של פיליפ רוזנאו

מאת יובל גלעד

על "מוקדם מדי החל להיות מאוחר"  מאת פיליפ רוזנאו, קשב לשירה 2012, 109 ע"מ.

הופיע בעיתון 77 גיליון מספר גליון 368  סיון-תמוז תשע"ג  מאי-יוני 2013 

פיליפ רוזנאו

,ספר שיריו הרביעי של פיליפ רוזנאו, משורר ופרופסור למתמטיקה יליד פולין, הוא אולי הטוב בספריו ואחד מספרי השירה הטובים שהופיעו לאחרונה, ועדיין, המסע השירי שלו טרם הגיע לפסגה עליה מעיד דש הספר. קראתי את כל ספרי המשורר, ובכל פעם חשתי את הנחיצות של קולו האוניברסאלי, יודע התרבות, המשכיל ומרחיק הראות בקריית ספר שלנו, ובו זמנית את הטרחנות המסוימת של הומור ואירוניה הגולשים פעם אחר פעם לתחכום יתר שמרתיע אף את הקורא המשכיל, יודע הספר, שאיננו חושש מספר רווי מחשבה אנליטית.

פיליפ רוזנאו הוא במידה רבה משורר פולני שפועל בעברית, וזאת על אף שעלה ארצה בהיותו בן אחת עשרה, לפני כחמישים וחמש שנה. הוא ראוי לשבח על האומץ שלו לשמור על זהות של זר בארץ שהיא קיבוץ אחד גדול, לשמור על נקודת הראות של אזרח העולם, או של יהודי פולני בארץ של ישראלים. אבל יתרונו העיקרי על משוררי ישראל העכשוויים, שרובם לכודים בנרטיב הישראלי וביכולת התבוננות רק בסיפוריהם הצרים, הינו גם חסרונו: מילוש והרברט מהם מושפע המשורר, כפי שהעיד בראיון יפה עם יואב איתמר שנדפס בכתב עת זה, יהיו תמיד גדולים יותר מכל מי שיאתגר אותם, ורוזנאו מחמיץ את המקום בו הוא חי. היקום של רוזנאו מורכב מהוויה יהודית אירופאית תלושה מהמערב, מתגעגעת אבל גם זועמת עדיין על פשעי המאה העשרים, מחברים אמנים עימם הוא נוהג לשבת בקפה תמר ומשוררים גדולים ומתים עימם הוא מתכתב, ומהגיגים על הקיום בכללותו.

המשורר מעיד על זרותו בעצמו: "פיליפ רוזנאו הוא בשר זר בעצם. עדות למשהו/ שאינו שייך, שלא מכאן, שלא מהזמן הזה, שלא/ משרשים ממשיים, משמע – פטור מכל הכבלים. //איך מתחת לקליפת קללה שמורה/ הגדולה שבברכות: החופש מהכול. // איך בפרי נטמן גלעין קללה: החופש מהכול".

 שיר חכם, אישי ויפה, המעיד על זרות ובו זמנית על החופש ממנו בני אדם נוטים לברוח, בחפשם אינסוף צורות שייכות שירגיעו את הבדידות הקיומית. רוזנאו לא פוחד מהבדידות הקיומית, להיפך, הוא חוגג איתה חגיגה משעשעת לפרקים, אבל כאמור: המחיר הוא ניתוק מהמקום, ואמנות גדולה כמעט תמיד, לעניות דעתי לפחות, נטועה במקומה.

אבל בניגוד למשוררים ישראלים רבים, מאגי משעול ועד צעירי הצעירים, המרבים לקרוא בשירה הפולנית הגדולה המתורגמת לעברית ומושפעים ממנה בניסיון להגיע למבט אוניברסאלי חכם, הרי שרוזנאו גם מצליח בכך לעיתים, פשוט כי הוא כנראה קורא אותם במקור, והם זורמים בדמו. השירה הפולנית של רוממות אלגית מהולה בפרטים הזעירים ביותר של היומיום, באמירות גדולות שתולות בסיפורים פשוטים.

שירת רוזנאו היא שירה רטורית אירונית, עם זיקה חזקה להגות, מהולה בקונקרטיות של משורר מיומן. זוהי שירה שייחודה הוא במבט הציני שדווקא אינו מאפיין את השירה הפולנית הגדולה, אבל מינון האירוניה העולה על גדותיה גם מפיל חלקים ניכרים משירתו. זיקה מסוימת ניתן למצוא בין שירת רוזנאו לזו של מאיר ויזלטיר, אף הוא מהגר מארץ קור אירופאי, אף הוא בעל אינטלקט עז וידע היסטורי ותרבותי נרחב בו הוא עושה שימוש מושכל, ואף הוא בעל נטייה לשירה רטורית.

אתחיל במבחר שורות מכמה מהשירים היפים בספר. ראשית שיר המזכיר דווקא את שירת פגיס, שירי זעם על השואה, החוזרים בשירת רוזנאו: "קרקוב. תחנת איסוף./ המדריך: גבירותי ורבותי,/ מימין התור לאושוויץ.// אושוויץ. איש. נכד./ עיתונאי: ומה שונה?// הגעתי באוטובוס". אירוניה שחורה, חריפה, קרה, על הכאב הגדול ביותר. אוטובוס במקום רכבת, זה הסיפור של השיר, למול תור מתיש לראות את הזוועה, תור יומיומי תיירותי. ובשיר נוסף העוסק בשואה, תוקף רוזנאו בזעם את מוסד האפיפיור. וכשהמשורר מרשה לעצמו לשחרר רגש, הוא במיטבו: "כשכל הדרכים הובילו לרומא/ כל הפסים הובילו לאושוויץ./ האפיפיור ישב על אם הדרכים/ אלוהים ישב. / האפיפיור שותל צלבים/ בערוגות הבושם… האפיפיור לא נתפס/ לצערו של אדם //אלוהים לא נתפס// אדם לצערו". התרסה חריפה כנגד הבורא, כנגד נציגיו עלי אדמות ששתקו, לפחות המנהיגים, בעת ביצוע הזוועה.

והנה שיר המדגים כיצד ניתן לרתום אינטלקט לשיר מרגש על עמידת בדידות, סלידה מהמון, בחירה בעמדת הנגד: "אשר למדיניות החוץ שלי, מוטב שכבוד/ הלורד הליפקס יציג אותה במילותיו שלו: "כל שצרפת בעד, בריטניה הגדולה – נגד."/ אם הכול בשמאל – לכבוד הוא לי להיות בימין. / אם הכול באמונה –חובה קדושה היא לכפור./ אם הכול כופרים – אני כופר בשכל כפירתם.// עקרונית אני נגד כל העקרונות – זה אני… כשאני מתנגד – אני חי. / היש ייעוד נאצל מזה?// זו עמדתי, ולמען הספר ספק, אני מתנגד לה". סיום אירוני אופייני למשורר, אחרי גיוס הרתיעה ההדדית הידועה בין צרפת לאנגליה לצורכי תיאור עמדת ההתנגדות של המשורר.

רוזנאו חשוב לשירה העברית, על אף פגמי שירתו,  כי הוא הולך בכיוון הפוך ממנה, הפוך מהרגש המתפרץ, הרחמים העצמיים של מגזרים מקופחים שונים, האהבה העצמית האינסופית. רגש קיים גם בשירים המוקדשים לאמנים שונים שהיו ידידי המשורר ונפטרו לאחרונה, הצייר אורי ליפשיץ ובעיקר המשורר גיורא לשם. השירים העוסקים בחברים המתים מהווים הזדמנות למשורר לעסוק בכיליון, כמו שמופיע גם בשם הספר – "מוקדם מדי החל להיות מאוחר".

בשיר יפה המוקדש ללשם, שיר ארוך מכדי לצטטו במסגרת זו,  פותח המשורר בסקירת מדף של ספרים לבני הנעורים, ספרים שכבר יצאו מהמחזור על מגלים ומצביאים מפורסמים, ועובר משם להעדר חברו, לעובדת העדר תיאורי בגידה בספרים לבני הנעורים, ולבגידת הגוף במשורר לשם כבכל אדם.

כך משמש הרקע הרחב יותר להזרה שהיא נשמת אפה של כל אמנות:  בשיר הקודם שהובא הזרה בעזרת ידע היסטורי, בשיר זה הרחקה לעולם של ספרי נוער. המשורר מרחיק ואז כשהוא נוגע ברגש, בסיום השיר, נוצר נוף, נוצר רקיע שימסגר את הטראגיות האנושית, ולכן השיר טוב ולכן מרבית השירה העברית הצעירה לא טובה. כי אין לה את התפאורה, את המסגרת, הכול מתרחש בין האדם לפופיק של אהובתו או ילדיו. ואכן, רוזנאו עצמו יוצא נגד הנרקיסיזם: "יש משהו דוחה למדי/ באיש השוקע בעצמו – / כאילו ביקש באחת/ לחקות את הטיטאניק/ ולאתגר את ארכימדס". 

כאמור, גדולי עולם ממלאים את הספר, ביניהם שפינוזה בשיר יפהפה המוקדש לו, בו מרשה לעצמו המשורר להיות מעט לירי: "ברוך אתה שלטשת עצמך לקראת האינסוף./ יושב זוהר וקר ונוצץ כמטאפורות שכל חייך/ אתה עמל עליהן: אין אתה רשאי להיבטל/ והמלאכה לא עליך לסיימה". שיר יפה נוסף עוסק באמונה, בעזרת המשל הידוע של קפקא על "שער החוק": "איש עומד לפני שער אמונתו/ השומר לא ממש בוחן אותו – / אבל להיכנס אינו נותן./ ברצותו, מסביר לו כי מעבר לו/ עוד ריבוא שערי אמונה עצומים/ ושומרים חמושים באלפי מונים/ מודדים את קרינת המאמינים… איש עומד בפני שער אמונתו/ כמו אין הצגה אחרת בעיר הזו/ כמו אין עיר אחרת אלא זו// כמו אין שער בעולם אלא זה…". וידויו של חילוני ספקן הרוצה להאמין, אבל יודע שלעולם לא יצליח. גם לויזלטיר שירים דומים בנושא.

שירים לקוואפיס, המשורר היווני הגדול, ושירים העוסקים באודיסיאוס הותירו אותי אדיש. אבל שיר העוסק בענק אחר, ג'וזף קונראד, יפה מאוד, אולי כי המשורר איננו מתחכם וכותב רק מהאינטלקט, אלא משלב אינטלקט ורגש, מזדהה עם קונראד הפולני שעזב את מולדתו כדי לכתוב בשפה שאיננה שפת אימו: "העיר שבה נולד אינה עוד בארץ מולדתו/ שאין לה מנוחה. לא פלא שיצא מטושטש./ השפה שבה נקשר אל העולם אינה השפה/ שבה יצא ממנו לעבר שדות ההיסטוריה.// מישורי חייו השתרעו מעבר לאופק ילדותו./ אפשר שמלמול ענפי העצים לעת ערב/ הטביע בו סחרור קל כמו ערסול גלי ים/ והצמרות היו כדיגלונים על תרני אניות… י.ת.ק. קוז'ניובסקי הפליג לקראת ג'וזף קונראד". יפה העדינות בה כורך רוזנאו עלים בים וספינות, שהרי מיטב יצירת קונראד נסובה על הפלגות.

וכעת לכמה הדגמות קצרות משורות ושירים של התחכמות בנאלית, שאינם מעטים בספר:

"מה כאן אמת ומה בדיה/ תלוי אם אתה צופה/ או מתפרנס מההצגה", "אם אלוהים יאשר את קיומי/ אהיה, כמובן, אדם מאושר", "העתיד מחזיק את הקלפים/ קרוב כל כך אל החזה שגם לו/ אין כל מושג מה הוא רוצה/ להיות כשיהיה גדול". זאת מטאפורה חביבה, אבל נותרת בגדר דאחקה, לא שיר. "התשובה בפינה./ החצופה נתפסה/ מציצה בשאלה"., "לו אני שדה כפנחס היה אבידן פוקד/ בחלום ומצווה…" – איזכור סתמי של שני המשוררים הגדולים, או "לעיתים לובש הפשיזם צורה / של אנטי פאשיזם אלים// וגילוי מספר השניות בדקה/ הוא עלבון לביטחון המדינה". "אדם רעב אין לו כוח לשמוע. / אדם שבע אין בו מוח לשמוע" – זה רעיון נכון, מתריס, אבל השורות בנאליות.  ואפשר היה להביא עוד ועוד דוגמאות התחכמות.

וישנם גם שירים ארוכים מדי, שאמנם בנויים רטורית יפה אבל מתחילים לייגע אחרי קריאת כמה שורות, קורסים תחת האירוניה התרבותית: "מר קוואפיס, אני מניח. כבודו ודאי ער למקום הימצאו./ יחתום נא כאן על השבת ציוד. סליחה, אבל טרם הצגתי/ עצמי: אני המלאך גבריאל. אפשר לפנות אליי גם כגבי.// איזה גיליון מרשים של בית הספר לחיים. תעודה למופת./ אמנם כמה ממעשיו ופעלוליו הארציים אינם לרוחם של/ הטעמים היותר צדקניים אצלנו, ברם אדם היית ואלה/ מטבע ברייתם נידונו להיכשל". צר לי, בנאלי. ההומור לא מתוחכם מספיק – המלאך גבריאל כגבי – העמסת קוואפיס מכבידה ולא מנומקת, ועל אף כמה שורות נאות בהמשך השיר מייגע, כמו גם השיר שלאחריו, השותל את קוואפיס הגדול בטירה של קפקא. כשלרוזנאו אמירה מקורית, האירוניה מועילה לשיר, כשלא – היא מפילה אותו, ונותרת רק התרבותיות.

ובכל זאת, מדובר באחד הקבצים המרשימים שקראתי לאחרונה, ויש לקוות שהמשורר ימשיך בתהליך שהחל בו בספר זה, יותר רגש ופחות התחכמות, וכל זאת בלי לוותר על התרבות וההיסטוריה והאינטלקט, ואז אולי יגיע לפסגת שירתו, פסגה אליה הוא מתקרב בספר חזק זה.

   ראו עוד על פיליפ רוזנאו

המתמטיקאי המשורר :אלי אשד מראיין את פיליפ רוזנאו

יאניס ריטסוס (1990-1909) נולד בכפר מוֹנֶמְוָאסְיִה שביוון למשפחה עשירה ומרובת אדמות. עקב מיתות אחיו ואמו בשחפת שפקדה את הכפר ב-1919-1921, לקה אביו בנפשו ואיבד את כל הונו. יאניס נאלץ להפסיק לימודיו בתיכון בשל העוני, עבר לאתונה בעודו נער ועבד כפקיד במשרד עורכי דין וכספרן. ב-1927 חלה אף הוא בשחפת והחלים לאחר ארבע שנות אישפוז. עם שחרורו היה לרקדן, שחקן תיאטרון ופנטומימאי, ובהמשך מגיהה באחד מבתי ההוצאה לאור. ב-1934 עקב מהומות הדמים ביוון כתב את יצירתו הידועה "אפיטאפיוס" הכוללת עשרים הימנונים דרמטיים המנציחים את הרג שלושים פועלי טבק ופציעת כ-300 מהם. ב-1961 הלחין מיקיס תיאודוראקיס את ההימנונים, שאומצו על ידי השמאל ביוון, ומשם דרך כוכבו של ריטסוס אל הפירסום העולמי. ריטסוס נכלא לא פעם בתקופת הממשל הצבאי בגין דעותיו ושיריו, אולם לאחר סילוק המשטר ב-1974, קיבל דוקטרט כבוד מאוניברסיטת סלוניקי בנימוק "היותו מתעלה מזה ארבעים שנה כיסוד לקול האומה היוונית", זכה בפרס שירה יווני והוגשה מועמדותו לפרס נובל.

- פ-ד בנאי

דברי תאווה

I
שֵׁנָה תַּאֲוָנִית אַחַר מִשְׁכָּב. סְדִינִים רְטֻבִּים
מִשְׁתַּלְשְׁלִים מֵהַמִּטָּה עַד לָרִצְפָּה. שׁוֹמֵעַ בִּשְׁנָתִי
אֶת הַנָּהָר הָאַדִּיר. בְּקֶצֶב מְהַסֵּס. גִּזְעֵי הָעֵצִים הָעֲנָקִיִּים
מַחְלִיקִים עִמּוֹ. בְּעַנְפֵיהֶם אֶלֶף צִפּוֹרִים
רוֹבְצוֹת בְּשֶׁקֶט, נוֹדְדוֹת עִם שִׁיר אֲרֹךְ
מִמַּיִם וַעֲלֵי עֵצִים, שֶׁהַכּוֹכָבִים חוֹתְכִים. אַעֲבִיר
יָדִי קַלּוֹת לְתַחְתִּית צַוָּארֵךְ, חוֹשֵׁשׁ
לְשַׁתֵּק אֶת שִׁירַת הַצִּפּוֹרִים בִּשְׁנָתֵךְ. מָחָר בְּעֶשֶׂר
כַּאֲשֶׁר תִּפְתְּחִי אֶת כַּנְפֵי-הַחַלּוֹן
וְתִתְפָּרֵץ הַשֶּׁמֶשׁ בְּעָצְמָה בַּחֲדָרִים
תֵּרָאֶה הַנְּשִׁיכָה שֶׁעַל שְׂפָתֵךְ הַתַּחְתּוֹנָה
בְּיֶתֶר בֵּרוּר בַּמַּרְאָה.
וְהַבַּיִת יַהֲפֹךְ לְאָדֹם זוֹהֵר, הַכֹּל מְנֻקָּד
בִּפְלוּמוֹת זָהָב וּבָתֵּי שִׁיר רְחוֹקִים שֶׁלֹּא הֻשְׁלְמוּ.

II
חָזַרְתְּ מֵהַשּׁוּק צוֹחֶקֶת, נוֹשֵׂאת
לֶחֶם, פֵּרוֹת, וְזֵר פְּרָחִים גָּדוֹל. פַּעַם נוֹסֶפֶת אֲנִי אוֹמֵר לָךְ:
אֲנִי לֹא אוֹהֵב אֶת הָרֵיחַ. אֵיזֶה צוֹרֵךְ יֵשׁ לָךְ בְּכָל הַפְּרָחִים הָאֵלֶּה?
אֵיזֶה מֵהֶם זָרַק אֵלַיִךְ הַמּוֹכֵר? אוּלַי דְּיוֹקָנֵךְ נִשְׁאַר בְּמַּרְאֲתוֹ.
זָרוּת מוּאֶרֶת בְּכֶתֶם כָּחֹל מֵעַל סַנְטֵרֵךְ. אֲנִי לֹא אוֹהֵב פְּרָחִים.
עַל חָזֵךְ מִשְׂתָּרֵעַ נִצָּן בְּגֹדֶל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. טוֹב וּבְכֵן, שְׁבִי מוּלִי,
רוֹצֶה לְהִסְתַּכֵּל אֶל מוֹרַד בִּרְכָּיִךְ לְיָדִי, לְיָדִי כַּאֲשֶׁר אֶכָּנֵס
עַד רֶדֶת הַלַּיְלָה, בִּגְנֵבָה, וְיִתְיַצֵּב כַּהֹגֶן הַיָּרֵחַ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּית,
מֻקְסָם מֵעַל מִטָּתֵנוּ, יְרֵחַ לֵיל שַׁבָּת עִם כִּנּוֹר, חָלִיל וְסַנְטוּר.

III
אֲנִי עֲדַיִן שׁוֹכֵב. שׁוֹמֵעַ אוֹתָךְ מְצַחְצַחַת שִׁנַּיִךְ בָּאַמְבַּטְיָה.
יֵשׁ נְהָרוֹת בָּרַעַשׁ הַזֶּה, עֵצִים, הַר עִם כְּנֵסִיָּה לְבָנָה
וְעֵדֶר צֹאן רוֹעֵשׁ (אֲנִי שׁוֹמֵעַ פַּעֲמוֹנִים), שְׁנֵי סוּסִים אֲדֻמִּים
וְדֶגֶל עַל סַפְסְלֵי הַמִּגְדָּל, צִפּוֹר עַל הָאֲרֻבָּה.
דְּבוֹרַת-דְּבַשׁ מְזַמְזֶמֶת בַּפֶּרַח – הַוֶּרֶד מִצְטַמְרֵר
אֲבוֹי, כֹּה מִתְאָרֵךְ הַזְּמַן בִּגְלָלֵךְ! אַל תְּסָרְקִי שְׂעָרֵךְ עַכְשָׁו
אֲנִי אוֹמֵר לָךְ זֹאֶת וַאֲנִי שׁוֹכֵב בְּהַמְתָּנָה לְפָנַיִךְ. לֹא רוֹצֶה
אֶת נִיחוֹחַ הַנַּעְנַע בְּרִירֵךְ. אַשְׁלִיךְ כַּאֲשֶׁר אֶתְעוֹרֵר,
לְתַחְתִּית הָאֶשְׁנָב, אֶת כָּל מַסְרְקַיִךְ
סִכּוֹת רֹאשֵׁךְ, וּמִבְרְשׁוֹת שִׁנַּיִךְ

IV
יוֹם אֶחָד יִשְׁאֲלוּנִי הַשִּׁירִים שֶׁחָיִיתִי אוֹתָם
בִּדְמָמָה עַל גּוּפֵךְ, עַל שְׁמוֹתֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר תִּסְתַּלְּקִי
אֲבָל אֲנִי אֶהְיֶה חֲסַר קוֹל לְדַבֵּר אִתָּם, מִשּׁוּם שֶׁהִתְרַגַּלְתְּ
לָלֶכֶת יְחֵפַת-רַגְלַיִם בַּחֲדָרִים כָּל הַזְּמַן, וְהִתְכַּנַּסְתְּ בַּמִּטָּה
לֶהָבָה סוֹעֶרֶת מִפְּלוּמוֹת וּמֶשִׁי. מְשַׁלֶּבֶת יָדַיִךְ
סְבִיב בִּרְכַּיִךְ, מַרְשָׁה לְבָהֳנֵי רַגְלַיִךְ הַוְּרֻדּוֹת הָאֲפַרְפָּרוֹת
לְהִמָּתַח בְּחֻצְפָּה. אַתָּה מַזְכִּיר לִי, כָּכָה אַתְּ אוֹמֶרֶת,
כָּכָה אַתָּה מַזְכִּיר לִי אֶת רַגְלַי הַמְּטֻנָּפוֹת, בִּשְׂעָרִי
הַיּוֹרֵד מֵעַל לָעֵינַיִם – כָּךְ שֶׁאֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ כָּכָה לָעֹמֶק. טוֹב אָז
מֵאֵיפֹה לִי קוֹל? מֵעוֹלָם לֹא הָלְכָה הַשִּׁירָה בְּצוּרָה כָּזוֹ
לְמַרְגְּלוֹת עֵץ הַתַּפּוּחַ הַפּוֹרֵחַ בְּלֹבֶן חֲסַר דֹּפִי בְּשׁוּם גַּן עֵדֶן.

V
כַּאֲשֶׁר לֹא תִּהְיִי כָּאן, לֹא אֵדַע אֵיפֹה אֲנִי. הַבַּיִת מִתְרוֹקֵן.
הַוִּילוֹנוֹת מְרַפְרְפִים מִחוּץ לַחַלּוֹן. מַפְתְּחוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן.
עַל הָרִצְפָּה מִזְוָדוֹת מִנְּסִיעוֹת עַתִּיקוֹת פְּתוּחוֹת, מְגַלּוֹת
תִּלְבּוֹשׁוֹת מוּזָרוֹת שֶׁל קְבוּצַת שַׂחְקָנִים שֶׁפַּעַם הָיוּ מְהֻלָּלִים,
וְהִתְפָּרְקוּ. בְּאַחַד הָעֲרָבִים הִתְאַבְּדָה הַשַּׂחְקָנִית הָרָאשִׁית
הַיָּפָה, עַל קַרְשֵׁי הַבָּמָה. כַּאֲשֶׁר לֹא תִּהְיִי כָּאן,
הַחַיָּלִים שֶׁבָּרְחוֹב רָצִים הַחוּצָה, הַנָּשִׁים צוֹרְחוֹת,
מְקַרְטְעוֹת הַמְּכוֹנִיּוֹת הַכְּבֵדוֹת, צוֹפְרִים צוֹפְרֵי הָאַזְהָרָה
מַגִּיעוֹת מְכוֹנִיּוֹת הַהַצָּלָה וְנֶעֱצָרוֹת, אֲחָיוֹת בְּמַדִּים לְבָנִים
אוֹסְפוֹת אֶת הַפְּצוּעִים מֵהָאַסְפַלְט, וְאוֹסְפוֹת אוֹתִי גַּם
וְנוֹשְׂאוֹת אוֹתִי אֶל בֵּית-חוֹלִים לָבָן טָהוֹר לְלֹא מִטּוֹת
אֶעֱצֹם עֵינַי כְּיֶלֶד מְכֻתָּר בַּלֹּבֶן הַמְּסֻכָּן. נִשְׁאֲרָה
אָחוֹת אַחַת בַּגִּנָּה לְיַד הַמַּמְטֵרָה, כְּפוּפָה וְאוֹסֶפֶת
מִקְצָת מִפִּרְחֵי הָאִזְדָּרֶכֶת שֶׁהִפִּילוּ הָרוּחוֹת. וְיֵשׁ דֶּלֶת נִפְתַּחַת
וְאַתְּ נִכְנֶסֶת עִם סַל מְבֻשָּׂם בְּנִיחוֹחַ אַגָּסִים בְּשֵׁלִים מָתוֹק
הַאִם אַתָּה יָשֵׁן אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלֵךְ הָאוֹמֵר: הַאִם אַתָּה יָשֵׁן?
מָה, אֵינְךָ מְחַכֶּה לִי?
אֲנִי פּוֹתֵחַ עֵינַי. וְהִנֵּה הַבַּיִת. וְהַגַּפְרוּרִים עַל הַשֻּׁלְחָן.
הוֹי הָאוֹר הַלָּבָן, הוֹי הַדָּם הָאָדֹם, הוֹי אַהֲבָה, הוֹי אַהֲבָה.

VI
תָּמִיד בַּבֹּקֶר אֲנִי עָיֵף יוֹתֵר מִמֵּךְ,
אוּלַי גַּם יוֹתֵר מְאֻשָּׁר. אַתְּ קָמָה לְלֹא רַעַשׁ
הַסְּדִינִים מְרַשְׁרְשִׁים מְעַט, אַתְּ הוֹלֶכֶת יְחֵפָה.
אֲנִי עֲדַיִן יָשֵׁן בַּחֲמִימוּת גּוּפֵךְ הָעֵירֹם
הֶעָזוּב עַל הַמִּטָּה, טָבוּעַ בְּחֲשֵׁכָה נוֹטָה אֶל הַלֹּבֶן.
שׁוֹמֵעַ אוֹתָךְ, מִתְרַחֶצֶת, מְכִינָה קָפֶה, מְחַכֶּה.
שׁוֹמֵעַ אוֹתָךְ נִצֶּבֶת מֵעָלַי, מִתְלַבֶּטֶת, חִיּוּכֵךְ
חוֹתֵךְ אֶת כָּל גּוּפִי, מְרַכֵּךְ צִפָּרְנַי. אִישַׁן.
תְּרִיסִים לְבָנִים בּוֹהֲקִים בְּשַׁלְוָתָם. סְמִיכָה
אֲדֻמָּה מִשְׁתַּלְשֶׁלֶת מֵחֶבֶל הַכְּבִיסָה. הָאָדֹם
מַכְבִּיד עַל רִיסַי.
נָשִׁים עֵירֻמּוֹת בַּנָּהָר. גְּבָרִים עֵירֻמִּים בָּעֵצִים.
סוּסִים מַרְהִיבִים שֶׁאֵינָם עֲצוּבִים הוֹלְכִים לְאִטָּם
בְּמֵי הַיָּם הָרְדוּדִים. אֶחָד מֵהֶם קוֹפֵץ בְּבֶהָלָה
כִּי מְּעַט הַמַּיִם נָּגְעוּ בְּאֶבְרוֹ הַשָּׁחֹר. נַעֲרָה בּוֹכָה
וּבְאוֹלָר הַכִּיס שֶׁלּוֹ, נַעַר חוֹרֵט אֶת הַסְּפָרוֹת 99 עַל עֵץ תּוּת,
וּמוֹסִיף 9 נוֹסֶפֶת. אֲנִי יָשֵׁן עָמֹק יוֹתֵר, יוֹתֵר פְּנִימָה,
צִפּוֹר רוֹבֶצֶת עַל פַּרְוַת אַרְיֵה לָבָן. Tir, tir צוֹעֶקֶת. הָעוֹלָם
טָרִי וּמוּאָר גָּדוּשׁ זֶרַע. תְּבֹרְכִי הָאַהֲבָה בַּבֹּקֶר. תְּבֹרְכִי בַּבֹּקֶר.

VII
כְּבָר לָקַחְת הַכֹּל מִמֶּנִּי. לֹא נִשְׁאַר דָּבָר לַמָּוֶת לְקַחְתּוֹ.
מִתּוֹךְ גּוּפֵךְ אֲנִי נוֹשֵׁם. זָרַעְתִּי אֶלֶף יְלָדִים בְּשָׂדֵךְ הָרָטֹב מִזֵּעָה,
אֶלֶף סוּסִים מְקַפְּצִים עַל הָהָר, גּוֹרְרִים אַחֲרֵיהֶם עֵצִים שֶׁנֶּעֶקְרוּ
יָרְדוּ לְעֵבֶר מְבוֹאוֹת הַכְּפָר, מְרִימִים רֹאשָׁם
מִתְבּוֹנְנִים בְּעֵינֵי הַשָּׁקֵד שֶׁלָּהֶם בָּאַקְרוֹפּוֹלִיס, הָאוֹרוֹת הַיְּרֻקִּים שֶׁל הַפָּנָסִים
פָּתְחוּ אֶת רִיסֵיהֶם הַקְּצָרִים וְסָגְרוּ אוֹתָם. תַּמְרוּרֵי הַתְּנוּעָה הַיְּרֻקִּים
וְהָאֲדֻמִּים הֵבִיאוּ אוֹתָם לִמְבוּכָה רַגְזָנִית. שׁוֹטֵר הַתְּנוּעָה הַזֶּה מֵנִיעַ יָדָיו
כְּאִלּוּ שֶׁהוּא קוֹצֵר פְּרִי לַיְלָה נִסְתַּר, אוֹ תּוֹפֵס כּוֹכָב מִזְּנָבוֹ. הֵם
סוֹבְבִים גַּבָּם כְּאִלּוּ הוּבְסוּ בַּמַּעֲרָכָה שֶׁלֹּא נָגְעָה מֵעוֹלָם. וּפִתְאוֹם,
מְטַלְטְלִים רָאשֵׁיהֶם וּמְקַפְּצִים לְעֵבֶר הַיָּם. הָיִית עַל גַּב רֻבָּם
לְבָנָה, עֵירֻמָּה. קָרָאתִי לְעֶבְרֵךְ. מְכַתְּרִים שָׁדַיִךְ לְרֹחַב שְׁנֵי עַנְפֵי
קִיסוֹס. חִלָּזוֹן מִשְׂתָּרֵעַ עַל שְׂעָרֵךְ . אֲנִי קוֹרֵא לְעֶבְרֵךְ: אֲהוּבָתִי!.
שְׁלוֹשָׁה מְהַמְּרִים, עֵרִים כָּל הַלַּיְלָה, זוֹלְגִים אֶל חֲנוּת חֲלַב הַשְּׁכוּנָה.
הַיּוֹם עוֹלֶה. נִכְבִּים אוֹרוֹת הָעִיר. צֵל הַכָּחֹל הַחִוֵּר הָאַדִּיר יוֹרֵד עָדִין
עַל עוֹרֵךְ. אֲנִי בָּךְ. צוֹרֵחַ מִתּוֹכֵךְ. צוֹרֵחַ עָלַיִךְ
כָּאן בַּמָּקוֹם בּוֹ סוֹאֲנִים נִדְחָקִים הַנְּהָרוֹת וּמַחְלִיקִים הַשָּׁמַיִם
בַּגּוּף הָאֱנוֹשִׁי, מְרִימִים אִתָּם
בְּרִיּוֹת וּדְבָרִים בְּנֵי-תְּמוּתָה – אֲוָזֵי בָּר, חַלּוֹנוֹת, עֶדְרֵי תְּאוֹ,
סַנְדָּלַיִךְ הַקֵּיצִיִּים, אֶחָד הַצְּמִידִים שֶׁלָּךְ, קִפּוֹד-יָם, שְׁנֵי תּוֹרִים-
מִכִּוּוּן הַשָּׂדוֹת הַפְּתוּחִים מִנֶּצַח לֹא יְפֹרַשׁ אוֹ יְבֻקַּשׁ.

VIII
לֹא רוֹצֶה שֶׁתַּעֲלִי עַל מַדְרֵגוֹת הַשַּׁיִשׁ שֶׁל בָּתֵּי-הַחוֹלִים. לֹא רוֹצֶה שֶׁתַּעַמְדִי
מוּל הַדֶּלֶת הַחִצִּי-סְגוּרָה שֶׁל חֲדַר הַנִּתּוּחִים – בָּשָׂר קָרוּעַ, דָּם,
אֵינָם הַוֶּסֶת שֶׁלָּךְ הַנִּמְשֶׁכֶת 27 יוֹם, לַמְרוֹת שֶׁזֶּה גּוֹרֵם לִי לַחְזֹר בִּי,
מְשַׁתֵּק אוֹתִי, מְפוֹרֵר אוֹתִי. הַדָּם נִבְרָא כְּדֵי לִזְרֹם בְּסֵתֶר הָעוֹרְקִים,
כְּדֵי לְהִשָּׁמַע בַּלַּיְלָה, מהַלֵּב כְּמוּסִיקַת רֶקַע לְמַטָּה הֵיכָן
שֶׁהָיוּ שְׁנֵי זוּגוֹת אֲחֵרִים מִתְכּוֹנְנִים לְהַעֲמָקַת אַהֲבָתָם לַמּוּסִיקָה.
לֹא שֶׁתִּסְתּוֹבְבִי בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת הָאֵלֶּה שֶׁנִּיחוֹחָם עָמוּס
בְּיוּדּוֹפוֹרְם, פוֹרְמָלִין וּמָוֶת. לֹא רוֹצֶה שֶׁתִּהְיִי
אָחוֹת שֶׁל אִישׁ, גַּם אָחוֹת שֶׁלִּי. לֹא רוֹצֶה שֶׁתְּטַפְּלִי בִּמְשֻׁתָּקִים
בַּפְּסָלִים הַקִּטְּעִים וְהַיְּרֵחִיִּים, שֶׁרְסִיסֵי הָעוֹפֶרֶת רִסְּקוּ אֶת כְּנָפָם הַיְּמָנִית.
לֹא רוֹצֶה שֶׁחִיּוּכֵךְ יֵרֵד עַל הַגּוּפוֹת הָעֵירֻמּוֹת הַשְּׁחוּטוֹת
גַּם אִם הֵן שֶׁל חֲבֵרַי. כִּי כְּשֶׁהֵם נִשְׁאָרִים בְּפִיךְ, אוֹ בְּחֵלֶק מֵהַתְּנוּעוֹת
גּוֹרְמִים לָךְ לִתְעוֹת עַל הַגַּלִּים מוּל הַמִּטָּה, אוֹ לְכֹל הַיּוֹתֵר תְּסָרְקִי
אֶת שְׂעָרִי הָרָטֹב בְּצוּרוֹת יָפוֹת, נָאוֹת מִתּוֹצַרְתֵּךְ, אוֹ גַּם
כְּשֶׁתָּכִינִי אֶת הַמַּגָּשׁ הַגָּדוֹל שֶׁל הַתֵּה כָּל בֹּקֶר כְּאִלּוּ שֶׁהֵכַנְתְּ
גִּיטָרָה, לְלֹא כַּוָּנָה לִפְרֹט עָלֶיהָ, כָּל עוֹד שֶׁהַגִּיטָרָה מְנַגֶּנֶת
מֵעַצְמָהּ כָּל פַּעַם נָשָׂאת עֵינַיִךְ אֵלַי. כִּי כְּפִי שֶׁאַתְּ יוֹדַעַת -
עַל הָאֶבֶן-הַיְּקָרָה בַּעֲלַת גָּוֶן הָאֵשׁ שֶׁל הַטַּבַּעַת שֶׁהֶעֱנַקְתְּ לִי
נוֹצֶצֶת עִיר עִם פָּנָסִים יְרֻקִּים. בִּשְׂדֵרוֹתֶיהָ מַתְמִידִים רַקְדָנִים
עִם פָּנָסֵי נְיָר סְגַלְגַּלִּים וּפִרְחֵי טַיּוּן, וּמֵהַמִּרְפֶּסֶת צָעִיר מָזֶה
עַל רִגְשׁוֹתֵיהֶם אֶת שִׁירַי הַקְּרוּעִים.
לָכֵן אֲנִי הוֹפֵךְ אֶת הָאֶבֶן הַיְּקָרָה לִלְחֹץ אוֹתָהּ בְּכַפִּי
שֶׁלֹּא תַּצְלִיחַ עַיִן זָרָה קַנָּאִית אוֹ תַּמָּה לְכַשֵּׁף
אֶת הָאֹשֶׁר הַזֶּה שֶׁאֵינוֹ חוֹמֵק אֶל מִחוּץ לַזְּמַן,
מָה עוֹד שֶׁאָנוּ לֹא מַצְלִיחִים בַּבֹּקֶר הַבָּא לִמְצֹא
אֶת שְׁלֹשֶׁת הָאַיָּלִים הַהֲרוּגִים בַּמַּעֲלִית.

IX
אַתְּ כֹּה יָפָה, יָפְיֵךְ מַבְהִיל אוֹתִי. אֶרְעַב, אֶצְמָא אוֹתָךְ.
אֲבַקְּשֵׁךְ, הִסְתַּתְּרִי, הִסְתַּתְּרִי מֵהַכֹּל, וְאַל תֵּרָאִי אֶלָּא לִי לְבַדִּי. מְכֻסָּה
מֵרֹאשֵׁךְ עַד בְּהוֹנוֹת רַגְלַיִךְ, בְּכִסּוּי כֵּהֶה, שָׁקוּף
מְנֻקָּד בַּאֲנָחוֹת כְּסוּפוֹת מִיְּרֵחֵי הָאָבִיב. נַקְבּוּבִיּוֹתַיִךְ מְפִיצוֹת
אוֹתוֹת עִלָּה, אוֹתוֹת שְׁקֵטוֹת מִשְׁתּוֹקְקוֹת, מִלִּים מִסְתּוֹרִיּוֹת
הַמְּבַטְּאוֹת פִּיצוּצִים וְרֻדִּים שֶׁל הִזְדַּוְּגוּת. כִּסּוּיֵךְ מִתְרוֹמֵם, מִתְנוֹצֵץ
מֵעַל הָעִיר שֶׁהַלַּיְלָה יָרַד עַל מִסְבְּאוֹתֶיהָ שֶׁאוֹרוֹתֵיהֶן עֲמוּמִים,
מְקוֹמוֹת הַיַּמָּאִים הַהוֹמִים, פְּרוֹזֶ'קְטוֹרִים יְרֻקִּים מְאִירִים אֶת לֵיל בָּתֵּי-הַמִּרְקַחַת,
כַּדּוּר זְכוּכִית מִסְתּוֹבֵב בִּמְהִירוּת מַצִּיג אֶת תְּמוּנַת כּוֹכַב הָאָרֶץ.
הַשִּׁכּוֹר מִתְנוֹדֵד בַּסּוּפָה שֶׁהִתְחוֹלְלָה מֵהִתְנַשְּׁמוּת גּוּפֵךְ. אַל תֵּלְכִי.
אַל תֵּלְכִי. בְּרוּרָה מְאוֹד, וְעַרְמוּמִית. שׁוֹר אֶבֶן קוֹפֵץ מֵהַבִּנְיָן עַל הָעֵשֶׂב הַיָּבֵשׁ.
אִשָּׁה עֵירֻמָּה מְטַפֶּסֶת עַל סֻלַּם הָעֵץ נוֹשֵׂאת גִּיגִית מַיִם חַמִּים.
הָאֵדִים מַסְתִּירִים פָּנֶיהָ. גָּבוֹהַּ בָּאֲוִיר, מַסּוֹק בִּיּוּן סוֹקֵר מְקוֹמוֹת לֹא סְדוּרִים.
הִשָּׁמְרִי. הֵם מְבַקְּשִׁים אוֹתָךְ הִסְתַּתְּרִי עָמֹק יוֹתֵר בְּתוֹךְ יָדַי. תִּגְדַּל פַּרְוַת
הַסְּמִיכָה הָאֲדֻמָּה הַמְּכַסָּה אוֹתָנוּ וְתִגְדַּל עַד הֱיוֹתָהּ דֻּבָּה הֶרְיוֹנִית.
תַּחַת הַדֻּבָּה הַהֶרְיוֹנִית נְתַנֶּה אֲהָבִים לְלֹא הַפְסָקָה, רָחוֹק מֵהַזְּמַן
רָחוֹק מֵהַמָּוֶת, בְּתֵאוּם מֻחְלָט, מְאֻחָד. אַתְּ כֹּה יָפָה. יָפְיֵךְ מַבְהִיל אוֹתִי.
וְאֶרְעַב לָךְ וְאֶצְמָא לָךְ וַאֲהַלְּלֵךְ: הִסְתַּתְּרִי.

X
כָּל הַגּוּפִים שֶׁמִּשַּׁשְׁתִּי, רָאִיתִי, הִשַּׂגְתִּי, חָלַמְתִּי -
כֻּלָּם נִדְחֲקוּ בְּגוּפֵךְ. אוֹי, דִּיוֹטִּימָה הָעֲנֻגָּה
בְּסִּימְפּוֹזְּיוּם הַיְּוָנִים הֶעָצוּם. הִסְתַּלְּקוּ כְּבָר נַגָּנֵי הַמִּזְמוֹרִים
הִסְתַּלְּקוּ הַמְּשׁוֹרְרִים וְהַפִילוֹסוֹפִים. וְהַבַּחוּרִים
הַנֶּחְמָדִים כָּעֵת יְשֵׁנִים רָחוֹק בַּחֲדַר שְׁנַת הַיָּרֵחַ. יְחִידָה אַתְּ
בִּתְפִלּוֹתַי הָעוֹלוֹת. רַפְסוֹדָה לְבָנָה עִם רְצוּעוֹת לְבָנוֹת
אֲרֻכּוֹת שֶׁנִּקְשְׁרוּ אֶל רַגְלֵי הַכִּסֵּא. אַתְּ שִׁכְחָה מֻחְלֶטֶת
זִכָּרוֹן מֻחְלָט אַתְּ. אַתְּ עֲדִינוּת בִּלְתִּי שְׁבִירָה. כְּשֶׁהַיּוֹם מַבְלִיחַ
אַגָּסִים קוֹצָנִיִּים טְמוּנִים נִפְרָשִׂים בַּחוֹף הַסַּלְעִי. שֶׁמֶשׁ וְרֻדָּה
מִשְׂתָּרַעַת שְׁלֵוָה עַל יָם מוֹנְפָאסְיָה. צִלֵּנוּ הַכָּפוּל
הֱפִיצוֹ הָאוֹר עַל רִצְפַּת הַשַּׁיִשׁ עֲמוּסַת בְּדָלֵי הַסִּיגַרְיוֹת הַדְּרוּסוֹת
בְּפִרְחֵי הַיַּסְמִין הַקְּטַנִּים הַתְּלוּיִים עַל מַחֲטֵי הַצְּנוֹבָר
אוֹי דִּיוֹטִּימָה הָעֲנֻגָּה
אַתְּ שֶׁיָּלַדְתְּ אוֹתִי וְאַתְּ שֶׁיָּלַדְתִּי אוֹתָךְ, הִגִּיעָה הָעֵת שֶׁנֵּלֵד
אֶת הַתַּפְקִידִים וְהַשִּׁירִים, שֶׁנֵּלֵךְ בָּעוֹלָם. וְאַל תִּשְׁכְּחִי
בְּלֶכְתֵּךְ לַשּׁוּק, לִקְנוֹת עֲרֵמַת תַּפּוּחִים
לֹא זְהֻבִּים הֶסְבְּרְדִּיז, אֶלָּא אֲדֻמִּים גְּדוֹלִים
אֵלֶּה אֲשֶׁר תִּנְעֲצִי בְּלִבָּם הַקָּשֶׁה אֶת שִׁנַּיִךְ הַבּוֹהֲקוֹת
וְיִשָּׁאֵר חִיּוּכֵךְ הַחִיּוּנִי תָּלוּי כְּנֶצַח עַל הַסְּפָרִים.

XI
רוֹצֶה לְתָאֵר אֶת גּוּפֵךְ. אֵין גְּבוּל לְגוּפֵךְ. גּוּפֵךְ
כּוֹתַר פְּרָחִים עֲדִין בִּזְכוּכִית מַיִם צְלוּלִים. גּוּפֵךְ
יַעַר פְּרָאִי עִם אַרְבָּעִים חוֹטְבִים שְׁחֹרִים. גּוּפֵךְ
וָאדִיּוֹת רְטֻבִּים עֲמֻקִּים טֶרֶם זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ. גּוּפֵךְ
שְׁנֵי עִנְבָּלִים בְּפַעֲמוֹן שְׁנֵי מִגְדָּלִים, בִּשְׁבִיטִים וְרַכָּבוֹת מִחוּץ לְפַסֵּיהֶן. גּוּפֵךְ
מִסְבָּאָה עֲמוּמָּת אוֹר בְּמַּלָּחִים שִׁכּוֹרִים וּמוֹכְרֵי טַבָּק מְפוֹקְקִים
אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם לְעֵת רִקּוּד, שׁוֹבְרִים זְכוּכִיּוֹת, יוֹרְקִים וּמְקַלְּלִים. גּוּפֵךְ
צִי יַמִּי שָׁלֵם – צוֹלְלוֹת, רַחָפוֹת, סְפִינוֹת תּוֹתָחִים, הִנֵּה כְּבָר
הוּרְמוּ הָעֳגָנִים הַמְּצַלְצְלִים וְכִסּוּ הַמַּיִם אֶת אֲחוֹרֵיהֶם, יַמַּאי
קוֹפֵץ מֵהַתֹּרֶן לְתוֹךְ הַיָּם. גּוּפֵךְ
דְּמָמָה מְרֻבַּת קוֹלוֹת שִׁסְּעוּהוּ חָמֵשׁ סַכִּינִים, שָׁלוֹשׁ חֲרָבוֹת וְסַיִף אֶחָד. גּוּפֵךְ
אֲגַם שָׁקוּף נִצְפֵּית מִמַּעֲמַקָּיו הָעִיר הַלְּבָנָה. גּוּפֵךְ
תְּמָנוּן אַדִּיר מַרְהִיב בִּזְרוֹעוֹת מְדַמְּמוֹת בְּאַגַּן זְכוּכִית הַיָּרֵחַ
מֵעַל הַשְּׂדֵרוֹת הַמּוּאָרוֹת, אֵיפֹה שֶׁבַּצָּהֳרַיִם
עָבְרָה בְּהָדָר כָּבֵד הַלְוָיַת הַקֵּיסָר הָאַחֲרוֹן. פְּרָחִים רַבִּים דְּרוּסִים
רְטֻבִּים מִבֶּנְזִין, נוֹתְרוּ עַל הָאַסְפַלְט. גּוּפֵךְ
בֵּית-בֹּשֶׁת עַתִּיק בְּסּוֹבְּרָבְיָה סְטְרִיט מְלֵא יַצְאָנִיּוֹת זְקֵנוֹת מְאֻפָּרוֹת
עִם אֹדֶם שְׂפָתַיִם בּוֹהֵק וְזוֹל, שָׂמוֹת רִיסֵי עַפְעַפַּיִם מְזֻיָּפִים,
וְיֵשׁ שָׁמָּה גַּם זוֹנָה צְעִירָה חַסְרַת נִסָּיוֹן מִשְׁתַּעֲשַׁעַת עִם הַקְּלִיֶנְטִים
מַשְׁאִירָה אֶת כַּסְפָּהּ עַל שֻׁלְחַן הַלַּיְלָה, שׁוֹכַחַת לִסְפֹּר אוֹתוֹ. גּוּפֵךְ
נַעֲרָה זוֹרַחַת, יֻשְּׁבָה לְרַגְלֵי עֵץ תַּפּוּחִים אוֹכֶלֶת
פַּת לֶחֶם טָרִי וְעַגְבָנִיָּה שֶׁהֻמְלְחָה, כָּעֵת שׁוּב
הִיא נוֹעֶצֶת צִיץ תַּפּוּחִים בֵּין שָׁדֶיהָ. גּוּפֵךְ
צְרָצַר הַלַּיְלָה בְּאֹזֶן בּוֹצֵר הָעֲנָבִים – הַמֵּטִיל צֵל סָגֹל
עַל צַוָּארוֹ שֶׁנּוֹפְפָה בּוֹ הַשֶּׁמֶשׁ וּלְבַדּוֹ שָׁר
אֶת כָּל שֶׁלֹּא יוּכְלוּ כָּל הַכְּרָמִים לְהַגִּיד. גּוּפֵךְ
מִצְפֶּה, אַדְמַת דִּישָׁה גְּדוֹלָה בְּרֹאשׁ תֵּל -
שִׁבְעָה פָּרָשִׁים לְבָנִים כְּשֶׁלֶג דַּשִּׁים בְּאֶמְצָעוּת אֲלֻמּוֹת הַתָּנָ"ך
קַשׁ מֻזְהָב שֶׁשּׁוֹזֵר מַרְאוֹת קְטַנּוֹת בִּשְׂעָרֵךְ, וּשְׁלוֹשׁ הַנְּהָרוֹת
נוֹצְצִים בַּמָּקוֹם בּוֹ רוֹכְנוֹת פָּרוֹת גְּדוֹלוֹת שְׁחֹרוֹת עִם רָאשִׁים קָשִׁים,
שׁוֹתוֹת מַיִם, וּבוֹכוֹת, גּוּפֵךְ חֲסַר גְּבוּלוֹת.
גּוּפֵךְ לֹא יְתֹאַר. אֲנִי רוֹצֶה לְתָאֲרוֹ,
לֶאֱחֹז בּוֹ חָזָק מוּל גּוּפִי, לְהָכִילוֹ וְלִהְיוֹת מוּכָל בּוֹ.

XII
הַיּוֹם מְשֻׁגָּע. הַבַּיִת מְשֻׁגָּע. סְדִינֵי הַמִּטָּה מְשֻׁגָּעִים.
ואת גַּם מְשֻׁגַּעַת, רוֹקֶדֶת כְּשֶׁהַוִּילוֹן הַלָּבָן בֵּין זְרוֹעוֹתַיִךְ
מַכֶּה בִּזְרִיזוּת עַל נְיָרוֹתַי כְּגֶשֶׁם
יָרוּצוּ הַשִּׁירִים בַּחֲדָרִים, יַעֲלֶה נִיחוֹחַ הֶחָלָב הַשָּׂרוּף
יַבִּיט סוּס הַבְּדֹלַח אֶל מִחוּץ לַחַלּוֹן. הַבִּיטִי – אֲנִי אוֹמֵר
שָׁכַחְנוּ שָׁכַחְנוּ אֶת הַמִּנְשָׂא הַתְּלַת רַגְלֵי
שֶׁל פִּימּוֹנּוֹיְס בְּבִנְיַן אִרְגּוּן הִסְתַּדְּרוּת הַחוֹטְבִים
הָיָה הָפוּךְ עַל הָרִצְפָּה. שָׁכַחְנוּ אֶת יָרֵחַ הָאֶמֶשׁ הַמְּדַמֵּם,
אֶת הָאֲדָמָה שֶׁנֶּחְרְשָׁה תֵּכֶף. עוֹבֶרֶת עֲגָלָה עֲמוּסָה הָרְדוּפִים
צִפָּרְנַיִךְ כּוֹתְרוֹת וְרָדִים. אַל תִּנְקְטִי בְּהִתְנַצְּלֻיּוֹת. שַׂמְתִּי בַּאֲרוֹנֵךְ
מִזְוְדוֹת טוּל מְלֵאוֹת אֲזוֹבְיוֹן. שִׁמְשִׁיּוֹת שֶׁהִשְׁתַּגְּעוּ
נַעֲשׂוּ אֲרוּגוֹת בְּכַנְפֵי הַמַּלְאָכִים. תְּנוֹפְפִי בְּמִטְפַּחְתֵּךְ
אֶת מִי אַתְּ אוֹהֶבֶת? מִי מֵהַבְּרִיּוֹת? – הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
צַב מַיִם שְׁחַרְחַר הִתְפַּרְקֵד נִנּוֹחַ עַל בִּרְכַּיִךְ
אַצּוֹת יָם רְטֻבּוֹת נָעוֹת עַל צִדְפֵיהֶן הַמְּפֻסָּלוֹת. וְאַתְּ רוֹקֶדֶת.
חִשּׁוּק שֶׁל חָבִית מֵעִדָּנִים קְדוּמִים מִתְגַּלְגֵּל בְּתַחְתִּית הַתֵּל
וְנוֹחֵת בַּפֶּלֶג, בְּהַתִּיזוֹ טִפּוֹת הַמַּרְטִיבוֹת רַגְלַיִךְ
אַךְ אַתְּ בִּמְחוֹלֵךְ אֵינֵךְ שׁוֹמַעַת אוֹתִי. וּבְכֵן טוֹב. הַזְּמַן
סוּפַת הַחַיִּים הַחַגִּים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף. בְּלֵיל אֶמֶשׁ
עָבַר הַפָּרָשׁ. נְעָרוֹת עֵירֻמּוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַפָּרָשִׁים
לָכֵן אוּלַי הָיוּ אֲוָזֵי-הַבָּר צוֹרְחִים בְּפַעֲמוֹן הַמִּגְדָּל
וְלֹא שָׁמַעְנוּ אוֹתָם כַּאֲשֶׁר טָבְעוּ פַּרְסוֹת הַסּוּסִים בִּשְׁנָתֵנוּ.
הַיּוֹם מוּל דַּלְתֵּךְ מָצָאתִי פַּרְסַת סוּס כְּסוּפָה.
תְּלִיתִיהָ מֵעַל סַף הַבַּיִת. לְמַזָּלִי הַטּוֹב
זָעַקְתִּי- לְמַזָּלִי הַטּוֹב זָעַקְתִּי וְרָקַדְתִּי. לְיָדֵךְ
רוֹקֶדֶת גַּם הַמַּרְאָה הָאֲרֻכָּה
בּוֹרֶקֶת בְּאַלְפֵי גּוּפִים וּפִסְלֵי הִיפָּאלִּיטָס עִם נִזְרֵי פָּרָג.
הִסְתַּלֵּק הַתֻּכִּי שֶׁלִּי אַתְּ אוֹמֶרֶת כְּכָל שֶׁאֶרְקֹד
אִישׁ לֹא יְחַקֶּה שׁוּב אַתְּ קוֹלִי לְנַצֵּחַ, לְנַצֵּחַ
זֶה הַקּוֹל הַיּוֹצֵא מִמֶּנִּי בְּיַעֲרוֹת דּוֹדּוֹנָה
אֲגַמִּים צְלוּלִים עוֹלִים בָּאֲוִיר עִם כָּל נַרְקִיסֵיהֶם הַלְּבָנִים,
עִם כָּל צִמְחֵי קַרְקָעִיּוֹתֵיהֶן. נִקְטֹף קָנִים
וְנִבְנֶה כּוּךְ זָהֹב. בְּקֹשִׁי אַתְּ עוֹלֶה לַתִּקְרָה.
בִּשְׁתֵּי יָדַי אֶתְפֹּס אֶת עֲקֵבַיִךְ. אֵינֵךְ יוֹרֶדֶת.
אַתְּ עָפָה. עָפָה בַּכָּחֹל . מוֹשֶׁכֶת אוֹתִי אִתָּךְ
כִּי אֲנִי תּוֹפֵס בַּעֲקֵבַיִךְ. וּמִכְּתֵפַיִךְ
צוֹנַחַת הַמַּגֶּבֶת הַכְּחֻלָּה הַגְּדוֹלָה אֶל פְּנֵי הַמַּיִם
צָפָה לְרֶגַע וּבְקִפּוּלִים נִרְחָבִים טוֹבַעַת.
בְּהוֹתִירָהּ עַל פְּנֵי הַמַּיִם כּוֹכָב מְחֻמָּשׁ רוֹעֵד.
אַל תֵּלְכִי רָחוֹק יוֹתֵר צָעַקְתִּי. גָּבוֹהַּ יוֹתֵר.
וּלְפֶתַע צָנַחְנוּ בַּחֲבָטָה אִלֶּמֶת עַל מִטַּת הַבְּדָיָה.
הִנֵּה הַקְשִׁיבִי בַּרְחוֹב לְמַטָּה עוֹבְרִים הַמַּפְגִּינִים
עִם שִׁלְטֵיהֶם וְדִגְלֵיהֶם. הַאִם אֵינֵךְ שׁוֹמַעַת אוֹתָם?
אִחַרְנוּ כְּבָר. קְחִי גַּם אֶת מִטְפַּחְתֵּךְ שֶׁאַתְּ רוֹקֶדֶת עִמָּהּ וְנֵלֵךְ.
תּוֹדָתִי לָךְ אֲהוּבָה שֶׁלִּי.

אתונה.

פרץ-דרור בנאי, אב לארבעה וסב לשישה, נולד ב-1947 בקמישלי, סוריה, והתחנך בבי"ס פרוטסטנטי בחאלב. עלה לארץ ב-1962 וגר בכפר-סבא מאז ועד היום. עבד בתחום ליטוש היהלומים, בספרנות ובמידענות מקוונת, כיהן בועד אגודת הסופרים והיה ממקימי איגוד הסופרים הכללי. חתן פרס היצירה ע"ש לוי אשכול פעמיים, פרס ברנשטיין, וכיבודים נוספים. ספרו ה-16 במספר הוא "שמחה קרועה" (קשב, 2012). שיריו תורגמו לשפות רבות. פירסם תרגומים רבים מהשירה הערבית ומלשונות נוספות.

הדבר הקשה ביותר למבקר ספרות הוא תהליך ההבנה שזוחלת לאיטה לאורך הקריאה של ספר שלמעשה אתה מקנא למושא הביקורת שלך. ידועה האמרה המפורסמת של סמואל בקט- "לעזאזל עם אלו שכתבו את הרעיונות שלנו לפנינו", ואכן לספר "בנגזי-ברגן- בלזן" יש כל כך הרבה הישגים שקשה שלא לבטא קנאה בריאה למי שכתב אותו.

ההישג הגדול ביותר של הספר הוא בבחירת הנושא. הספר מגולל את סיפורם העלום של יהודי לוב בשואה ומתאר את קורותיה של משפחת חג'ג' היהודית שנעקרת מבנגאזי, עיר מולדתה, ומגיעה אחרי התנסויות קשות מנשוא למחנה הריכוז ברגן-בלזן שם הם צפויים להיכלא ולמות כשאר אחיהם היהודים בשואה. הבחירה בנושא כה טעון כמו השואה והתווית נרטיב שואה של יהודים מזרחים מארצות ערב מעוררת השתאות, משום שהיא מצריכה אומץ בכך שהספר מערער את הצימוד האוטומאטי בין שואה לאירופיות ומפרק, בצורה אלגנטית ועדינה, את הניכוס הברוטאלי של תרבות אשכנז את הזוועות שעבר העם היהודי בשואה ובמלחמת העולם השנייה. במובן הזה, הספר נדיר בשמי הספרות הישראלית, ואף הגלובלית, משום שקרוב לוודאי לא נכתב על נושא זה (למעט אולי ספריה של נאוה סמל). מעבר לכך, הספר נזהר מאוד שלא ליפול לסיפור קלישאתי אודות השואה במובן הדרמטי, המזעזע והקשה לעיכול. הוא נאמן למסורת שאומרת שניתן לכתוב דברים קשים גם כאשר אומרים ומתארים את הדברים בצורה מינורית ומדויקת, כי בסופו של דבר, הזוועה מדברת את עצמה ולא צריך לדברר אותה. הריחוק הספרותי חשוב כשמספרים דברים קשים. הוא נחוץ וכאן הספר עושה זאת בצורה מרשימה.

בנוסף, ובדומה לספרים אחרים של סוכרי (למשל ב"אמיליה ומלח הארץ") שבהם הוא מתרכז בדמויות שוברות מיתוסים, הבחירה כאן באישה- מזרחית- משכילה- צעירה לדמות המרכזית של הספר היא בחירה אמיצה, משום שבימים כתיקונם היא רחוקה מרחק שנות אור מהדמות הדומיננטית התרבותית הישראלית האירופו-צנטרית (שמעריצה את "הלובן") הן מבחינה מגדרית והן מבחינה עדתית. הבחירה כאן עובדת יפה ומצליחה להחזיק את הסיפור. סילבנה, גיבורת הספר, היא אישה עצמאית וסמכותית שמגלה את תעצומות נפשה לאורך הספר ולא מוותרת על האקזיסטנציאליזם שלה, למרות התופת, כמו בציווי ויקטור פראנקליני הבא לידי ביטוי בספרו "האדם מחפש משמעות". אבל, חשוב לציין, שהגיבורה היא גם רגישה  ורומנטית מאוד. היא מאוהבת בחייל הארץ- ישראלי שהיה לה פלירט איתו ועליו היא חולמת וזה מה שמחזיק אותה ברגעים הקשים (במאמר מוסגר ובפרשנות מרחיקת לכת יש גם בספר רימוז לנטייה מינית לסבית של ההתאהבות של סילבנה בחברתה רבקה האשכנזית). אולי יש כאן רמז של הסופר שנישואי תערובת הם הפתרון היעיל והטוב ביותר להורדת המתח הבין עדתי.

ההישג הלא פחות חשוב של הספר הוא בקפיצות שלו הן במרחב והן בלשון. הספר נע בין יבשות וארצות (לוב, מדבר סהרה, איטליה, גרמניה) ולשונות (ערבית- יהודית- לובית, עברית, גרמנית, איטלקית, אנגלית) בצורה מרשימה ואף מקורית. הקפיצות הללו מעניקות לספר מימד אוניברסאלי של מקום וזמן ומימד אוניברסאלי של השואה ובכך הטקסט עצמו הופך לטקסט רב תרבותי החוצה לאומים, עמים ועדות ומתרכז ב"מה זה להיות אדם?" בתנאים של תת אדם. במובן הזה סוכרי מגשים את הצו ההומניסטי האמיתי (הקאנטיאני- רוסואני) שנועד לחלץ את האדם מהתופת המסרסת של התרבות והראייה שהאדם הוא אדם באשר הוא אדם. וזהו הישג כביר של הספר שלדידי הוא הטוב והחשוב ביותר שנכתב בשפה העברית בשנה החולפת.

"בנגזי- ברגן- בלזן" מאת יוסי סוכרי. עורך : חנן אלשטיין, 304 עמודים. הוצאת עם עובד.

קסדה לקריאת מחשבות – היבטים משפטיים

חיים מזר

אחד הנושאים הפופולריים בספרות המדע הבדיונית  הוא קריאת מחשבות. ביצירות אלה מתוארות היכולות של הדמויות שניחנו ביכולת זו. לדעת מה אחרים חושבים מבלי לדעת שאלה האחרונים מודעים לכוח של בעלי יכולת זו. ההתפתחויות המהירות בחקר המוח בשנים האחרונות מגלות יותר ויותר הבנה באשר לתהליכים המוחיים, במה  שמתרחש בתאים האפורים. פיתוח יוצאי דופן ואפילו אזוטרי משהו  של  הצבא האמריקאי הוא קסדה המיועדת לטייסי מטוסים שכל החובש אותה על ראשו יכול להפעיל מערכות שונות במטוס בכוח המחשבה. נלך צעד אחד קדימה ואפילו מספר צעדים קדימה עמוק לתוך המדע הבדיוני ונקבל כהנחה שפותחה קסדה שכול החובש אותה אפשר לקרוא את המחשבות שלו . שקיפות זו היא הרבה יותר חזקה מבדיקת רנטגן או למשל בדיקת אולטרה סאונד. לכך יהיו השפעות מרחיקות לכת לא מעטות מנקודת מבט משפטית.

עוצמתה של קסדה זו תהיה חזקה יותר מזו של מכונת אמת במספר סדרי גודל וכפועל יוצא תהיה לה גם תקפות משפטית גדולה מאוד. אם לנקוט בלשון זהירה התקפות האמפירית  וכפועל יוצא החלטות של בתי המשפט  תהיינה קרוב לוודאי מוחלטות מבחינה רציונאלית טהורה. מקומה הטבעי של קסדה כזו הוא באגפי החקירות  של גופים ביטחוניים. ואצל  משרדי  חקירות פרטיים, שהרי על פניו יכולת האכיפה שלהם לחייב נחקרים לחבוש קסדה, היא מוחלטת.

אכיפה זו מקלה על חקירותיהם  וכנגזר בכך על הפללתם והרשעתם  של אלה או אחרים. באותה מידה יכול לבוא אדם פרטי ולרכוש קסדה כזו  לצרכים שונים. על פניו יכול/ה גבר או אישה לכפות על בן הזוג השני את חבישתה של הקסדה כדי שיוכל או תוכל  לדעת אם הוא או היא בגדו בו או בה . תהיה בידיו או בידה להגיש עילה לגירושין בבית המשפט. גם ארגוני פשיעה עלולים למצוא שימוש בקסדה. לדעת מה נעשה בארגוני פשיעה אחרים או לחקור את עמיתיהם בארגון שלהם עצמם. ראש משפחת פשע ינסה לחקור בכוח אם מישהו בארגון שלו חותר תחתו ולהוציא עליו חוזה.

דוגמאות אלה מראות עד כמה מכירתן או השכרתן של קסדות אלה היא בעייתית. מה עושים כדי להתמודד עם מצב זה? צעד ראשון הוא להטביע על קסדות אלה את שם היצרן, מספר היצרן ומספר סידורי. יש לעשות כל שניתן  למנוע זיופים. מתבקשת מכך חקיקה תואמת. יש גם להתנות ייצור זה ברישיון ייצור. מי רשאי לייצר קסדה זו ומי לא. אם לנקוט בלשון משפטית מדובר במורשי ייצור. ייצור ללא רישיון ייחשב לעבירה פלילית. כך גם לגבי  מוכרי הקסדה. מכירת קסדה כזו תיחשב לעבירה פלילית  ויחייבו את הנאשם בקנס ו/או מאסר.

צעד שני הוא קבלת רישיון לרכוש קסדה זו. מי רשאי להשתמש בה ומי לא. אם לנקוט בלשון משפטית מדובר במורשי רכישה. רכישתה של קסדה על ידי מי שאינו מורשה לכך תיחשב לעבירה פלילית. יש לקבוע גובה קנס ו/או מאסר. העונשים הן עבור המוכר והן עבור הרוכש צריכים להיות מחמירים ביותר. בכל מקרה יהיה צורך לחדש את רישיון הרכישה  מדי שנה. מי שלא יעשה זאת הקסדה תוחרם לצמיתות וייקנס.

צעד שלישי הגדרת מצב קיצון. שבו אי ביצוע חקירה כזו עלול לגרום לאובדן חיי אדם או ליצור נזקים כלכליים בלתי הפיכים. השימוש בקסדה במקרים של עבירות קטנות ייאסר. יחד עם זאת יש להשאיר מרחב פעולה לגורם החוקר לקבוע מה ייחשב למצב  קיצון ומה לא. מה ייחשב לפצצה מתקתקת ומה לא.

צעד רביעי . חברת חקירות או אדם פרטי ידרשו להציג תעודת יושר ולהסביר לצורך מה מיועדת הרכישה. יכול להיות שיהיה צורך לקבוע תעריף רכישה גבוה על מנת לצמצם  רכישות המוניות.

צעד חמישי. יש לבחון את מעמדם של עורכי הדין. עדות הנגבית באמצעות קסדה כזו עלולה להכביד על עורכי הדין של מורשיהם. כאשר הנחקר מחויב בחבישתה של הקסדה  כל תשובה שלו היא בפועל חקירה תחת אזהרה. אין גם שום אפשרות שהיא להגיע להסכמי טיעון. אין לכך שום ערך שהוא.

צעד שישי, אילוצו של מין דהוא לחבוש קסדה כזו היא בעצם חדירה לצנעת הפרט. מצב זה עלול להיות מוקצן כאשר תפותח קסדה שכל החובש אותה יוכל לקרוא מחשבות של אחרים . חבישת קסדה כזו בכל אירוע חברתי תסגיר מיד את כוונותיו של בעל הקסדה. הוא יכול להיכנס לחדר אחר סמוך למקום האירוע החברתי ומשם לקרוא את מחשבותיהם של אלה שהוא רוצה לדעת מה הם חושבים. יש על כן לקבוע שכול הרוכש קסדה כזו ואשר איננו גוף מוסדי, עצם הרכישה תהווה עבירה פלילית.

צעד שביעי. זהו אולי החשוב יותר. בכל חקירה שהיא יש לבקש רשות מהנחקר לחבוש קסדה זו.

הדיון המוצג כאן יכול להישמע אזוטרי, אך ההתפתחויות התמידיות בחקר המוח מחייבות גם התייחסות  משפטית. מין הראוי שדיון זה יהיה בכתבי עת משפטיים ובכנסים משפטיים. רצוי להתחיל  בדיונים אלה מוקדם ככל שניתן. את הבעיות המוצגות כאן אפשר להכניס לכותרת צפי משפטי.

לפעמים אני חושב שהבניין שלנו כלל לא קיים, למרות שהוא בניין ירושלמי טיפוסי. הוא נמצא במקום שהוא לא בקעה, לא תלפיות, לא המושבה וגם לא קטמון, אבל כמו שאומרת שמחה, "הארנונה, החשמל והמים יודעים ליפול בדיוק בתיבות הדואר הנכונות. עוד כסף שלוקחים מאתנו כדי לתת לראש העיר עוד מאבטח, או עוד מזכירות שלא עושות כלום סביבו. כל אחת עם שם אחר. זאת ראש לשכה, ההיא עוזרת אישית ויש את זאת שאחראית על יחסי ציבור ונו.. זאת שמקשקשת לתקשורת איך קוראים לזה?" "דוברת" עוזר לה זאביק. "כן, היום אף אחד לא יודע לדבר, כולם צריכים דובר, וואלה אולי גם אני אהיה דוברת, את זה מלמדים ילד בגיל שנתיים", היא אומרת ושוב מספרת איך טדי קולק היה בא אליה לאכול קובה. "כל האשכנזים באים לאכול קובה" מוסיפה.

הבניין שלנו זהה למאות בניינים הפזורים על הרי ירושלים, צפופי הבתים. שיכונים שנבנו בשנות השישים והשבעים ואוכלסו דיירים מן היקב ומן הגורן. רובם עם כמיהה לעיר הקודש, אותה נשאו במזוודותיהם, כאשר שיגרת החיים מאיימת תכופות לקלף אותה מליבם. אך ברבות השנים הדמוגרפיה ועסקי הנדל"ן נתנו אותתם והבתים כיום מאוכלסים בסגנוניות ירושלמית מוקפדת. סטודנטים רווקים, בצד זוגות צעירים, משפחות מבוגרות וסבתא קובה. בכל בניין כזה ימצאו שילובים כאלו של זקנים וצעירים. נראה שבירושלים מצאה השכינה שלא עזבה אותה מעולם לזווג בין הזוגות הצעירים לסבתות קובה הפזורות בכל בניין. אלה נהנים מחברה צעירה ושוקקת ואלה מחברה תוססת לא פחות ומזינה הרבה יותר. "אני לא זקנה, אני סבתא אמנם, אבל לא זקנה", אפשר לשמוע את שמחה מקטרת שעה שחושבת היא שמישהו כינה אותה כך. "זקנה זאת אחת עם מטפחת ומקל, שלא מבינה איך יכול להיות שיש רחוב גרשון אגרון, אם הוא עדיין ראש העיר" כך שמעתי אותה באחד הימים, כשקלעתי זר לאשתי.

בהתחלה זאביק גר כאן בשכנות לשמחה, קומה אחת מעליה, הוא בועז ונטע. נטע עבר לדרום, לאיזה כפר סטודנטים, אחרי טיול נוסף להודו ובועז עבר לרחביה, אבל עוד מעט הוא עובר לתל אביב, כי "תל אביב זה של גדולים", כמו שהוא אומר. "עד גיל ארבעים גג, אתה יכול לחיות בתור רווק בירושלים ואחר כך תל אביב". מאוחר יותר הצטרפה רינת, בעצם היא הייתה שם כל הזמן, חברה של זאביק שמידי פעם עושה סדר בארונות שלו. עד שהם התחתנו, ומאז אין לו ארון. אשתי טוענת שהיא התחתנה אתו רק כדי שתוכל סוף סוף להשתלט על הארון הענק שיש בחדר ולסדר אותו כרצונה. ארון עץ, העשוי מאלון עתיק, שזאביק יירש מהוריו. והנה היום הארון נותר שלה ובכל יום היא מניחה לו במדף את הבגדים למחר, שם זו הפינה היחידה בארון הענק שיש בה לזאביק אוטונומיה חלקית. חוץ מהם יש את אבנר, גרוש שגר מול זאביק ורינת. תמיד מגיע מאוחר בלילה, גורר את הגיטרה שלו ונכנס לישון ואת הנעלים עם הגרביים הוא משאיר מחוץ לדלת. "נראה לי שהוא עזב את אשתו בשביל הגיטרה", אומרת תמיד שמחה. "או שהיא עזבה אותו בשל הנעלים והגרביים שבחוץ", טוענת מנגד רינת.

את כל העיר מכירה היא שמחה. בגיל שנתיים עלתה מבגדד לירושלים ומאז כמעט שלא יצאה ממנה, למעט נסיעות לקרובים ברמת גן, באירועים חגיגיים. ועוד דבר חשוב יש בכדי לדעת מי היא שמחה, אלו הימים הקבועים שמסדרים לה את השבוע. כן, חייה של שמחה מסודרים לפי ימים, משובצים שבוע אחר שבוע, מובילים אותה לאורך החיים. בראשון, הקרובים מרמת גן מגיעים. בשני, היא במרפאה. דוקטור זלבסקי ולא הצעירונת הזאת שמחליפה אותו, כי בימים כאלו, כשהיא חוזרת ושוב הצעירונת החליפה את דוקטור זלבסקי רינת יכולה להישבע שהקובה הרבה פחות טעים. בשלישי שוק. וברביעי היא שותה תה כוויות על המרפסת עם לודמילה, חברתה ממורד הרחוב, שלוקחת אוטובוס, נוסעת תחנה אחת ויורדת אצלה לתה הכוויות הידוע. תה כל כך רותח עד שמי שלא יודע איך לשתות אותו חוטף ישר כוויה על הלשון, ובמשך יומיים, הוא חש צריבה בכל פעם שמכניס דבר מאכל אל פיו. בחמישי לאף אחד אין מושג מה היא עושה, בשישי הילדים באים ובשבת מתעטפת היא חלוק ולא יוצאת מהבית, "גם אם ביל קלינטון יזמין אותי לארוחת ערב במלון המלך דוד" היא נשבעת.

כל הנהגים הבגדדיים, וכבר אין הרבה כאלו, עוצרים אצל שמחה בסוף משמרת כדי לשאול מה שלומה ולטעום קובה. לפעמים באים גם נהגים צעירים, "זה הנכד של שושנה", היא אומרת, ההורים שלה גרו ממש על החידקל" ודוחפת לו צלחת עם חמוסטה. ועוד נהג בגדדי יוצא שבע מביקור הנימוסין. יום אחד הגיע נהג שטען שהוא ממשפחה בגדדית, כדי ליהנות ממטעמיה של שמחה. לרגע היה נראה שהוא עומד במבחן, הוא ידע כמעט הכל, אך לבסוף היא עלתה עליו שהוא ממשפחה בצרתית- מהעיר בצרה, והוא גורש בבושת פנים עוד כף הקובה תקוע לו בפיו. כי מה ששמחה הכי לא אוהבת, זה מתחזים. "יותר נכון, אני לא אוהבת מתחזים שנתפסים", היא צוחקת, "מי שיצליח להערים עלי ולא אגלה אני אצדיע לו. אבל לא נראה לי שיש אחד כזה".

ושוב יום ראשון וכל הקרובים מרמת גן עולים לרגל, מי ברכב, מי בג'יפ. "יש שם איזה חמש עשרה עזרא, בין הקרובים שלה לא?" מתלחשת רינת, אבל איך שכל העזראים מסתלקים, היא וזאביק כבר מחכים לדפיקה בדלת. "נו יאללה אתם יורדים לקובה, נשאר לי מלא", וגם אבנר מקבל מנה. מודה בביישנות וחוזר לגיטרה ולקנא בכל השכנים שיש להם חיים מוצלחים ואילו רק הוא לא מצליח להגשים את חלומו ולנסוק עם המוזיקה לשחקים. רינת וזאביק יודעים שבימי ראשון אין מה להכין אוכל וזה לא בגלל שנשאר משבת. שמחה מעלה להם קבוע את כל השיירים, שמספקים מזון בשפע. אני ואשתי מכל ארוחותיה של שמחה מקבלים רק פרורים. ואז אנחנו מקשיבים לריכולים בבית של שמחה. רינת בטוחה שאבנר מסכן ושמחה מהסה אותה, "השתגעת? תראי איך הוא עזב את האישה. בשביל מה? בשביל מוזיקה? עוד בנאדם שלא הצליח לתפקד בחיים, כי החלום שלו הרס לו אותם", היא אומרת וכולם תוקעים כף ומרימים ביחד קובה חמצמץ עם הרבה סלרי וקרישה ורוטב כתום ובולעים ברעשנות.

"עוד פעם הייתה הצעירונת הזאת", רוטנת שוב שמחה. "מה היא מבינה? מה? שתתלמד על גופים של אנשים צעירים, הם, הגוף שלהם עוד יכול להתחלף. אני, הגוף שלי מה שמאבד לא חוזר, הוא גם ככה לא רוצה ללכת לקבר עם משקל עודף ומעדיף להשאיר חלקים כבר עכשיו. אז שתעזוב אותו במנוחה". והיא חוזרת כבכל יום שני (וכבכל יום) ומבשלת , "ואחרי המרפאה זה כבר עניין של פיקוח נפש, ואחרי המתלמדת, זה עניין של חיים ומוות", היא אומרת ומוסיפה לימון, או צרור פטרוזיליה לסיר ואשתי אף פעם לא מבינה את ההבדל בין פיקוח נפש לחיים ומוות. אבל, "ככה זה", אני מסביר לה.

אנחנו גרים בדיוק בין שמחה לדירה הריקה שפעם גר בה שמחה זץ הזקן, ומשנפטר, ילדיו שרבים על הירושה, מפסידים עליה מידי חודש בחודשו שכר דירה שלא שולם, פלוס ארנונה. כך יצא שגרנו אנחנו בין השמחות, שכן אין מערבין שמחה בשמחה, אך משנפטר שמחה זץ הזקן, גרים אנחנו בין השמחה למדון. פעמים הולך אני עם שמחה בימי שלישי לשוק, בשביל לבור לנו אוכל. היא אוהבת לעשות הפוגה לאחר הקניות ולשבת בגן התות ולאכול מטעמים מן השוק בטרם תעלה על האוטובוס ותגיע לביתה. אבל אני לא אוהב את גן התות וכאן המקום להודות, פוחד אני עד מוות מחתוליו הגדולים. כבר סופר בחתולי נחלאות שגדולים ומפחידים הם מכל חתולי ירושלים, אך אני חושב ששכחו להוסיף שמרושעים הם מכל ברייה.

במיוחד אוהב אני את ימי רביעי, הימים בהם לודמילה מגיעה אל שמחה. לודמילה לבושה תמיד כמו נסיכת כתר אוסטרו- הונגרית, כפי שאומרת עליה שמחה. משום שללודמילה יש משיכה עזה לנוי ואסתטיקה . היא פתחה חנות לחפצי אמנות ברחוב בן- יהודה, המדרחוב של ירושלים, זאת אחרי שבע שנים שעבדה בניקיון. יום יום היא מגיעה אל החנות בשעת הספקים, השקם בבוקר, וכשהם פורקים חבילות צ'יפס, לחמניות חמות וירקות חתוכים ליד הפלאפליות, היא גוללת את תריסיי החנות אל על. מהנהנת לשלום לסרוסי מבעד לעשן הסיגריה שבפיו, שמיד מרתיח קומקום לשניהם, הוא קפה חזק ושחור כפחם והיא תה חום אדמדם עם תיון בפנים, אבל לא רותח מספיק כמו תה הכוויות של שימחה עם צמד עלי הלואיזה ששוחים בו- כמו החברות הטובות ששותות אותו. "מי קונה חפצי אמנות בשעות כאלו?" מקניטה אותה שמחה תמיד. אבל לודמילה בשלה, ראשית בגלל שהחריצות בעבודה זרמו אליה דרך הדם המשפחתי, ושנית לודמילה פשוט מאוהבת בעיר המתעוררת. בבוקר העיר מפציעה מתרדמת הלילה הקפואה, משילה מעליה את הקור והבדידות של החושך ובחריצות עובדי הבוקר השמש נעתרת לזרוח על פני ירושלים. מרכז העיר יפה כל כך ביום. הקסם של הבוקר נמשך על פני המדרחוב לאורך היום כולו. השמש ששואבת כוח מפעילותם הענפה של חרוצי הבוקר, מרנינה את קרניה ומשרה חדווה על פני באי העיר. נגנים מנגנים בה, משפחות ותיירים מטיילים בתוכה, מחלקי עיתונים מחייכים לעוברים, בני תנועות נוער מחלקים מגדנות, או מתרימים לאיזה פרויקט נחמד. הולכי על ארבע עם רצועה המובילה להולך, או הולכת על שניים שתרים אחר הרחוב ומחייכים בדרך הילוכם, יושבי בתי הקפה הבוחשים בכוס, או מקלידים וקוראים מאמרים רבי חשיבות על צג מחשבם, צרכנים נעים במבט סקרני על פני חלונות הראווה, עובדי כפיים עם כתמי צבע ואבקת סיד על הבגדים וקווצת השיער, העיר כולה ססגונית ומחייכת. אך לא אחת קרה שלודמילה נשארה בחנות עד שעות החשכה, בעיקר בחורף, אז השמש הירושלמית ממהרת להסתתר מאחורי ההרים ובנייני האבנים הירושלמיות, שצלם נמרח ומכסה את כל העיר. אז הקסם פג באחת. החביבות נמחקת מעל פני הרחוב, ומכל הכוכים שלהם מסתובבים מזיקים. בני נוער אבודים, סובבים להם בחוסר מעש וצרחות אין קץ, שיכורים מהלכים להם עם בקבוקים, מדיפים ריח כוהל למרחק, אנשים גדולי גוף, בנות המצווחות לתשומת לב, צופי משחקי הספורט הקולניים, חבורות חבורות אימתניות מסתובבות להן ונראה שלכל חבורה כזו צמחו קוצים סביבן ולא רוך ונעימות. גם לעוברי הרחוב התמימים, שרובם אכן כאלה, בחבורות או בבודדים, נראה שמתח קבוץ נמצא להם תחת בית השחי, בדרך הילוכם, עקב האווירה המתוחה השוררת על פני הרחוב. כמו נחילי רמשים שנגלים לעיניים לאחר שמרימים אבן שרבצה ימים רבים, כך נראית העיר עת השמש שבה ממשמרתה. ואינך יודע מהיכן הם הופיעו פתאום. כך, אלו דבריה ותחושותיה של לודמילה, מקובצים יחד בין שלל הסיפורים שהיא ושימחה מחליפות כשהן שותות את תה הכוויות המפורסם.

בימי חמישי, רק אני ואשתי יודעים מה עושה שמחה ואולי אספר על זאת עוד בהמשך, כי מי שחושב שרק אותנו היא מפלה, יתברר לו מה שאמרו בתלמוד, "עליונים למעלה ותחתונים למטה", והכוונה כאן היא אינה לכביסה, כי המציאות נפתלת היא מכל הנראה לעין, ויש סוד אותו לא כל יושבי הבניין מכירים וגם לא קרוביה של שמחה, לא ילדיה ולא לודמילה ואפילו טדי קולק בזמנו לא ידע, למרות שמי שירושלמי בכל ליבו יודע שבעיר זו מתרחשים ניסים ודברים שהשומע בעל ההיגיון הצרוף ישר ידחה אותם מדעתו.

ניסים, ברכה ואריק, ילדיה של שמחה באים כל יום שישי, וגם נכדיה וכלותיה מגיעים. כולם באים להתיישב ולאכול קובה של יום שישי וחוץ מזה לקחת גם הביתה לשבת, את האוכל וגם קצת מהחיות של שמחה. גם עוגות ועוגיות, ופיתות ולחמניות הכל מעשה ידיה של שמחה, מונח בשביל בניה ובני בניה עד עולם. "מאיפה יש לה כל כך הרבה כוח לבשל כל היום?" תוהה רינת, וזאביק ממעמקי נשמתו, כי הרי הוא לא יעז להגיד זאת לרינת, מקווה שאולי יום אחד יעבור לה כל הפמיניזם הזה והיא תפנק אותו בצלעות כבש מנומרים בפטרוזיליה כמו ששמחה עושה, ובמאפים הורגים כמו שלה והמון, המון קובה. כי גם לרינת יש צד אחד בגדדי איפה שהוא באילן יוחסין המפותל שלה, צד בגדדי חבוי, שיום אחד יצא החוצה כפי ששמחה מאמינה וזאביק מצטרף בתקווה לאמונתה של שמחה ויציף את הסירים.

יום שישי אחד, ממש לפני שבת גילתה שימחה מכתב בתיבת הדואר החלודה. היא הכניסה אותו והניחה יחד עם חשבונות המים והחשמל שמצטברים לסוף החודש. בשבת בבוקר, כשהיא לבושה בפיג'מה שלה, לאחר שקראה את כל העיתון, היא שוב נתקלה במכתב. פתחה שמחה את המכתב ומצאה בו הזמנה. "הזמנה למה?" היא תהתה לעצמה, היא לא זכרה אף קרוב מכל העזראים שחוגג משהו, לא בר מצווה לבן, לא חתונה לבת, לא ברית ולא בריתה. ושימחה חולשת היטב על הנעשה במשפחתה. פתחה היא את המכתב והנה הזמנה מאת נשיא ארה"ב מר ביל קלינטון. "נו, מי עכשיו החליט לצחוק עליי?", היא תהתה וראתה שהתאריך הוא בדיוק להיום, יום שבת, והמען הוא מלון המלך דוד. "נו די, מי יכול לשים את שמחה ככה ללעג?" חשבה לעצמה. אך מעשה שהיה כך היה, מי שהיה אחראי על האירוח של קלינטון שהגיע בדיוק לארץ, היה לא אחר מאשר אחד הבנים של העזראיים. אבל עזרא רחוק יחסית, שמזמן כבר לא שמר על קשר עם המשפחה וקצת נטרו לו על כך, ובעיקר שמחה. אותו בן רצה להעניק לקלינטון אירוח כמו שצריך ולכן הזמין את שמחה לאירוע, הוא ידע שתוך כדי ארוחה לא תסרב שמחה להראות לנשיא את כישורי בישוליה וכך יקצור הוא תשבחות על הביקור הבלתי נשכח של הנשיא. המכתב שהושם בתיבה כבר שבוע לפני אותו היום, אך נפל, הרוח נשאתו ונשכח. אבנר שחזר כשהגיטרה תלויה על כתפו, וגרמה לו להביט למטה דרך קבע, גם בשל משיכת הכתף וגם בשל הרהוריו על לחנים חדשים, ראה את המכתב על הרצפה, במרחק של מספר מטרים מהבניין, הרים את המכתב ושלשל לתיבתה של שמחה. כמובן ששמחה הייתה הגאה בעולם על ההזמנה ובעיקר כי היא יכלה להגיד שאכן הייתה לה הזמנה לאכול עם ביל קלינטון במלון המלך דוד והיא לא זזה מהפיג'מה של שבת שלה. למרות ש, אבל את זה לא כדאי לגלות לשמחה, התאריך היה בכלל ליום חמישי, אבל מרוב התרגשות לא שמה לב היא שחלף התאריך וכבר הלך לו.

והנה הסוד הכמוס מכולם, אותו אגלה רק לכם ואני עושה זאת רק בגלל שיקירי העיר אתם ואני כבר לא צעיר ורוצה לפרסם ניסה של ירושלים ברבים. ימיה של שמחה נפרשים במשך השבוע ומסודרים כפי שכבר צייצתי. יום יום יודעים כולם היכן היא שמחה ומה מעשיה. בימי ראשון, כל השכונה יודעת שקשה יהיה למצוא חנייה, כי כל העזראיים חונים בכל מדרכה, או חניה אפשרית, גם כל פקחיי העירייה יודעים ביום זה לבדוק במקומות אחרים בעיר ולדלג על השכונה, כי עם שמחה לא מתעסקים ובטח שלא עם עשרות עזראיים. בימי שני מרפאתו של דוקטור זלבסקי נערכת לבואה אז כולם, מהמזכירה ועד לאחרון המנקים מקבלים מאפים מעשי ידיה (כן ואפילו המתמחה הצעירונת הזאת). בימי שלישי יודע כל רוכל בשוק ששמחה עושה קניות. אומרים שכשבא רוכל חדש לשוק זה הדבר הראשון שמלמדים אותו, עוד לפני שלומד לצעוק "חצי קילו מג'הול" ומתי מותר להוריד את המחירים. בימי רביעי העיניים של הסובבים עוקבים בדריכות אחר צעדיה של לודמילה. השמש כבר יודעת שאת המרפסת של שמחה יש לחמם במשורה ולדאוג שלא יהיה קר ולא חם מידיי. בשישי הילדים באים ובשבת פיג'מה. אך מה עושה שמחה בימי חמישי? זאת רק אני ואשתי יודעים והולך אני לספר לכם, כי הגיע השעה לפרסם הדבר ברבים. בימי חמישי פורשת היא שמחה כנפיים. כן אני יודע שלא תאמינו, אבל שמחה פורשת כנפיים ומצטרפת לקן הדרורים שלי ושל אשתי. כבר עזרה לי פעם בקליעת הקן ולאשתי בדגירה על הביצים ואף בגירוש מזיקים. כזאת היא שמחה, אישה מופלאה, חסד ואמת באמתחתה. בדרכה שלה יודעת היא כל מסתרי העיר. אני שוב יודע שלא תאמינו, אבל זוהי ירושלים, עיר שניסים ואגדות מתהווים בה יום יום. ואומר לכם את זה דרור שהסתובב במקומות שונים בעולם. וכבר טעם כרך או שניים בחייו. רק בירושלים אפשר למצוא כאלו מעשיות. עיר שהמציאות ממנה והלאה ורק האגדות והניסים מרגישים בה בני בית.